הם לא מצריכים אמצעים מיוחדים ואין להם עלויות גבוהות. כל שצריך זה דף, עט וזמן לעצמנו – תרגילי כתיבה הם מהדרכים האפקטיביות ביותר לגילוי נבכי נפשנו, לפורקן ולעיבוד חוויות. כיצד ניתן להפוך משפט שנאמר ללא כל כוונה שכזו – לתרגיל כתיבה?
כתיבה היא אחד המרחבים הכי בטוחים ופרטיים שיכולים להיות לנו. דף שנכתב יכול להיקרע לגזרים ולהישרף כליל וקובץ יכול להימחק, גם מסל המחזור, אם נרצה בכך. בהיעדר החלטה אחרת, איש לעולם לא ידע על קיומם. ממש מסיבות אלו, בכתיבה אישית אין 'נכון' ו'לא נכון'. כשאנחנו כותבים למען פורקן, כל מה שנכתב לגיטימי ולא צריך לקבל אישורים ומשובים מאף אחד. גם לא מאיתנו.
תרגילי כתיבה הם כלי לחקר עצמי שיכול לתמוך בהתפתחות וברווחה האישית שלנו. מטרותיהם מגוונות: חלקם נועדו לברר מה אנחנו מרגישים כלפי היבטים שונים בחיינו, תרגילים אחרים מאפשרים לנו להביע באופן לא מיופה, מסודר או מתחשב את אשר על ליבנו, ויש כאלה שעוזרים לנו לדלות מתוך הדמיון רעיונות חדשים. לפעמים ההסבר לתרגיל מדויק ומפורט ולפעמים הוא קצר וערטילאי, מותיר מקום רב לפרשנויות.
המנוע לתרגיל כתיבה יכול להימצא בכל מקום, והגשר בינו לבין התובנה שנפיק ממנו עשוי להתגלות רק בתום הכתיבה. לעיתים מספר ימים, שבועות או חודשים לאחר מכן. כדי לבנות מנוע כתיבה די בניצוץ קטן של מחשבה. אפילו ציטוט מעולם התיאטרון, משפט מיצירה ספרותית או אמירה של מנהיג מדיני – כולם יכולים לשמש כנקודת מוצא למסע פנימה. מספיק שהם יעוררו מחשבה על קונפליקט פנימי שמצריך עיבוד ומשם אפשר להתחיל לבנות את התרגיל בהשראתם. במקרה הזה, הציטוטים הובילו אותנו אל עומקם של שלושה אתגרים משמעותיים בנפש האדם. האחד מתייחס ליכולתנו להודות בטעות ולהקלה שבעקבותיה. השני עוסק בצער – בקושי להביע אותו ובחשיבות של כך. הציטוט השלישי מציע נקודת מבט לא שגרתית על דמות האלוהים ועל כוחה ללמד אותנו על צרכינו הבסיסיים ולהוות עבורנו מצפן.
1. תרגיל וידוי – צעד ראשון בהפחתת משקל הטעויות
"הודאה בטעויות היא כמו מטאטא אשר מנקה את הלכלוך ומותיר את פני השטח בהירים ונקיים".
מהאטמה גנדי
בנצרות נהוג להתוודות על החטאים בפני הכומר המקומי. הוא, שלא מולו התבצע החטא ולא הוא נפגע מהשגיאות, מקשיב לדברי האנשים ומעניק להם את מחילתו. אומנם יש וידויים שכוחם יפה רק בפני האדם שנפגע, אך משהו בטקס הווידוי מלמד על הכוח הטמון בהודאה בטעות, לפני הכול באופן חד משמעי בינינו לבין עצמנו.
מפגש וידוי שכזה יכול להתרחש גם על הדף. בהשראת משפטו של גנדי, נראה כי ההודאה עשויה להיות צעד משמעותי בתחושת החיבור שלנו לעצמנו: אנחנו הרי מבינים שעשינו דבר שגוי ולכן אנחנו סוחבים את משקלו. וידוי ואפילו התנצלות, גם אם בינתיים מתקיימים במעבדה הפרטית שלנו בלבד, הם פעולה שמגבירה את ההלימה בין האמונות והמעשים שלנו. הלימה שכזו מותירה אותנו בתחושה נקייה ובהירה יותר. הנחת המילים על הדף עשויה גם לגרום לנו להבין שווידוי מול האדם שבו פגענו יהיה פשוט ומשמעותי משחשבנו. אך גם ההקלה שהכתיבה כשלעצמה יכולה לספק עשויה להיות מוטיבציה מספקת.
התרגיל: חשבו על משהו שלא סיפרתם לאיש. זה יכול להיות מעשה שעשיתם והצטערתם עליו לאחר מכן, אמירה שלא הייתה צריכה להיאמר ויצאה מפיכם – כזו שאולי הותירה בכם מעין תחושה אמביוולנטית לגבי השפעתה על אדם אחר, או אולי אפילו מחשבות מבלבלות, כאלו שנדמה שזה 'לא בסדר' לחשוב אותן, שמשוטטות בראשכם ולא נותנות מנוח. כתבו הכול על הדף או הקלידו במחשב, אל תחסכו בפרטים ואל תעדנו ניסוחים. בסיום הכתיבה קחו לעצמכם הפוגה ולאחר מכן נסו לקרוא את הטקסט או למקד את תשומת הלב ברגשות שעולים בכם.
לטאטא את פני השטח על ידי הודאה בטעות שעשינו. צילום: shihab hossain / Unsplash
2. תרגיל אבל ואובדן – להגיד את מה שכבר לא יוכל להיאמר
"תן מילים לצער; יגון שאינו מדבר לוחש אל הלב המותש ומבקש ממנו להישבר".
ויליאם שייקספיר
עצב שנותר מוחזק בפנים מכרסם ביסודות הנפש, מותיר אותה חלשה ופגיעה בפני כל טלטלה קטנה. לפעמים האבל כל כך גדול וחשוך, שמפחיד לחלוק אותו עם אחרים. הוא עשוי להכיל פחדים והצהרות קשות מנשוא, ואולי האפשרות לשמוע את המילים בקול גם היא מאיימת מדי. מציאותית מדי. זה יכול להיות אובדן של קשר קרוב, של יכולת שהייתה ואיננה או אובדן של אדם יקר שהלך לעולמו.
על דרך השלילה, דבריו הפואטיים של שייקספיר מתייחסים לכוחן המרפא של המילים, והדף הוא אולי הפלטפורמה הכי מגוננת ובטוחה שבה ניתן להתחיל. צער עמוק שאנו נושאים בתוכנו הופך לנטל כבד שמונע מאיתנו להתקדם מהאירוע, להשתחרר מלפיתתו. הכתיבה מאפשרת לנו לתת ביטוי למחשבות, לרגשות ולרצונות הכמוסים ביותר, ולהפוך את האבל מחוויה מבודדת לתחילתו של תהליך עיבוד והשלמה.
התרגיל: התמקדו בצער. נסו לתאר את תחושותיו בגוף. האם הוא מרגיש כמו סדק, כמו משקולת, או אולי כמו הצפה? ואולי התחושה היא אחרת? הרשו לעצמכם לבטא את כל מה שמבקש לצאת. ברגע זה, אתם לא צריכים להיות חזקים בשביל אף אחד.
3. תרגיל בחמלה עצמית – מה הוא היה אומר?
"מה אם אלוהים הוא 'רק' הקול הכי אוהב ואדיב בתוך הראש שלנו?".
אליזבט גילברט
בראש הסוגיות הבלתי מוכרעות בעולם נמצאת השאלה בנוגע לאלוהים: כן קיים, לא קיים. אחד שמחליף זהויות או שישנם כמה? האם הוא מכוון אותנו דרך פחד או דרך העצמה? האם הוא המצאה שלנו או גילוי? ואולי זו בכלל אנרגיה כלשהי חסרת שם והגדרה שמניעה את החיים בכיוונם? בריאיון שהעניקה הסופרת אליזבט גילברט ליזם טים פריס היא מספרת על תהליך שהחל בהתרחקות מהתכתיבים החברתיים והתפתח לכדי התקרבות לעולם הרוח. במשך שנים בנתה את תוכנית חייה בהתאם למה שמקובל סביבה אבל התחושה בתוכה הייתה קשה. היא לא הבינה מדוע הכול פשוט לא עובד במקרה שלה. היא שקעה ברגשות אשם, בתסכול ובבדידות ובמשך זמן רב הרגישה שהיא מאבדת אחיזה בחייה.
ואז ערב אחד עלה במוחה של גילברט רעיון. היא החליטה לשבת ולכתוב לעצמה את כל מה שהייתה רוצה לשמוע. להבדיל מכל הקולות סביבה, שניסו לאסוף אותה חזרה אל המציאות, לעזור לה לשוב ולרכוב על הסוס, אותו קול על הדף אמר דבר אחד משמעותי ובאופן חד משמעי: את בסדר בדיוק כמו שאת. אני אוהב אותך ומקבל אותך ככה. בלי זוגיות, בלי בית משלך, בלי עבודה מסודרת או ילדים מחייכים. לדבריה, המכתב הזה לעצמה היה הרגע שבו היא נשמה אוויר סוף סוף. הוא היה רגע שבו היה נראה לה שהיא מבינה מי הוא אלוהים באמת עבורה.
התרגיל: אם האל הוא אותו קול שמתעלה בטוב ליבו על כל אדם, מה הוא היה אומר לכם כעת? נסו לכתוב את דבריו של אלוהים חומל ומקבל, אלוהים שאוהב אתכם ללא תנאי, ורוצה רק בטובתכם.
תמונת כותרת: David von Diemar / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הכח המרפא של כתיבה אינטואיטיבית – ללמוד מחיילים על התמודדות עם אתגרי החיים
לכל אחד מאיתנו אוטוביוגרפיה ראויה לכתיבה – הכול תלוי ביכולת שלנו לספר סיפור
האם כתב היד עתיד להיעלם לאור הטכנולוגיה – ומה ירוויח מוחנו משימורו
עוד מרדיו מהות החיים:
