שלושה מיתוסים עתיקים מציבים את העצים כמשלים נצחיים לשאלות היסוד של האנושות: מהו ידע ומה מחירו? כיצד מתמודדים עם סבל הקיום? ומה מקומנו בתוך מארג הקשרים הסבוך של היקום?
מאז ומתמיד נשאו בני האדם את מבטם אל העצים – ענקים מלכותיים המחברים בין שמיים לארץ.
עצים מוכרים לנו כסמל לחיים, לצמיחה ולנצחיות בשל יכולתם להכות שורשים עמוקים, להשתנות עם העונות ולהאריך ימים הרבה מעבר לאדם. לא בכדי הם נתפסו כגשר בין עולמות – האדמה והשמיים, החומר והרוח – ולכן הפכו בתרבויות רבות למוקדים של מיתוסים, פולחנים וסיפורי בריאה.
שלושה מיתוסים ממסורות שונות – הנורדית, היהודית, והבודהיסטית – מציגים את תפקידם האוניברסלי של עצים כמורי דרך להבנה עמוקה יותר של הקיום, העולם והמציאות.
1. יגדראסיל, עץ העולם – החיבור הקוסמי בין כל שקיים
המיתולוגיה הנורדית מתארת את היקום כבעל תשע ממלכות, ובליבו ניצב עץ העולם – עץ קדוש עצום ממדים שמחזיק ומקשר ביניהן.
בצמרתו שוכן אסגארד – משכנם של האלים ובראשם אודין, במרכזו נמצא מידגארד – עולם בני האדם, ובשורשיו עמוק מתחת לאדמה שוכנת הלהיים, ממלכת המתים.
שורשי העץ נטועים בעולמות נוספים, ובהם מקורות מים קדומים ובארות חוכמה, ומהם הוא שואב את כוחותיו. אחת הבארות היא זו של שלוש אלות הגורל הטוות את חוט חייהם של כל היצורים ושולטות בו. האלות אורד, ורנדנדי וסקולד – שמשמעות שמן הוא ״מה שקרה״, ״מה שקורה״ ו״מה שיקרה״ בהתאמה – משקות את שורשי העץ מדי יום, ובכך מקיימות אותו ואת סדרו של היקום. לפי אחד הסיפורים, אודין ביקש לרכוש עוד יותר חוכמה וכוח, ולכן תלה את עצמו על העץ במשך תשעה ימים ולילות עד שזכה בידע של הרונות – הסודות העתיקים של היקום.
בתרבות הנורדית, תלייה סימלה ״רכיבה״ אל העולם הבא ולידע שמקושר אליו, וכך קיבל העץ את שמו – יגדראסיל, שמשמעותו ״סוסו של אודין״: 'יג' פירושו "הנורא" ומתייחס לאודין, "דראסיל" משמעו סוס.
יגדראסיל מתפקד כמערכת חיה שבה כוחות שונים משפיעים זה על זה. בעומק שורשיו מכרסם דרקון אימתני שמנסה לערער את יסודותיו, ובפסגתו יושב אויבו המושבע – עיט גדול שמשקיף על העולם. ביניהם מתרוצץ סנאי חד לשון שמעביר עלבונות בין העיט לדרקון ומלבה את הסכסוך ביניהם. ארבעה איילים ניזונים מעלי העץ וקליפתו, ותנועתם מסמלת את מחזורי העונות. כל הכוחות הללו שומרים על איזון מסוים – גם אלו שפוגעים בעץ הם חלק ממחזור חייו.
למרות עוצמתו, העץ אינו חסין לנצח. לפי הנבואה, כאשר יגיע הקרב האחרון בין האלים לענקים, יגדראסיל יורעד, שורשיו ייסדקו וענפיו יתמלאו באש וקרח. העולמות ייחרבו, אך לא ייעלמו לחלוטין. שני בני אדם שימצאו מחסה בין ענפיו ישרדו את החורבן, וכשהיקום ישתקם, הם יצאו ממקומם ויתחילו מחדש את הציוויליזציה האנושית.
עושר הפרטים, הדמויות ומערכות היחסים המורכבות מלמד על רעיון העומק של יגדראסיל: כל כוח בעולם, בונה או הורס, מחובר ותלוי בכוחות אחרים. אפילו הדרקון שמכרסם בשורשים ומחבל בעץ זקוק לו כדי לשרוד, והעיט בעל המעוף עדיין מושפע ממה שמתרחש למטה. העץ משתנה, נפגע, אך ממשיך לתפקד – כי היקום עצמו דינמי, מבוסס על איזון משתנה ולא על יציבות מוחלטת. המיתוס של יגדראסיל מציף את הקשרים הבלתי נראים בין כל הדברים בעולם. דבר אינו קיים בבידוד – כל פעולה, קטנה ככל שתהיה, משפיעה על המערכת כולה. העץ היווה תזכורת עבור הנורדים להתבונן בתמונה הרחבה: למרות שבני אדם הם ישויות נפרדות, כולם מחוברים בקשר הדוק לאחרים ולסביבה שלהם.
2. עץ הדעת טוב ורע – מחיר התבונה
חטא עץ הדעת הוא מהמיתוסים המכוננים בתרבות היהודית-נוצרית. על פי המקרא , בראשית הזמן ברא אלוהים גן פורה ושופע, מלא בכל טוב, במקום שכונה ׳עדן׳. הגן היה ביתם של בני האדם הראשונים, וכן של כל שאר בעלי החיים והצומח. היה זה מקום של שלמות ושלווה, ללא רעב, כאב או מוות.
שם האדם חי בשלום עם הטבע – הוא לא שלט בחיות, לא חשש מהן, והן לא חששו מפניו. לא היו טורפים ונטרפים, וכל היצורים התקיימו יחד בהרמוניה, ניזונים ללא מאמץ משפע הפירות והצמחים שהגן העניק להם.
האדם צווה לטפח ולשמור על הגן, והותר לו לאכול מכל פירותיו, מלבד אלה של עץ אחד: ״ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות״. כידוע, הנחש הערמומי רצה לפתות את חווה להפר את הציווי האלוהי. הוא טען שהאיסור למעשה נובע מהפחד של אלוהים שהיא ואדם יקבלו דעת כשלו והוא יאבד את עליונותו עליהם. הוא שכנע אותה לא רק שלא ימותו אם יאכלו ממנו, אלא שיהיו כאלוהים בעצמם.
כשהבחינה ״כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל״, התפתתה ואכלה ממנו. לאחר שנכחה כי לא מתה מייד, כפי שנאמר לה, היא שכנעה גם את אדם לאכול ממנו. ואכן, כפי שאמר הנחש, ברגע שאכלו מן הפרי, ׳נפקחו׳ עיני שניהם: מאותו רגע התפתחו מודעות עצמית, רצון חופשי ויכולת קבלת החלטות, הבנה מוסרית, יצירתיות וחשיבה מופשטת, מיניות וכל שאר היכולות שמאפיינות את האדם כיום.
כעונש על החטא, וכדי למנוע מהם לאכול גם מעץ החיים ולהשיג חיי נצח, גורשו אדם וחווה מגן עדן ונידונו לכל תלאות ומכאובי הקיום כפי שאנו מכירים אותם היום – חיים של עמל, כאב ופחד מן המוות.
המיתוס מציע הסבר לתודעה האנושית – כוח עצום המעניק יצירתיות ובחירה, אך גם מביא עימו סבל. יש הרואים בו משל לאבולוציה האנושית: האדם הקדמון, שחי בעבר כחלק מהטבע מבלי לדאוג לפרנסה או לרכוש, עבר קפיצה קוגניטיבית בלתי מוסברת שהפכה אותו למותר מהבהמה. היא הובילה בסופו של דבר לניתוק מהטבע ולמעבר לסגנון חיים מודרני על שלל אתגריו הקיומיים והתודעתיים.
האכילה מפרי הדעת אינה רק רגע של חטא – היא רגע הלידה של האנושות כפי שאנו מכירים אותה. מרגע שנפקחו עיניו, לא יכול היה האדם לשוב אל התמימות שקדמה לדעת. הידיעה וההבנה פתחו בפניו עולמות חדשים, אך גם הפכו לנטל – סבל קיומי – שהוא נושא עימו מאז ועד היום. המסר הוא שכל דבר בחיים הוא טרייד-אוף, אין דבר שמגיע ללא השלכות, לטוב ולרע.
3. בודהי – עץ ההארה הנובעת מבפנים
עץ הבודהי הוא אחד הסמלים המרכזיים בבודהיזם, והוא מקושר לרגע המכונן שבו נסיך הודי בשם סידהרתא גאוטמה הפך לבודהה – "המואר". לפי המסורת, סידהרתא גדל בארמון מפואר מוגן מפני כל סבל. אך כשיצא משעריו וחזה לראשונה במראות של זקנה, חולי ומוות, הבין שהעולם מלא כאב. הוא עזב את הארמון ויצא למסע רוחני ארוך שבו ניסה למצוא את הדרך להשתחרר מהסבל האנושי.
לאחר שנים של חיפושים, כשהיה מותש ונואש, הוא התיישב תחת עץ פיקוס גדול ונדר שלא יקום משם עד שיגיע להארה. העץ סיפק לו לא רק מחסה מאיתני הטבע ושקט לריכוז, אלא גם נתפס כעוגן רוחני מרחיב תודעה – מקום המחבר בין שמיים לארץ, וככזה גם בין חומר לרוח.
במשך ימים ולילות רבים ישב ללא תזוזה מתחת לעץ. שדיו של ה"מארה" – כוח האשליה – ניסו להסיח את דעתו באמצעות מחזות מפחידים, פיתויים והנאות חומריות, אך הוא נותר יציב. לבסוף, עם עלות השחר של היום ה-49, הוא השיג הארה מוחלטת והבין את טבע הקיום, את הדרך להשתחרר מהסבל ואת הנתיב לנירוואנה – שלוות אמת טהורה. וכפי שהפך לבודהה – ״המואר״, כך גם קיבל העץ את השם ״בודהי״ – עץ ההארה.
מאז הקדיש הבודהה את חייו להפצת הבשורה ולימוד הדרך לשחרור מהסבל, במה שהפך עם השנים למסורת הבודהיסטית. על פי האמונה ייחורים מעץ הבודהי המקורי הופצו ברחבי העולם על ידי תלמידיו של הבודהה, וכל עצי הפיקוס בעולם נחשבים לצאצאיו.
תחת עץ הפיקוס גילה סידהרתא שהארה אינה קיימת בעולם החיצוני אלא בתוכנו, וניתן להגיע אליה רק באמצעות התבוננות פנימית ותרגול תודעתי. מסעו הארוך ממחיש כי הדרך לתובנה אמיתית דורשת סבלנות והתמדה, ורק לאחר שהתמסר למדיטציה מתוך קבלה מלאה של התהליך, הבין את טבעו החולף והמשלה של הסבל והגיע להארה.
תמונת כותרת: docent on Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
עץ הדעת? החוכמה הנסתרת של ממלכת הצומח
מיוון העתיקה ועד הודו הרחוקה – 5 סיפורי בריאה מציעים דרכים שונות להסתכל על תהליך היצירה
9 סודות שהיו מספרים לנו העצים לו היו יכולים לדבר
עוד מרדיו מהות החיים:
