כיצד נצרבת בנו טראומה, וכיצד ניתן להפוך את התהליך?

"הפרד ומשול" היא אסטרטגיה ידועה להשגת שליטה. על פי אותו עיקרון נראה שאירועים טראומתיים משיגים את אחיזתם הלופתת במוחנו. עם זאת, הבנת המנגנונים הנוירולוגים שמאחורי התופעה, וחיבור מחדש בין חלקי המוח שפעלו בנפרד, עשויים לסייע להתאוששות.

ירדן להבי | 20 דצמבר, 2023

טראומה נתפסת פעמים רבות כאירוע נדיר. ד"ר בסל ואן דר קולק, פסיכיאטר ונוירוביולוג, חוקר הפרעת דחק פוסט-טראומטית מעל ל-5 עשורים ונחשב לאחד מהאבות המייסדים של התחום. בראיון למגזין Brain World, הוא מספר כיצד בשנות ה-70 של המאה העשרים, התייחסו הוא ועמיתיו לאירועים טראומתיים כ"אירועים חריגים וקיצוניים שנמצאים מחוץ לטווח החוויה האנושית הנורמלית". ואכן, הוא מוסיף, בתחומי בריאות הנפש נוהגים לשייך אותם לאירועים מסכני חיים כמו מלחמות, תאונות קשות, תקיפות, אסונות וכדומה.

אך האמת היא שחוויות טראומטיות הרבה יותר נפוצות בחיים משנהוג לחשוב. "היום, בראייה לאחור", הוא מסביר, "זה מראה לנו כמה בורים וצרי-מחשבה היינו, בגלל שמסתבר שאלו בכלל לא אירועים חריגים. למעשה, בניגוד למה שחשבנו, טראומה מאוד שכיחה". כולנו, במידה זו אחרת, שותפים להתמודדות עמה. יחד עם זאת, כך נראה, מתברר גם שאנו כבר ניחנים ביכולת להירפא ממנה תוך שימוש בכלים ובהכוונה הנכונים.

הסיבה לכך, הוא מסביר, היא ש"טראומה אינה האירוע, אלא הדרך שבה אנחנו מגיבים לאירוע". כלומר, הפרשנות שלנו לאירוע – הדרך שבה הוא נתפס בעיננו באופן רגשי – היא שהופכת אירוע לטראומטי ולא מאפייניו האובייקטיביים. פעמים רבות יהיה זה אכן מצב של סכנת חיים, אך לא בהכרח. "זו חוויה סובייקטיבית, ומה שעשוי להיות טראומתי עבור האחד עשוי לא להיות טראומתי עבור האחר. הכל תלוי באישיות ובניסיון העבר שלנו".

כשהחלקים השונים מפסיקים לתקשר, התמונה מתנפצת

כיום ואן דר קולק מגדיר טראומה ככל אירוע שגורם לנו לחוות מצוקה קשה במיוחד: אימה גדולה מאוד משולבת בתחושת חוסר אונים, בעתה שמלווה בחוסר יכולת להגן על עצמנו או לעצור את המתרחש.

בפני איום, הוא מסביר, המוח שלנו מפעיל בגוף תגובת "הילחם או ברח" (או קפא) שמכוונת כל כולה להישרדות בלבד. הורמוני הדחק שמופרשים מכניסים את הגוף למצב של עוררות מוגברת, או לחילופין של התמוטטות. בדרך כלל, התגובה שוכחת לאחר שהאיום חולף. לעומת זאת, באירועים טראומתיים כבדי משקל, קורה שהעומס הנפשי כה גדול, עד כי מנגנון עיבוד המידע שלנו קורס.

לפי ג'ן סבאג' ובריג'ר פולקנשטיין, עובדים סוציאליים קליניים ומטפלים בתחום הטראומה, בפודקאסט Beyond Trauma, הדמיות מוח מדגימות כיצד מנגנון עיבוד המידע התקין שלנו נפגע לנוכח אירועים טראומתיים.

התקשורת בין חלקי המוח נפגעת, והתוצאה היא חוסר יכולת לעבד את המידע מהאירוע לכדי סיפור קוהרנטי בעל סדר הגיוני. במקום זאת, מתקבל בליל של רסיסי תמונות וצלילים המלווה בתחושות קשות מאוד של סכנה וחוסר אונים.

האונה ימנית שלנו (האזורים המקושרים בהכללה גסה לרגש) והאמיגדלה (שאחראית על תחושות סכנה) מופעלות בעוצמה, בעוד האונה השמאלית שלנו וקליפת המוח הקדמית (אזורים המקושרים, שוב בהכללה, לשפה, היגיון, ותפקודים ניהוליים) משתתקים. התקשורת בין חלקי המוח נפגעת, והתוצאה היא חוסר יכולת לעבד את המידע מהאירוע לכדי סיפור קוהרנטי בעל סדר הגיוני. במקום זאת, מתקבל בליל של רסיסי תמונות וצלילים המלווה בתחושות קשות מאוד של סכנה וחוסר אונים.

עקב כך, מוסיף ואן דר קולק, האירוע נותר "פתוח" במוח, וכל עוד הוא לא מעובד כשורה תגובת החירום נמשכת, גם הרבה אחרי שהאירוע עצמו מסתיים. האמיגדלה – "גלאי העשן" שלנו – ממשיך לצפצף כל הזמן ולהתריע בפנינו שאנחנו בסכנה, והתחושות שלנו מחזירות אותנו כל הזמן למראות ולצלילים מהאירוע ומשרות את התחושה שהוא מתרחש בהווה. כשתסמינים אלו נמשכים מעבר לארבעה שבועות, הקליניקה מגדירה אותם כהפרעת דחק פוסט-טראומטית.

"המוח בונה מודל לפיו העולם הוא מקום מאיים, והוא מכין את הגוף להיות דרוך כלפיו באופן מתמיד", מוסיפה ד"ר ליסה פלדמן בארט, פרופסור לפסיכולוגיה וחוקרת מוח, בראיון ל- Big Think. "הוא ממשיך לבצע את התחזיות האלה, ממשיך למדל את העולם הזה, ולא מעדכן את עצמו".

תוך כדי כך, היא מסבירה, מוח שחווה אירוע טראומטי מתחווט מחדש כדי להתמקד בסימני סכנה בלבד, ולדחוק הצידה כל מידע אחר שאינו רלוונטי להישרדות. נוצר מעגל המזין את עצמו שבו המסלולים העצביים של סכנה במוח הולכים ומתחזקים, בעוד אלו של עיבוד מידע שגרתי נחלשים. מצב זה מתבטא בדריכות מתמדת והתעוררות של תחושות אימה גם לנוכח גירויים שגרתיים, לצד חוסר זמינות של המוח לעבד מידע "שגרתי" חדש. כתוצאה עלולה להיווצר תחושה שחיי היומיום תפלים וחסרי משמעות.

ואולם, מסבירה בארט, באותו אופן שהמוח עבר מחיווט "נורמטיבי" לחיווט "טראומטי", הוא מסוגל לעבור שוב לחיווט אחר. לאור השיבוש במנגנוני עיבוד המידע והחיזוי שהטראומה יוצרת, נראה כי הם גם המפתח להתמודדות.

מחברים מחדש את חלקי הפאזל

לדברי ואן דר קולק, החלמה אפשרית כאשר מחזירים את התפקוד והתקשורת בין החלקים הקדומים והרגשיים של המוח, לבין אלו החדשים והחושבים. בראיון לאתר אגודת נפגעי שריפה, הוא מסביר את חשיבותם של טיפולים שפונים לשני החלקים. הגישה המסורתית לטיפול בטראומה מתבססת על פסיכותרפיה. זו פונה לחלק החושב של המוח, השפתי וההגיוני. היא מסייע לארגן את האירוע בסדר כרונולוגי, לשים אותו בהקשר, ולעבד את התחושות שעולות ממנו. ואולם לדבריו, טיפולים כאלה יעילים עד גבול מסוים, שהרי חלק זה של המוח 'משותק'. כיום, גוברת ההבנה שיש להרגיע קודם כל את מערכת העצבים על ידי פנייה לחלקים הקדומים יותר של המוח, אלה שבהם הטראומה נצרבת רגשית. תרגולים שעושים שימוש בגוף, בתנועותיו, ובתחושותיו כמו יוגה ומחול, משחררים את הגוף ומסמנים למערכת העצבים שהיא יכולה להתחיל להרפות מתגובת הדחק. רק אז, אומר ואן דר קולק, חוזרת זרימת הדם והחמצן התקינה אל המוח, וניתן שוב לפנות אל החלקים הרציונליים שלו בצורה יעילה.

לדבריו, נקיטת פעולה היא לב העניין מכיוון שהיא מסוגלת להגיע אל המקומות שבהם מילים חסרות משמעות.

גישה חדשנית נוספת אותה מציין ואן דר קולק, היא טיפול בשם EMDR (ראשי תיבות של Eye Movement Desensitization and Reprocessing – הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים) שהוא מוצא מאוד יעילה בסיוע לחלקי המוח השונים לתקשר זה עם זה. הטיפול עושה שימוש בגירוי דו-צדדי כדי לעורר לסירוגין את שני חלקי המוח לכדי פעולה. בבסיס השיטה, המטופל עוקב בעיניו אחר אצבעו של המטפל שמזיז אותה הלוך ושוב, תוך שהוא מתבקש להיזכר באירוע הטראומתי. "התנועה הדו-צדדית גורמת לזיכרון הטראומטי שתקוע בלולאה בצד הריגשי של המוח להשתלב גם בצג הקוגניטיבי שלו" הוא מסביר, "תנועת העין והמוח מגבירה את היכולת של האונה הקדמית 'להידלק' או למצוא היגיון באירוע הטראומתי". בעוד שלא בדיוק ברור עד הסוף כיצד פועל הטיפול על המוח, ההנחה היא שהיעילות שלו נובעת מכך שהוא מצליח לחקות את שלב החלימה במהלך השינה, בו מתרחש תהליך טבעי של עיבוד מידע תוך כדי תנועות עיניים (REM).

באותו אופן שהמוח עבר מחיווט "נורמטיבי" לחיווט "טראומטי", הוא מסוגל לעבור שוב לחיווט אחר. לאור השיבוש במנגנוני עיבוד המידע והחיזוי שהטראומה יוצרת, נראה כי הם גם המפתח להתמודדות.

בארט מוסיפה שטיפולי הגוף-נפש השונים משחקים גם הם תפקיד חשוב בשבירת המודל הנוירולוגי שהטראומה יוצרת, ובשינוי התחזיות שנולדות ממנו. הם מסייעים להיחשף להתנסויות חדשות בסביבה תומכת, ומאפשרים להבין שהן יכולות להסתיים בבטחה ועל ידי כך להתחיל לייצר שוב מסלולים עצביים בריאים ותחזיות אופטימיות יותר. תוכנות ביו-פידבק, למשל, נותנות למטופל מעין פרס קטן בכל פעם שהוא מתמקד ונרגע. זה בעצם אימון למוח, שבו הוא לומד כי זה בטוח עבורו להגיב אחרת.

האירועים שעברנו בחיינו לא חייבים להגדיר אותנו. אדרבא, אנחנו יכולים להגדיר אותם. בכולנו קיים הפוטנציאל להחלמה אפילו מהטראומטיים ביותר שבהם. אין זה אומר שהזיכרונות מהם ימחקו ולא יכאיבו לנו יותר לעולם, אך נראה שאנו יכולים לפחות להשתחרר מן הלפיתה האכזרית שלהם על התחזיות שהמוח יוצר. "והידיעה שיש לנו שליטה מסוימת בניהול התוכן הזה", אומרת בארט, "היא מתנה".

תמונת כותרת: Luis Villasmil on Unsplash