כשאנשים טובים הופכים פסיביים

בעידן הטכנולוגי נוצרו שני סוגים של אנשים הצופים מהצד בעוולות: אלו שבמקום להתערב – מתעדים, ואלו שבמקום להזעיק עזרה – צופים ברשת בשידור חי. היו מי שחקרו את הסיבות לכך, אבל המשמעות הרחבה של התופעה נותרה בגדר שאלה. האם צפייה מהצד מרמזת שמשהו במוסכמות החברתיות של טוב ורע מתחיל להיטשטש?

תום לב-ארי בייז | 9 אפריל, 2025

בסוף מרץ 1964 התפרסמה ב-New York Times כתבה מטלטלת במיוחד: "שלושים ושבעה אנשים היו עדים לרצח ואף אחד מהם לא התקשר למשטרה". שבועיים לפני כן, בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, נאנסה ונרצחה באכזריות קיטי ג'נובזה מחוץ למתחם הדירות שבו התגוררה. אורות נדלקו בחלונות ביתם של השכנים אך איש לא היה אקטיבי מספיק כדי להציל אותה.

על אף שהתוקף היה אלים במיוחד והורשע ברציחות נוספות ושלל עבירות ותקיפות, מה שעורר בהלה בציבור הרחב הייתה דווקא העובדה שלאירוע היו עשרות עדים שיכלו להתערב או להתריע למשטרה ולהזעיק עזרה – ובפועל נמנעו מכך.

המקרה עורר הדים רבים. פרטיו שונו ועודכנו במשך זמן מה, אך הפוקוס לא מש מהשכנים. בסרטון תיעודי מבית Retro Report News מוצג קטע ממהדורת החדשות באותה התקופה. השדרן מספר כמעט בגועל: "שלושים ושמונה משכניה צפו באישה מתה, וכשזה נגמר, כולם חזרו למיטה". מנקודת מבטו, לו היה זה סרט אימה, נשמע שהדמות הכי מפחידה בו הייתה אותם שכנים שחיכו שהצעקות ידעכו, התכסו בשמיכה ונרדמו בהקלה. "שלושים ושמונה העדים, שלא היו מעורבים ברצח של קיטי אבל היו עדים לו, הוצגו כמעט גרוע יותר מהרוצח עצמו", מספר בדוקו ההיסטוריון ג'וזף דה מאי.

עם המשך החקירה התברר כי רק תריסר אנשים שמעו או ראו חלקים מהמקרה ורובם לא הבינו שהם עדים לתקיפה, כי אם חשבו שמדובר במריבת אוהבים או תגרת שיכורים. מתוכם שניים דווקא כן התקשרו למשטרה, רק שעבור קיטי היה כבר מאוחר מדי. אומנם הזעזוע הציבורי נבע מליקוי בבדיקת העובדות, וחשיבות הנתונים האמיתיים אינה מוטלת בספק, אך הנרטיב שבנתה התקרית, כפי שהוצגה לראשונה, עורר הרבה חששות ותהיות: האם תם העידן שבו שכן עוזר לשכן? האם בחברה המודרנית זר לא יושיט ידו או אפילו יעשה את המינימום ויתקשר להזעיק את המשטרה?

אחת העדויות לגובה הטלטלה היא תחום מחקרי חדש שנולד. הפסיכולוגים ג'ון דארלי וביב לטאנה ערכו סדרת ניסויים במטרה לבדוק תחת אילו תנאים אנשים ממעטים להתערב ונותרים פסיביים כלפי מצוקתו של האחר. "דארלי ולטאנה ייחסו זאת לשני גורמים: אחד הוא 'אפקט פיזור האחריות' שמציע כי נוכחותם של אנשים נוספים גורמת לנו להניח שמישהו אחר יעזור או כבר עזר", כותבת ‏דווייר גאן‏ ב-Aeon. "הגורם השני הוא 'כוחן של נורמות חברתיות' ולפיו אנשים מתבוננים בתגובותיהם של אחרים כדי להעריך את חומרת המצב". ברגע שהם לא מתערבים גם אנחנו נוטים לא להתערב.

בזמן שצמד החוקרים עסקו בשאלה "למה הם לא התערבו?" מעל לפרשה מרחפת תהייה אולי מטרידה יותר – מה זה אומר עלינו כחברה אם הם לא התערבו?

אדוות החטא

מקרה עדכני יותר שמציגה גאן התרחש ב-2011 בשכונה אמידה במרילנד, ארה"ב, אזור שבו לדבריה 80% מהתושבים הם מבוגרים משכילים בעלי תארים אקדמיים. התקיפה אירעה בחנות של מותג בגדי יוגה יוקרתי, לולולמון, ובמהלכה נרצחה צעירה באכזריות בידי מוכר בחנות. "שני עובדי חנות אפל הסמוכה שמעו את הרצח בזמן שהתרחש, התווכחו ובסופו של דבר החליטו שלא להתקשר למשטרה", היא כותבת. הפעם מדובר בתקיפה בשעות שהרחוב עדיין פעיל, העדים היו רק שניים והם הבינו שמתרחשת תקיפה ממש לידם.

ב-2017 הותקפה נערה בת 15 על ידי חמישה נערים. התקיפה המינית שודרה בפייסבוק לייב ואף אחד מארבעים האנשים שצפו בה בזמן אמת לא דיווח למשטרה. לפי כתבה שפורסמה ב-The Guardian זו לא הפעם הראשונה (ולא האחרונה) שמשטרת שיקגו חקרה תקיפה אלימה ששודרה חי בפייסבוק.

מעבר לחמשת הנערים התוקפים, מסביר אחד החוקרים בסרטון הדוקומנטרי, "המשטרה יצאה מגדרה כדי להעניש קבוצה אחרת שמבחינתה לקחה חלק, מה שהיא כינתה: הצופים הדיגיטליים". פקיד בכיר במשטרת שיקאגו הוציא אז הודעה לעיתונות וטען בתסכול: "לאן אנחנו הולכים? במה אנחנו שוגים כחברה כך שאנשים מסתכלים על פשעים המתרחשים ולא מרימים את הטלפון ומצלצלים ל-911?" תחת שום איום או חשש מהתוקף, ובאנונימיות מוחלטת, ארבעים אנשים לא נקטו כל צעד כדי לעצור את התקיפה שמתרחשת לנגד עיניהם. במקומות מסוימים, לדברי החוקרים, החלו להיחקק חוקים חדשים לגבי תיעוד מקרי אלימות. בקליפורניה, למשל, נחקק חוק שמאפשר מתן עונש מאסר למי שלוקח חלק בפשע על ידי תיעוד שלו בווידיאו. זאת לאחר שנער תקף נער אחר ונער שלישי צילם את האירוע ופרסם אותו בסנאפצ'ט.

"האם הפסיביות של 'הטובים' מטלטלת יותר מהאקטיביות של ה'רעים' כיוון שאותה נראה שעוד אפשר לתקן? כתם שככל שנתפוס בהקדם נצליח למחות אותו מפני השטח, מפני האנושות?"

"אבל מה עם אלה שצופים באינטרנט?" שואל הקריין בדוקו, ומציג קטעים מריאיון עם אביו של הנער שאושפז בבית חולים עם זעזוע מוח חמור. "לקחת את הרגע הגרוע ביותר של מישהו ולהפוך אותו לרגע הטוב ביותר שלך ברשתות החברתיות הוא תופעה שמתרחבת באופן אקספוננציאלי, ואנחנו צריכים לעשות משהו בנדון עכשיו, לפני שזה יצא משליטה", הוא אומר. מדבריו עולה חלוקה של 'צופים מהצד' לשני סוגים: אלו שנמצאים בזירה, לא תוקפים בעצמם ולא מנסים למנוע ולעיתים אף מתעדים את האירוע לטובת הקהל הרחב, ואלו שצורכים את התוכן הזה ומעניקים לו לגיטימציה.

מקרה נוסף שהתרחש בפלורידה ב-2018 מביא זווית נוספת של התופעה. חמישה נערים זיהו בחור בעל מוגבלות שטובע באגם הקרוב לביתם. הבחור זעק לעזרה ונופף נואשות בזרועותיו. במקום יתר האפשרויות שעמדו בפניהם, החמישה שלפו את הטלפונים ותיעדו אותו עד לנשימתו האחרונה. קולות צחוק ולעג נשמעים כפסקול לסוף חייו. הנערים לא נעצרו ולא הואשמו בדבר. הם הרי לא הטביעו אותו.

אל מול עוצמתו של הטבע אנחנו תמיד חשים תערובת של השתאות ואימה. הסטטיסטיקה של התאונות קיימת וכולנו מתפללים ליפול בצד הבטוח שלה. אבל הבחירה של הנערים להתבונן ולתעד את מצוקתו – ועל אחת כמה וכמה את מותו – של האחר מותירה אותנו מבולבלים ומפוחדים. מדוע דווקא היא זו שהופכת לנו את הבטן?

כשהים מסוכן הוא עלול לפגוע בנו, אבל לא כי הוא בחר בזה. צילום: Friederike Manthey / Unsplash

מעידה של ה'טוב' או זליגה של 'הרע'?

כשדארלי ולטאנה חקרו את תופעת הצופים מהצד הם התעמקו בצופים עצמם, אבל בספרות קשה מאוד למצוא חומר על תגובת הקהל הרחב לאלו שעמדו מנגד. והיא מעניינת לא פחות מהתופעה עצמה. תשובות אפשריות לשאלה מדוע היעדר עזרה עלול להטריד אותנו יותר מהמצוקה עצמה של הנפגעים נעוצות בהנחה הרווחת כי העולם הוא מקום הוגן. במסגרת גבולותיה אנחנו יודעים שקיים רוע, אבל מלבדו אנחנו מצפים שיתר הדברים יתנהלו בצורה הגונה.

סיפור פילגש בגבעה ממחיש את הנקודה. כאשר אישה מותקפת באכזריות על ידי מספר גברים משבט בנימין, שאר העם לא בא אליהם בטענות, אלא אל חבריהם לשבט, שיסגירו אותם. כשהם ממאנים לעשות זאת העם מכריז מלחמה על שבט בנימין וכמעט מכחיד אותו. לא מעשה ההתעללות האכזרי הוביל להכרזת המלחמה, אלא סירובם של ה'בלתי מעורבים' לעשות צדק.

בזמן שהדיכוטומיה בין טוב לרע ברורה וטבעית לנו כמו ההבדל בין שחור ללבן, אלו שלא הושיטו ידם מהווים מעין כתם על הלבן. האם המוח שלנו רגיש יותר לפגם קטן על משהו צחור מאשר לנפרדות הבסיסית המוכרת? האם הפסיביות של 'הטובים' מטלטלת יותר מהאקטיביות של ה'רעים' כיוון שאותה נראה שעוד אפשר לתקן? כתם שככל שנתפוס בהקדם נצליח למחות אותו מפני השטח, מפני האנושות?

"מפחיד אותנו יותר שאנשים טובים כביכול, 'כמונו', הופכים קהי חושים למצוקה של אחר, מאשר קיומם של רוע, תאונות או פגיעה מכוחות טבע. אולי עבורנו זהו דגל אדום המתריע על חברה שהופכת פחות מזועזעת מעוולות?"

האפשרות השנייה היא שמפחיד אותנו יותר שאנשים טובים כביכול, 'כמונו', הופכים קהי חושים למצוקה של אחר, מאשר קיומם של רוע, תאונות או פגיעה מכוחות טבע. אולי עבורנו זהו דגל אדום המתריע על חברה שהופכת פחות מזועזעת מעוולות? ההשערה הזו מגלמת בתוכה פחד קיומי בנוגע לדיכוטומיה הברורה בין טוב לרע. אם זה לא רק כתם, אולי הרע זולג אל הטוב? ומה ההשלכות של כך על החברה שתחיה פה בעוד עשר או חמישים שנים?

כשפרמדיק מגיע לפצוע עם חתך עמוק הוא עשוי לזהות שני שלבים: ראשית – הגוף מנסה נואשות לעצור או לעכב את הדימום. חומרי קרישה מופרשים אל האזור הפגוע וכלי הדם מתכווצים על מנת להקשות עליו לצאת מהגוף. בשלב השני הוא יראה דימום מסיבי – סימן לכך שהמצב יצא משליטה ומנגנוני ההגנה של הגוף קרסו. הפרמדיק צופה בתגובת הגוף לפציעה, וגוזר ממנה את פעולותיו. מטבע הדברים, השלב השני יעורר בו דחיפות יתרה. באופן דומה, החברה מביטה ב'צופים מהצד' וביחסם לאירועים, ובוחנת את מנגנוני ההגנה של עצמה: כשאנו חוזים באנשים עדים בפסיביות לעוול, כמו הפראמדיק עולה בנו החשש שמנגנוני ההגנה של החברה בקריסה, פרטים מתוכה כבר לא טורחים לנסות להתגבר על הרוע.

התבוננות מעמיקה באפקט הצופים מהצד מציעה כי אולי יותר משמטריד אותנו קיומו של הרע, מפחיד אותנו שהוא יתערבב עם הטוב. שההבחנה ביניהם לא תהיה מובהקת וברורה מספיק. התופעה הזו מאותתת לנו לבדוק בדחיפות שאנחנו כחברה לא מתחילים לאבד את כושר ההבחנה שלנו בין טוב לרע.

תמונת כותרת: Gabor Koszegi / Unsplash