מה אם יכולנו לתפוס את המציאות בצורה מושלמת, להיות ערים לכל שבריר אינפורמציה בכל רגע נתון? לשם כך היינו צריכים שפה מושלמת, כזו שיודעת לתת שם לכל פרט ופרט ברזולוציית מובחנות גבוהה עשרות מונים מזו המוכרת לנו. האם חוויית החיים שלנו הייתה הופכת עשירה יותר? ניסוי מחשבתי של אחד מגדולי הסופרים מגלה כי לאו דווקא.
"לאמריקאים קשה להתמודד עם המציאות", פותח ג'ורג' קרלין את אחד מקטעי הסטנד-אפ שלו. "הם מתקשים להתמודד עם האמת אז הם ממציאים סוג של שפה רכה כדי להגן על עצמם מפני זה. ומסיבה כלשהי, עם כל דור שעובר, זה רק הולך ומחמיר". 'סניקרס', למשל – שזכו בשמן בעל הניחוח הפלילי בשל סוליות הגומי השקטות שלהן (מלשון התגנבות) – הפכו ל'נעלי ריצה'. 'שיניים מלאכותיות' הפכו ל'אביזרי שיניים רפואיים'. 'מעונן חלקית' הפך ל'חלקית שמשי'. "ה-CIA כבר לא הורג אף אחד, הם 'מנטרלים אנשים' […] ופסיכולוגים התחילו לקרוא לאנשים מכוערים 'בעלי ליקויים במראה החיצוני'".
במובנים מסוימים קרלין אומנם מתלוצץ, אך הטענה העקרונית שלו רצינית לחלוטין: "אנחנו חושבים על ידי שפה", הוא אומר, "איכות המחשבות והרעיונות שלנו יכולה להיות טובה רק כמו איכות השפה שלנו". ואולי יש להוסיף, מדויקת כמו השפה שלנו. לדבריו, אנחנו משנים את השפה כך שהמציאות תרגיש קלה יותר. אך זו רק אשליה. המציאות לא הופכת קלה יותר, אלו אנחנו שהופכים יותר מנותקים ממנה.
גם בעברית חלו לא מעט שינויים בשפה לאורך השנים. הוא לא שכח, זה רק 'נשמט מזיכרונו', זה לא חזיר, זה 'בשר לבן' ומי שמת 'הלך לעולמו'. חלקם נועדו לעדן נושאים שהם בגדר טאבו, חלקם נועדו לדייק את יכולת הביטוי ואחרים נגזרו ממציאות שהשתנתה (בין השאר מפאת נושאים חדשים שהפכו לטאבו).
ובכן, ברור כי השפה והמציאות כרוכות, שלא לומר סבוכות, זו בזו. אך מהו בדיוק אופי ההשפעה שלהן האחת על השנייה? האם במרבית המקרים אלו אנחנו שמשנים את השפה כדי להשפיע על תפיסת המציאות שלנו, או שזו המציאות שמשתנה ואנחנו בסך הכול עורכים התאמות בשפה? ומדוע זה משנה? מה קורה למערכת היחסים של השפה עם המציאות כשאנחנו מנסים לדייק אותה לכדי שלמות?
תארו לכם תפיסה מושלמת
בתחילת שנות הארבעים הפך בנושא הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס, שידוע בניסויים המחשבתיים ששזר בסיפוריו. בדמיונו, תהה לעצמו כיצד היו נראים חייו של אדם בעל תפיסת מציאות מושלמת. אדם שלא מפספס אף פיסת מידע בכל רגע נתון. שביכולתו להיות מודע למשב הרוח הסוער בחוץ ולתנועת העלים הספציפית שהוא יוצר, לריח העדין של הקיר בחדרו, לצורה שבה השמיכה מונחת על המיטה, לזמזום הכמעט בלתי ניתן לשמיעה שבוקע משקע החשמל, לגובה הטמפרטורה במרחב, למגע הגרביים על כפות רגליו ועוד ועוד ועוד. כיצד היו נראים חיינו לו היינו קולטים כל שביב אינפורמציה ברדיוס המקסימלי של תפיסתנו החושית, מסוגלים לאפסן הכול בזיכרוננו ואף לשלוף בכל רגע נתון?
בורחס העלה על הכתב את דמיונו בסיפור קצר שמתאר בחור בשם אירנאן פונס. מספר הסיפור פוגש בפונס פעמיים. כבר בפעם הראשונה הוא מתגלה כדמות בעלת זיכרון יוצא דופן, ובמפגשם השני מתחוור כי לפונס יש זיכרון 'מושלם'. הוא יכול לצטט פסקה שלמה, מילה במילה, מתוך ספר שלם שקרא לראשונה לפני כמה שעות. הוא זוכר כל אירוע ומילה שנאמרו. הוא זוכר "את צורת העננים בשמיים הדרומיים של בוקר ה-30 באפריל 1882", מצטט ויליאם אגינטון את בורחס ב-Aeon. הוא זכר את צורת העננים באופן כה מוחלט וברור שיכול היה להשוות אותם ל"עורקי השיש שעיטרו כריכת ספר שראה פעם אחת בחייו, או לנוצות הרסס שניתז על ידי משוט בנהר הריו נגרו, בערב הקרב בקברצ'ו".
"על אף שיכולתו לשלוף מהזיכרון מדהימה", כותב אגינטון, "כישרונו של פונס הוא יותר מזיכרון בלבד. הטבילה המוחלטת שלו בהווה כה עמוקה, כה מושלמת, ששום דבר שחושיו חשופים לו אינו חומק מתשומת ליבו". מרוב דיוק הוא מבחין בין הכלב השחור שראה בשמונה בבוקר ובין אותו הכלב השחור – שראה באחת בצהריים. גם זוויות שונות של אותו הכלב נתפסות במוחו כשני דברים נפרדים וככאלו – הם מצריכים שם נפרד. איך אפשר לקרוא 'כלב' גם למחזה צדודיתו של כלב לבן וגדול וגם למחזה אחוריו של כלב חום וקטן? זה כמעט בלתי נתפס מבחינתו. פונס מציף כמיהה לשפה 'מושלמת' שתהלום את התפיסה ה'מושלמת' שלו. השפה הקיימת כמו כושלת אחריו במרוץ הפרטים.
כישרונו של פונס עשוי להישמע כמו כוח-על מופלא, אך ככל שהתיאורים מתקדמים ניכר כי כישרונו מייצר יותר מצוקה מרווחה. הוא, שבמהלך הסיפור עובר תאונה, נותר משותק כליל ומסוגר בחדרו. למרבה ההפתעה הוא רואה במצבו החדש ברכה. "האיש שקולט וזוכר ללא דופי את כל מה שסביבו רווי כולו במיידיות של זיכרונותיו […] העוצמה שבה הוא חווה את העולם משבשת את החוויה עצמה", כותב אגינטון. אם כן, אין זה מפתיע שאדם שחווה את העולם בצורה כה אינטנסיבית חש הקלה בהיותו מבודד בחדר אפל. הוא מחפש הגנה והפוגה מפני זרמי המידע השוצפים שחושיו וזיכרונו משלחים בו.
הכמיהה למושלם
לא אחת אנחנו כמהים למושלם. לחיים מושלמים, לכושר גופני מושלם, לבריאות מושלמת וכמובן לבני זוג מושלמים. הלוקה בחסר, כשמו כן הוא – חסר, לקוי. האומנם?
מעבר לקושי החוויה היומיומית שמתוארת כחייו של פונס, מצבו הוא נעלה ונחות בעת ובעונה אחת. נכון, הוא תופס יותר מציאות מכל אדם אחר, אך האם הוא מבין אותה יותר מכל אחד אחר? "תארו לעצמכם את פונס כפיזיקאי במעבדה", מציע אגינטון. "הוא מבחין בכל תצפית כעניין העומד בפני עצמו, כדבר שאינו קשור לשום דבר אחר". מרוב הבחנה ודיוק הוא אינו מסוגל להכליל וליצור הקשרים. כמו פעוט שסובר כי אימו בעלת מצב הרוח המרומם היא אמא אחת ואימו בעלת המזג הסוער וחסרת הסבלנות היא אמא אחרת – נדמה שפונס אולי מזהה את המציאות על כל מרכיביה אך הוא אינו מבין את כללותה, מורכבותה ואחדותה. את הדואליות המתקיימת בה. את השונות שקיימת בתוך הפרט האחד לאורך זמן.
"שפה שמתוכננת לכלול את כל מה שקיים, מתרסקת על שרטון השלמות שלה עצמה".
היו מי שניסו את מזלם עם שפה 'מושלמת'. אגינטון מספר על חוקר טבע ופילוסוף מהמאה ה-17 בשם ג'ון וילקינס "שניסה ליצור שפה שלא תסבול מהפגמים והמוטציות של השפות הטבעיות". הוא שאף לחבר שפה שתהיה רציונלית ומתמטית. שכל אות בה תהיה סימן המוסיף למובחנות הפרט שעליו מדברים. למשל, 'א' תהיה שם עצם, 'ב' תתייחס לכל דבר שנמצא על האדמה, 'ג' תתאר את צבעו החום והרי לנו 'אבג' שיהיה שמו של שולחן. 'אבגד', לעומת זאת, תתאר שולחן קפה או שולחן נמוך. 'ד' ו'ג', כפי שניתן להניח, יהוו חלק משמו של כלב חום קטן. הפוטנציאל מסקרן, אבל הסיכויים לגמור פרויקט שכזה ולשימוש הגון בשפה שכזו הם די קלושים. "המערכת של וילקינס הייתה רחוקה מלהפוך לתקשורת רציונלית ומושלמת. היא נשרפה בלהבה של סתירות, עודפים וטאוטולוגיות", מסביר אגינטון. "שפה שמתוכננת לכלול את כל מה שקיים, מתרסקת על שרטון השלמות שלה עצמה".
יש משהו בשאיפה הטבעית למושלם שמשאיר אותנו בתנועה. מניע אותנו לעבר שיפור מתמיד. אך המחשבה הזו שהמקום שאין בו דופי הוא המקום הטוב ביותר – אולי אשליה היא. תפיסה 'לא מושלמת' מאפשרת לנו רווחה. היא מאפשרת לנו לשכוח, היא מאפשרת לנו לסלוח. היא מאפשרת לנו לתכנן קדימה ולהבין את מורכבות נפש האדם, את הצדדים הפחות מתמטיים של החיים. כמותה גם שפה 'לא מושלמת' מאפשרת לנו להבחין בניואנסים רק במידה מוגבלת אך באותה עת היא מאפשרת לנו להכליל ולהביט על המציאות ממעוף הציפור. לעיתים, וברבדים מאוד משמעותיים בחיינו, 'לא מושלם' מהווה אפשרות שלמה יותר מאשר 'מושלם'.
תמונת כותרת: Marc Schulte / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
גלגוליה של שפה – כמה תוכלו להתרחק מהבית ועדיין אנשים יבינו אתכם?
כיצד האישיות שלנו משפיעה על מה שאנו רואים? נוירולוגים מסבירים מהי תפיסה תת-מודעת
מה התחושה שמציפה אותנו כשאנו מגלים שמישהו חולק איתנו את אותה תפיסה, ומדוע?
עוד מרדיו מהות החיים:
המתמטיקה כשפת התודעה – סדרה על מתמטיקאים שבתגליותיהם שינו את התודעה
