לא סתם קוראים לזה "הצלחה מסחררת"

אבי תורת היחסות הפסיק לחדש, ממציא הטרנזיסטור הפך פרנואיד וכימאי מדופלם החליט להקים עיר על שמו. מדוע זכייה בפרס נובל עלולה להוביל להשלכות קיצוניות בקרב הזוכים? כיצד היא משפיעה על נפש האדם והאם כולנו חשופים לגורל שכזה בעקבות שינויים במצבנו?

תום לב-ארי בייז | 10 פברואר, 2025

פחות או יותר מרגע הזכייה בפרס הנובל שלהם, שקעו אלברט איינשטיין וסטיבן ויינברג (כל אחד בזמנו ובמעבדתו) בחיפוש אחר תיאוריות ענק שיגלמו בתוכן את התשובות לכל השאלות. החיפוש לא הניב תוצאות. ויליאם שוקלי זכה בנובל על המצאת הטרנזיסטור ומאז הפכו חייו למסע חרדתי ופרנואידי. הוא חשש ממזימות אינטרסנטיות של קולגות ועובדי מחקר, ואילץ את כל מי שסביבו לעבור בדיקות פוליגרף. מרוב מתח הוא לא הוסיף להגיע לתגליות משמעותיות. לעומת זאת, המדענים שעזבו את מעבדתו הקימו את אינטל.

בנוסף למקרים הללו שמציג טום הארטספילד ב-BigThink, הוא מספר על הפיזיקאי בריאן ג'וזפסון שחווה, כמותם, את מה שנקרא 'נובליטיס' או 'מחלת הנובל'. בהכרה העולמית זכה ג'וזפסון בגיל 33 על עבודת דוקטורט שפרסם בגיל 22 בלבד. "עם ארבעים שנים נוספות של מחקר לפניו, איך הוא יכול לעמוד בסטנדרט של הצלחה כזו?" שואל הארטספילד. ובכן, ג'וזפסון בילה (ומבלה) את שארית ימיו במחקר תופעות פארא-פסיכולוגיות כמו טלפתיה, חיזוי העתיד ופסיכוקינזיס. עבור חלק הוא חלוץ שלא ממהר לפסול כיווני חשיבה לא קונבנציונליים, ועבור אחרים הוא מוח מבריק שנטרפה עליו דעתו.

זכייה בפרס נובל היא הישג אישי מכובד ונחשק. מעין חותמת מטעם העולם על הכרתו בעבודתך הקשה כאבן דרך במסלולה המדעי של האנושות. מדובר באירוע כה מרגש שלא אחת הוא מותיר את הזוכים מבולבלים, עד כי חלקם מאבדים אחיזה במסלול. הדוגמאות שמציג הארטספילד מביאות לידי ביטוי את אחת המורכבויות הבולטות – כיצד שומרים על רף ההצלחה אחרי אירוע שכזה? בין שהוא מגיע בנקודת זמן מוקדמת מאוד בקריירה ובין שהוא מגיע שלושים ואולי ארבעים שנה לאחר התגלית עצמה, כשהזוכה כבר לא כל כך בעניינים.

"הבעיה הכי גדולה בזה שאנשים חושבים שיש לך משהו הגיוני לומר כמעט על הכול, היא שעם הזמן אתה בעצמך מתחיל להאמין שאולי אתה באמת יודע כמעט הכול".

אחת התופעות הנוספות שמוכרות בקרב זוכי הנובל היא המחשבה שהפרס הוא מעין "תעודת כשירות בכל תחום", כותב ד"ר לביוכימיה אלפתריוס פ. דיאמנדיס במאמר שפרסם ב-De Gruyter. "זה עלול להוביל אותם לקבל על עצמם תפקידים או לבצע פרויקטים שהם מעבר ליכולותיהם". כדוגמה, הוא מספר על פרדריק בנטינג, מי שגילה את האינסולין, שלאחר זכייתו בפרס הנובל "ניסה לרפא סרטן (ללא הצלחה) עם מעט מאוד ידע על המחלה הזו". או הגנטיקאי פול מקסים נרס שלאחר זכייתו התמנה לנשיא החברה המלכותית וגם למנכ"ל מכון המחקר פרנסיס קריק – "קמפוס בעל 1500 עובדים ותקציב תפעול של למעלה מ-150 מיליון דולר". דיאמנדיס תוהה האם הגנטיקאי המשכיל בהכרח כשיר לתפקיד ניהולי רב השפעה שכזה ועוד כתוספת לנשיאות.

מגלומניה היא אולי המאפיין השכיח ביותר בקרב הלוקים בנובליטיס. "נראה שהנובל מספק ביטחון שלזוכי הפרס יש כוחות על-אנושיים שהם לא הבחינו בהם קודם לכן, ושהפרס הוא […] מעין דרכון להצלת העולם", כותב דיאמנדיס. זה עשוי לבוא לידי ביטוי בפעילות קדחתנית שנועדה לקדם ערכים גבוהים כמו שלום עולמי וצמצום הפגיעה באיכות הסביבה (אפילו שאין שום קשר בינם ובין תחום המחקר של הזוכה), וזה עלול להיות מגולם בצעדים יהירים ואישיים יותר כמו הכימאי אחמד זוויל שלאחר זכייתו, לדברי דיאמנדיס, החל לפעול להקמת עיר טכנולוגית שתיקרא על שמו ואף רץ לנשיאות מצרים.

כמו בכל "מחלה", לא כל המאובחנים סובלים מכל התסמינים. בעוד שאיינשטיין אולי ניסה לשמור על הרף הגבוה, ויש שיאמרו שזה בא בעוכריו, הוא לא התפתה לקחת את ההצעה של דוד בן-גוריון לכהן כנשיא מדינת ישראל. בנטינג ניסה לעזור בתחומים שאינו בקיא בהם אבל הוא לא הפך פרנואיד כמו שוקלי. גם נרס, שאת מינויו מבקר דיאמנדיס, כתב בעצמו טור אורח ב-The Guardian ובו הוא מדבר על הנובליטיס כתופעה שממנה הצליח להימנע. הוא מספר על המינויים כזכות, כפתיחת דלתות נעימה, ומסביר שבשני המקרים מדובר במוסדות שבהם בוחרים באופן מסורתי חוקרים מוכשרים לתפקידי מפתח.

האם כל מה שנותר לנו הוא באמת רק פסגות? צילום: roland_loesslein / Unsplash

מי בעצם מאבחן בנובליטיס ולמה זה משנה?

אומנם הוא טוען כי מינויו לא היה חלק מתופעת הנובליטיס, אך נרס אינו מתכחש להשפעות אחרות שלה. הוא מספר על השינוי הפתאומי שחל באופן שבו הסביבה תפסה אותו. "בן רגע אתה הופך לאיש ציבור שמתבקש לעשות כל מיני דברים: לתת הרצאות, לעיתים קרובות למדי בנושאים שאתה יודע עליהם מעט; לשבת בוועדות ביקורת שאתה לא תמיד כשיר להיות בהן; לבקר במדינות שבקושי שמעת עליהן; לחתום על אינסוף עצומות שמתייחסות, כנראה, למטרות טובות, אבל קשה לדעת בוודאות". הוא מציף את הקושי לברור ולהבחין בהזדמנויות רלוונטיות בתוך בליל ההתרגשות והזוהר. "הבעיה הכי גדולה בזה שאנשים חושבים שיש לך משהו הגיוני לומר כמעט על הכול, היא שעם הזמן אתה בעצמך מתחיל להאמין שאולי אתה באמת יודע כמעט הכול".

בזמן שנרס מנסה להפריך את טענותיו של דיאמנדיס, העימות בין עמדותיהם מדגיש דבר אחר: ההשפעה החברתית האדירה על הזוכה. במקרה הזה, גם כשהזוכה חש בשליטה על עשייתו, הסביבה עלולה לשפוט את מעשיו אחרת ולאבחן אותו כלוקה במחלת הנובל. לצד זאת עולות שאלות כמו: האם הזוכים עצמם הם שקובעים את רף ההצלחה שמוציא אותם מאיזון, או שזו ציפייה של הסביבה? האם הפרס הוא שחושף את אופיים המגלומני של הזוכים, או שזה הקהל שפתאום משליך עליהם תכונות ויכולות שהם לא מזהים עם עצמם?

"מדובר באנשים שהשקיעו שנים בעבודה על התגלית שזיכתה אותם בפרס. שנים שבהן הם מודעים ליכולותיהם ולמאמץ שהשקיעו, ואז חל שינוי אחד גדול: העולם יודע".

למעשה, מדובר באנשים שהשקיעו שנים בעבודה על התגלית שזיכתה אותם בפרס. שנים שבהן הם מודעים ליכולותיהם ולמאמץ שהשקיעו (חלקם צנועים יותר וחלקם פחות, אך הכול בגדר הנורמה), ואז חל שינוי אחד גדול: העולם יודע. ההכרה היא פומבית ובינלאומית ומיליוני אנשים ברחבי הגלובוס ערים להצלחתם. מה קורה לנפשו של אדם שחי רוב הזמן בתוך עצמו כשלפתע כל העיניים נישאות אליו? מה קורה לזהות שלנו כשבטווח זמן קצר כל כך אנחנו חווים שינוי כה קיצוני בחשיפה, בתשומת הלב, בשבחים ובביקורות?

כמו זוכי פרס הנובל, גם סיפוריהם של אלו שחוו הצלחת בזק מאופיינים במעבר חד שכזה. סטארט-אפיסטים צעירים שהמוצר שלהם שבר את השוק תוך זמן קצר, ילדי פלא שהתגלו בתוכנית ריאליטי והפכו לידוענים בני עשר, וגם מבוגרים שהחברה שלהם זינקה בבורסה ופרשו עם הון עתק. בעגה המקצועית זה נקרא 'תסמונת העושר הפתאומי'. "אחד האתגרים העיקריים של הצלחה בן לילה הוא גל הציפיות הלא מציאותיות שיבואו בעקבותיה", כותב היזם פול סגרטו ב-Medium. "כשמישהו לפתע עולה לגדולה, החברה מציבה אותו על הדום ומצפה ממנו לשמור על רמת הצלחה בלתי ניתנת להשגה". ציפיות אלו, לדבריו, מייצרות לחץ, חרדה ואף פחד מכישלון שאולי לא היה שם קודם לכן. כמו כדור שלג, תחושות אלו מכבות את היצירתיות, את יצר הסקרנות ואת חדוות העשייה. ההצלחה המהירה עלולה למנוע מבני המזל להמשיך להתפתח. נראה כי ללא שכבת הגנה כלשהי, הסביבה עלולה לכבות את המצליחים מרוב התרגשות. חיבוק דוב שיוצא מכלל שליטה.

חשיפה פתאומית, על שלל סוגיה, בוחנת את החוסן הנפשי שלנו. צילום: Wachiwit / Shutterstock

הטלטלה מגיעה מבחוץ אבל החוסן מבפנים

סגרטו מציג צד נוסף למטבע: "בעולם מלא בספקנות וקנאה, הצלחה בן לילה יכולה למשוך את חלקם ההוגן של המלעיזים". בעוד שאינטואיטיבי לחשוב על צרות עינם של בעלי תפקידים דומים בארגונים אחרים או אומנים שלא הוגדרו כפלאיים, סיפורה האישי של סנדי סטיין, כפי שמציגה אותו אלינה דיזיק ב-BBC, מציף את הקושי דווקא מול קנאתם של הקרובים ביותר. אחרי שלושה עשורים שבהם עבדה כדיילת, בגיל 53 המציאה סטיין פטנט קטן שמחבר בין התיק לצרור המפתחות ומקל על מציאתו. החלום התפרץ במלוא כוחו. מיליוני דולרים, חברה גדולה עם עובדים וכל יתר האפשרויות שבאות עם המעמד.

הראשון שסובב את גבו היה בעלה, המפרנס העיקרי בבית עד לנקודה ההיא. ההצלחה שלה עוררה בו כעס ותרעומת. גם חלק מהחברויות הקרובות שלה הפכו מתוחות, ובני משפחה נעשו נחמדים יותר באופן מחשיד. מחיר ההצלחה של סטיין, לדברי דיזיק, היה בדידות קשה. עולמם של המצליחים "הופך קטן מאוד והם נסוגים לחברויות שבהן אנשים דומים להם מבחינה כלכלית", היא כותבת. עם זאת, נראה שמבחינת הסביבה הרחוקה סטיין לא חוותה טלטלה של ממש. היחס כלפי הצלחתה היה מבוקר יחסית, כלומר, היא לא גרפה התלהבות שקשה להכיל. "נראה שהאפקט המערער של תסמונת העושר הפתאומי נוטה להשפיע פחות על אנשים מבוגרים שבילו לא מעט זמן בתור כוח עבודה". אולי, מציעה דיזיק, זה נובע מהעובדה שלחברה קל יותר לתפוס אדם מבוגר שמצליח ומתבסס כלכלית לעומת אדם צעיר או ילד.

ואולי חווייתה של סטיין מלמדת אותנו דבר נוסף. נראה כי ברובה, הטלטלה מגיעה מבחוץ. אך האופן שבה יחווה אותה אינדיבידואל זה או אחר תלויה בחוסן הפנימי, במידת עמידות זהותו כנגד שינוי הסטטוס ואובדן הפרטיות. האם העובדה שסטיין היא אישה מבוגרת שחוותה דבר או שניים בחייה ושזהותה יחסית מגובשת היא ששמרה עליה מפני האפקט המערער של תסמונת העושר הפתאומי? נתוניה האישיים לא יכלו לחסוך ממנה את כאב הפירוק של קשרים קרובים שהפכו אינטרסנטיים ולא בריאים, אך הם אולי כן עמדו לצידה אל מול הציפיות, המתח והשיתוק שמתאר סגרטו.

"זוכי פרס הנובל ומצליחי הבזק זוכים להכרה בעבור עמל שבדרך כלל הקדישו לו כמה שנים או חודשים לפחות. לעומתם, מתעשרי הלוטו חווים את השינוי הדרמטי ללא כל הכנה מוקדמת".

זוכי פרס הנובל ומצליחי הבזק זוכים להכרה בעבור עמל שבדרך כלל הקדישו לו כמה שנים או חודשים לפחות. לעומתם, מתעשרי הלוטו חווים את השינוי הדרמטי ללא כל הכנה מוקדמת. בגיל 21 זכה טימותי שולץ ב-28 מיליון דולר בלוטו. בוולוג שפרסם ב-YouTube הוא מספר כי זו היתה חוויה ששינתה את חייו לנצח, לטובה וגם לרעה. אין צורך להוציא את הממחטות, הוא לא מצטער על כך לרגע, אבל הוא כן משתף באתגרים משמעותיים שחווה בדרך. גם שולץ חווה טלטלה גדולה מהפומביות החדשה. הוא זוכר את המבטים והלחשושים ברחוב ואת ההימנעות מהגעה למכולת. המעבר מסטודנט צעיר במעמד הביניים למיליונר חשף אותו לפער הסוציו-אקונומי הגדול סביבו. "הרגשתי אשם", הוא מספר ומתאר בכאב את הרצון לעזור למשפחתו ולקרובים אליו ואפילו להומלסים ברחוב. "למה בעצם אני זכיתי ולא הם?" שאל את עצמו.

תוך כדי ששולץ תמך כלכלית במשפחתו ובחבריו הוא הרגיש שמערכות היחסים איתם משתנות לרעה וגם – שמצבור הכסף הולך ואוזל. "לא יכולתי להוציא לפרישה מוקדמת את כל מי שהייתי רוצה", הוא אומר. "בשלב מסוים הייתי צריך לומר לא ולהפסיק לעזור גם כי אני לא רוצה לאבד את כל הכסף וגם כי זה לא התפקיד שלי". שולץ מספר על בדידות ועל תהליך ארוך שאפשר לתאר אותו כגיבוש זהות חדשה.

עד כמה הציפייה ששולץ יפזר את כספי הזכייה בין מקורביו הייתה שלהם ועד כמה שלו? ואולי היא בכלל הייתה ציפייה שהוא הניח שיש להם כלפיו בעוד שהם לא ציפו זאת ממנו? זאת לא נדע. אך גם במקרה שלו, כשמצמצמים את כל התופעות נותרים עם מתח על ציר אחד: ההסתכלות הסביבתית עלינו והציפיות הכרוכות בה, לצד מידת הגיבוש והחוסן של הזהות העצמית שלנו.

תמונת כותרת: Fotokon / Shutterstock