אומרים שהזמן מרפא את הכל, אך ייתכן שלא כך הדבר כשמדובר באובדן או שכול. האבל לא תמיד דועך עם השנים – אלא משנה את צורתו וממשיך ללוות אותנו בדרכים בלתי צפויות. בתוך המסע הארוך והמורכב, כיצד ניתן לצמוח מתוך הכאב ולמצוא בו משמעות חדשה?

אובדן הוא חוויה מורכבת של ההתמודדות המתמשכת עם שכול ואבל. אבל ראשוני נוטה להיות מוקף בתשומת לב ונתמך מאוד, אך בחלוף הזמן הסיפור עשוי להיות שונה. לעיתים נראה שההתמודדות בטווח הארוך זוכה לפחות מיקוד. למעשה, רבים מאיתנו נוטים לחשוב על האבל כתהליך המתרחש בפרק זמן מסוים, שבו הכאב מתפוגג לאט ובסופו אנו חוזרים לשגרת חיינו.

אך בפועל, השכול יכול להישאר נוכח לאורך זמן, עם עליות ומורדות מתמשכים, והכאב אף יכול אף להתעצם עם הזמן.

כאשר האבל נמשך מעבר לציפיות הסביבה, אומרת מרי מק'קמברידג', מומחית בתחום ההתמודדות עם אובדן ושכול ויועצת אבל בפודקאסט The Mary Mac Show,  "עלולות להתעורר לא אחת תחושות של כישלון או אשמה אצל המתאבלים. החברה נוטה לצפות מאנשים להתאושש במהירות, ואם זה לא קורה, הם עשויים לחוש לחץ פנימי". למרות מה שנהוג אולי לחשוב, היא מזכירה שאין 'זמן נכון' לסיום תהליך האבל. "זהו מסע שאין לו סוף ברור".

 "האבל הופך להיות חלק ממערכת היחסים עם החיים עצמם, וכשמבינים זאת אפשר להתחיל לשאול לגבי איך כדאי לנהל את הקשר הזה. לאו דווקא בתהליך של ריפוי מוחלט, אלא בכזה שממנו ממשיכים לגדול ולהתפתח כל הזמן".

לדבריה, הסיבה לכך היא ש"אבל הוא לא קו ישר, הוא לא תהליך שמתקדם משלב אחד למשנהו בצורה חלקה – הוא נע בצורה מעגלית ולפעמים לא צפויה. האבל לא מתרכך, אלא משנה את צורתו. זה לא אומר שהכאב נעלם, אלא הוא מתגלה מחדש בדרכים שונות". 

בפודקאסט Grief Out Loud, יועצות האבל ג'נה דה-כריסטופרו ושריס ברנט מחזקות תובנה זאת, ומסבירות שאבל יכול להופיע בגלים. גם שנים לאחר האובדן הראשוני הצפה של תחושות כואבות יכולה להפתיע ברגעים בלתי צפויים. “הכאב לא מתפוגג, הוא נוכח באירועים מיוחדים ובזיכרונות", אומרת דה-כריסטופרו, ומסבירה כיצד כל שלב בחיים יכול להזכיר את ההיעדרות של הנפטר בדרכים חדשות.

בתוכניתן, השתיים מראיינות את בארי לינר-גרנט, יועצת אבל בעצמה שמשתפת מתובנותיה בתהליך האבל הפרטי שלה על אימה. "אין שום סיבה להרגיש אשמה על כך שהאבל לא נעלם", היא אומרת. לדבריה, יש המון לחץ לציית לציפיות החברתיות, אך חשוב להבין שאין צורך למהר או לעשות התאמה למודל קבוע. גם אם הסביבה לא תמיד מבינה זאת, כל אחד מאיתנו מתאבל בקצב שלו, ויש המון דרכים שונות להרגיש את הכאב ולחיות את האובדן בתהליך שיכול להימשך זמן רב.

כאב שמוביל לצמיחה

מק'קמברידג' ולינר-גרנט מסבירות שתיהן שהאובדן משנה את המתאבל לעד, והופך להיות חלק מזהות חדשה. אמנם השינוי עשוי להיות מפחיד, אך הן מזכירות שיש בו גם תקווה. האבל הופך להיות חלק ממערכת היחסים עם החיים עצמם, וכשמבינים זאת אפשר להתחיל לשאול לגבי איך כדאי לנהל את הקשר הזה. לאו דווקא בתהליך של ריפוי מוחלט, אלא בכזה שממנו ממשיכים לגדול ולהתפתח כל הזמן. לינר-גרנט מוסיפה ומדגישה כי התמודדות עם אבל בטווח הארוך פירושה לדעת לשלב את האובדן לתוך החיים בצורה שמאפשרת לנו לצמוח: "האבל הוא לא רק כאב, הוא גם תהליך של בנייה מחדש".

לדבריהן, אחת הדרכים לעשות זאת היא בעזרת היא טיפוח משאבים חיצוניים ופנימיים שמסייעים להתמודד עם האבל בצורה מיטיבה  לאורך זמן.

מק'קמברידג'  מדגישה את חשיבותה של הסביבה בתהליך האבל. לדבריה, "להיות מוקף באנשים שמכירים את האובדן שלך ומכילים אותו הוא קריטי. זה עוזר לך להרגיש שאתה לא לבד במסע הזה". קהילה תומכת – בין אם מדובר במשפחה, חברים, או קבוצות תמיכה – היא משאב שמספק מרחב שבו אפשר לשתף, להרגיש ולמצוא חיבור רגשי.

חשוב לייצר סביבה שתתמוך באבל גם בטווח הארוך. צילום: PeopleImages.com – Yuri A on Shutterstock

כמוה, גם לינר-גרנט מדגישה את הצורך במרחבים שבהם אנשים יכולים לשתף את תחושותיהם מבלי לחשוש מביקורת או לחץ חברתי. "החברה לא תמיד מבינה את עומק האבל, ולכן חשוב למצוא קהילה שמבינה את זה ומאפשרת לך לבטא אותו בדרכים שונות". היא מספרת שלאחר שאיבדה את אימה היא קיבלה בשנים הראשונות תמיכה אינטנסיבית  מסביבתה, אך עם הזמן הקשרים החלו להתפוגג והיא נותרה בתחושת בדידות. "זה כמו לחיות בעולם שבו כל השאר ממשיכים הלאה, ואתה נשאר מאחור", היא משתפת. על כן, חשוב במיוחד לייצר סביבה שתומכת באבל גם בטווח הארוך. "התחושה הזו של להיות שונה מהשאר יכולה להיות מאוד מבודדת. אבל אז גיליתי את הכוח של קהילה שממשיכה להחזיק אותי כשהכאב מתמשך". קהילה כזו יכולה להיות מורכבת ממשפחה וחברים, אך גם מקבוצות תמיכה מקצועיות, סיוע שמוגש מטעם ממקום העבודה, או אפילו קשרים שנוצרים באינטרנט, בהם אנשים יכולים לשתף ולהקשיב אחד לשני.

היא עצמה מצאה נחמה בקבוצות תמיכה ובאנשים שחוו אובדן בעצמם. במרחבים אלה היא יכלה לשתף את התחושות העמוקות ביותר שלה ללא פחד משיפוט או לחץ להמשיך הלאה במהירות.

כל הדרכים נכונות, העיקר ללכת יחד

ליסה וויליאמסון ואלינור היילי, עובדות סוציאליות ויועצות אבל, מסבירות בפודקאסט What’s Your Grief שבעוד שתמיכה חיצונית אכן חשובה בסיפוק תמיכה ראשונית, ההתמודדות הרגשית האישית היא זו שמעניקה למתאבל את הכלים למסע בטווח הארוך. "המשאבים הפנימיים שלנו הם מה שמאפשר לנו לעבור את התהליך הזה בצורה פחות כואבת", אומרת וויליאמסון, ומסבירה שכאשר אנחנו מתמקדים בעצמנו ובצרכים שלנו, אנחנו יכולים להתחיל לבנות את עצמנו מחדש להתמודד עם האובדן.

לדבריה, הצעד הראשון בטיפוח חוסן רגשי הוא קודם כל זיהוי הרגשות בעזרת מודעות עצמית. חקירה של הדפוסים הרגשיים והמחשבתיים מאפשרת להבין מה מעורר תחושות שונות, ומסייע כך להתמודד איתן בצורה בריאה יותר. הכרת הדפוסים תורמת לניהול נכון של האבל, במקום בריחה ממנו, וליצירת תחושת שליטה וחיבור פנימי במקום חוסר אונים. היא ממליצה להתחיל בתרגולים כמו מדיטציה, כתיבת תיעוד או יומן אישי, או שיחה עם אדם קרוב על מנת לזהות את הדפוסים הללו ולהתחיל לנהל אותם.

"זה כמו לחיות בעולם שבו כל השאר ממשיכים הלאה, ואתה נשאר מאחור. התחושה הזו של להיות שונה מהשאר יכולה להיות מאוד מבודדת. אבל אז גיליתי את הכוח של קהילה שממשיכה להחזיק אותי כשהכאב מתמשך".

היילי מסבירה שהבסיס לבניית חוסן פנימי הוא קבלה וחמלה עצמית –  הקבלה של הרגשות כפי שהם ללא שיפוטיות או ביקורתיות. "עלינו ללמוד להיות עם הכאב ולא לברוח ממנו. הכאב הוא חלק מהתהליך של הבנה וקבלה של האובדן". היא אומרת. "אנחנו צריכים להיות רחומים כלפי עצמנו ולתת לרגשות לבוא כפי שהם". היא מסבירה שההכרה בכך שאין דרך אחת נכונה להתאבל עשויה להקל על התהליך ולהפחית את השיפוט העצמי.

וויליאמסון מוספיה שחוסן נפשי מגיע לא רק מרגשות, אלא גם ממצב גופני תקין, שכן גוף מותש משפיע ישירות באופן שלילי על מצב הרוח והיכולת לנהל את האבל. "הנפש והגוף קשורים זה בזה. כשאנחנו מתעלמים מהגוף שלנו, אנחנו פוגעים ביכולת שלנו להתמודד עם האבל ברמה הרגשית". נוסף על כך, עצם לקיחת האחריות על תחזוקת הגוף שלנו באמצעות השקעה בפעילות גופנית, שינה מסודרת, ותזונה בריאה –  מחזקת גם את הנפש.

האבל אינו רק כאב – הוא עשוי להיות גם מורה. הוא מלמד אותנו על עצמנו, על מערכות היחסים שלנו, ועל הכוחות הפנימיים החבויים בנו. בעיקר לאורך זמן, מתהווה מערכת יחסים חדשה עם האובדן, שמאפשרת לנו לא רק לזכור אלא גם לצמוח מתוך השבר. כל אחד מאיתנו חווה את הכאב בצורה שונה, אך בכל דרך שנבחר, אולי החשוב ביותר לזכור – הוא שאף אחד לא לבד במסע הזה.

תמונת כותרת: KONSTANTIN_SHISHKIN / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

תחילה בוכים – הצצה אל העצב החשוף של האובדן, וכיצד הוא מעניק משמעות לחיים

כמה מן היצירות המרגיעות בעולם עושות זאת בדרך בלתי צפויה

ים של דמעות – כך בכי מטהר את הגוף ואת הנפש

עוד מרדיו מהות החיים:

חלונות צבעוניים: סוכת אבלים