כל הדברים מתפרקים עד שהם הופכים למשהו חדש

המושג 'התפרקות' טעון במשמעויות שליליות ולרוב מקושר לאירועים כואבים וטרגיים. תערוכה במוזיאון וילפריד ישראל לאומנות ולידיעת המזרח חקרה את נושא ההתפרקות עד הסוף, וגילתה כי במקרים רבים התפוררות מובילה בחזרה ליצירה. למעשה, השניים כה שלובים זה בזה עד כי ניתן לראות בהם תהליך אחוד.

תום לב-ארי בייז | 19 פברואר, 2025

כשרוח באה ומפזרת את חולות הדיונה לכל עבר, אותה תלולית שהייתה עד כה – איננה עוד. אבל באופן המשכי לחלוטין, תנועת גרגרי החול מייצרת תלוליות חדשות. זוהי התנועה המתמשכת בין הצורה שהייתה ואבדה ובין הצורה החדשה שנבנית.

בקיבוץ הזורע שוכן מוזיאון וילפריד לאומנות המזרח. מלבד תצוגת הקבע של המוזיאון קיים מרחב בעל שלושה חללים שמארח תערוכה מתחלפת. בחורף 25'-24' התארחה במוזיאון תערוכה רב תרבותית שהתהוותה בהשראת ספרה של הנזירה הבודהיסטית פמה צ'ודרון כשהדברים מתפרקים. בתוך מציאות מורכבת ומלאת כאב, מבקשת אוצרת התערוכה שיר מלר ימגוצ'י להציע הסתכלות ממבט על טרגדיות אישיות וכלליות. "הדברים מתפרקים כל העת ובו זמנית מתהווים מחדש", היא כותבת בקטלוג של התערוכה. "הנוכל לראות את התנועה המתמשכת בין צורה להיעדרה?".

במילים אחרות, האם אנחנו ממקדים את תשומת ליבנו במה שהתפרק או במה שנוצר?

"בתוך המילה התפרקות קיימת המילה פרק", אומרת ימגוצ'י בריאיון שהעניקה למגזין. "אין דבר כזה שהדברים מתפרקים בלבד, תמיד נבנה גם איזשהו פרק חדש". ואכן, העבודות בתערוכה מבטאות שלבים שונים בתהליך האובדן, ההכרה במציאות והתקווה למשהו חדש שייווצר או שנוצר ברגעים אלו ממש.

"לפי התפיסה הבודהיסטית הכאב הוא בלתי נמנע אבל את הסבל ניתן למנוע. זה תלוי במחשבות שלנו", מסבירה ימגוצ'י. "אנחנו יכולים לבחור האם אנחנו מוצפים בכאב או נותנים לו מקום ואז חוזרים לנשימה, לוקחים קצת מרחק ממנו ומתבוננים בו". אין בדבריה ניסיון לגמד את הכאב אלא הצעה שכוללת בתוכה את ההתייחסות אליו ואת החוויה הרגשית שלו, אך עם זאת מעודדת להמשיך את תהליך העיבוד של הכאב אל השלב הבא, זה שמכיר במציאות החדשה. התנועה קדימה נועדה למנוע מאיתנו להיתקע בלולאה אינסופית של סבל.

התערוכה נפרסת על פני שלושה אולמות, כאשר כל אחד מהם מפגיש את הצופים עם תמה אחרת. "האולם הראשון עוסק בבית ובפליטות. בעזיבה או בהתפרקות של בית", היא מספרת. העבודות מציגות פנים שונים של אובדן. מאובדן המוכר והידוע, דרך אובדן תחושת השייכות ועד לחוויות של פציעה והצטלקות. כל אומן ואומנית מביעים את הכאב דרך הסיפור האישי שלהם, אך השילוב של כולם יחד, כשכל אחד מגיע מרקע אחר, מייצר תמונה רחבה וקולקטיבית של כאב.

"התנועה קדימה נועדה למנוע מאיתנו להיתקע בלולאה אינסופית של סבל".

"האולם השני מדבר על לשהות עם הכאב", מספרת ימגוצ'י ומסבירה כי בניגוד לגישה המערבית שבה מבקשים להעלים, לטשטש או לברוח מהכאב על ידי שינה, תרופות, אכילה או שאר פעולות מסיחות דעת, לפי הגישה הבודהיסטית כשאנחנו נותנים לו מקום וכואבים אותו אנחנו יכולים להתחיל להשלים עם המצב הקיים. שם, לפי ספרה של צ'ודרון, יכולה להתעורר חמלה עצמית. כל עוד נהדוף חלקים מעצמנו לא נוכל להתייחס אל עצמנו בחמלה.

העבודה האחרונה באולם השני היא העבודה של הקרמיקאית שרון בריל. במהלך שנות עבודתה הניחה בריל בארון צדדי בסטודיו את כל שברי העבודות שהתנפצו ונסדקו בתנור. "פתאום במהלך המלחמה [חרבות ברזל] היא התבוננה בהם וראתה יופי. היא צילמה אותם בחדר חושך וגילתה משהו שאני אוהבת לקרוא לו גוף חדש, גוף שלם שבור". לעיני העדשה האוהבת, נראים שברי הפורצלן כמו ישויות מלאות חיים, לא כמו טעויות. אחת העבודות זכתה לשם עוף החול. "בתפיסה הבודהיסטית אין שום שאיפה להיות נטולי שברים, אלא לקבל אותם כפי שהם, להבין שהם חלק ממי שאנחנו, שכל הדברים שהתפרקו לנו בחיים מרכיבים את מי שאנחנו", היא אומרת.

תאונות עבודה של האמנית שרון בריל הפכו ליצירה המשקפת צמיחה מהשברים. צילום: בועז מזרחי

מה מאפשר את המעבר מכאב לתקווה?

עבודותיה של בריל מעבירות את הצופים אל האולם השלישי בתחושה של תקווה. חלקה האחרון של התערוכה עוסק בהתפרקות כרעיון. למשל, מיצג הווידיאו של טל אמיתי-לביא שמראה ארמונות חול מתפרקים בהילוך איטי. "זה נורא יפה ומהפנט להסתכל על זה. אנשים מופתעים, הם לא ציפו שיהיה להם כל כך כיף להסתכל על התפרקות", אומרת ימגוצ'י. ואכן, אנחנו רגילים להתמגנט אל סרטונים אסתטיים שמראים כיצד אומן בונה תיבה מקש, נגרית מחדשת רהיט או נזיר בודהיסטי מצייר מנדלה במכחולים דקים. בין השאר, זו חדוות הבריאה שמהפנטת אותנו. והנה מוצע לנו סרטון של חורבן ויש בו משהו מרגיע ונעים. מנקודת המבט של התערוכה והספר שבהשראתו נוצרה, זוהי המחשה לכך שכל התפרקות היא גם בריאה.

אולי משהו בדימוי הילדי של ארמונות חול מתפרקים מייצר מרחק פסיכולוגי מסוים שמאפשר לצופים להתבונן בקונספט של התפרקות מבלי להיסחף עם רגש הכאב שמקושר כל כך חזק למילה 'התפרקות'. "כשזה מופשט יותר קל לנו להסתכל על תהליך ההתפרקות כתהליך טבעי, ולא כחלק מתחושות של כאב".

עבודה נוספת שלוקחת דימוי מעולם הילדות היא מיצג הווידיאו של אירם אגבאריה. בסרטון נראית אגבאריה כשהיא כורעת על ברכיה ונושפת בעזרת קשית לתוך קערה עם מים וסבון. הבועות מתחילות לעלות: בהתחלה ענן מבריק ויפה שמזכיר חוויות ילדות נעימות, אבל אט אט הבועות עולות על גדות הקערה ומגיעות אל פניה, מקשות על הנשימה והראייה. המאבק של האומנית ניכר, אך היא ממשיכה לנשוף. אז מתחיל לבעבע מעין חומר שחור שעולה מתחתית הקערה. ענן הבועות הופך מלוכלך, מנוקד בשחור. הצבע מגיע אל פניה, אך היא בשלה. עיסת הבועות המלוכלכות זולגת אל בד הקנבס הלבן שעליו מונחת הקערה ומייצרת ציור אבסטרקטי. "הצבע השחור מסמל משהו מודחק. התהליך של הנשיפה מחבר בין הבועות לשחור, ותהליך ההרס שהשחור מביא גם הופך לתהליך יצירה על הקנבס".

"בתפיסה הבודהיסטית אין שום שאיפה להיות נטולי שברים, אלא לקבל אותם כפי שהם, להבין שהם חלק ממי שאנחנו, שכל הדברים שהתפרקו לנו בחיים מרכיבים את מי שאנחנו".

הפרחת בועות סבון ובניית ארמונות בחול הן שתי פעילויות אהובות על ילדים. שתיהן מתרגלות אותנו בעשייה למען העשייה ובאי היאחזות בתוצר. משהו שעם השנים אנחנו עשויים לחוות פחות ופחות. "למרות שזה די מעצבן שבא גל ושוטף, ילדים יודעים שדי מהר משהו יקרה והארמון יתפרק. מישהו ידרוך עליו, יבוא גל. ובכול זאת זה מאוד כיף לבנות", אומרת ימגוצ'י.

עבודתו של האדריכל אמיר תומשוב מציעה זווית נוספת הנוגעת להתפרקות וליצירה. תומשוב בנה דגם הנראה כמו שורש נסחף במים ועליו בתים שנראים חצי בנויים או חצי הרוסים. מדגיש בפנינו כמה השניים דומים זה לזה. לא רחוק ממנו מוצגת עבודתו של רונן זן שמצא דרך לשמר ולהציג שלבים מטקס דרוזי מסורתי לגירוש אנרגיות רעות. במהלך הטקס מתיכים עופרת מעל אש ויוצקים אותה לקערת מים שמונחת מעל ראש האדם שבו דבקו הרוחות הרעות. העופרת מתגבשת שוב בתוך המים, אבל חלק מתפרק מהגוש המרכזי והולך לאיבוד. חוזרים על התהליך שבע פעמים ובדרך הגוש הולך ומאבד את חומרו. זן מסגר את גושי העופרת ומציג את התפרקותם. "זה נראה כמו התפרקות, אבל כשאנחנו מבינים שזה בעצם משהו כמו רוח רפאים שמקבלת צורה בחומר ועוזבת את גוף האדם שבתוכו היא הייתה – אז ההתפרקות מקבלת משמעות אחרת". משמעות חיובית יותר.

ואכן, מעבר דרך מכלול העבודות בתערוכה עשוי לעצב מחדש את התפיסה שלנו בנוגע להתפרקות. העבודות מעוררות עניין וסקרנות עד כי כמעט מתחשק להתמסר אל ההתפרקות בחיינו ולגלות מה היא טומנת בחובה, מה עתיד לבוא. "מה פה התפרקות? מה פה יצירה? אנחנו לא ממש יודעים. הכול כל הזמן זז מפה לשם ומשם לפה. הרוח כל הזמן מפסלת בדיונות", חותמת ימגוצ'י.

התערוכה תינעל ב-1 במרץ 2025. שיח גלריה אחרון עם האוצרת שיר מלר-ימגוצ'י יתקיים ב-28 בפברואר 2025.

תמונת כותרת: בועז מזרחי