אביה של סטי אומנם אישר את נישואיה לאל הסגפן והמנודה שיווה, אבל לא שינה את האופן השיפוטי שבו התייחס אליו. דחייתו היא שהובילה ליצירת הלוחם – דמות שתפקידה לנקום את כעסו ועלבונו של שיווה ולהמיט הרס וחורבן. כיצד מיתוס אפוף אלימות מתקשר לתרגול היוגה, השואף להרמוניה ובהירות? מהו המסר העמוק של הסיפור וכיצד תרגול תנוחת הלוחם מקנה לנו איכויות התואמות לו?
כמו הר געש שמתפרץ, האל המיתולוגי שיווה שומע על מותה הטרגי של אהובתו סטי, שכילתה עצמה באש מרוב עלבון, ומאבד איפוק. הוא תולש שערה עבה ממחלפותיו ויוצר ממנה שד ענק בעל אלף ידיים ופנים מלאות באש ודם. השד נקרא ויראבהדרה. בתרגום חופשי ניתן לכנותו 'גיבור חבר' או 'לוחם מבשר טובות'. ויראבהדרה ניגש אל מקום המסיבה המהוללת שאליה שיווה וסטי לא הוזמנו וחירב את המקום כליל. הוא הרס את המזבח המהודר והרג את האלים שעמדו, צחקקו ודיברו רעות על שיווה – האל הסגפן אשר מסתובב כמעט עירום לחלוטין ומבלה את רוב היום במדיטציה שקטה. ברגע השיא עורף ויראבהדרה את ראשו של מארגן המסיבה, האל דקשה – אביה של סטי.
לפי ספרו של איתי אהרה אלים ואלות במיתולוגיה ההודית שיווה מגיע אל מקום החורבן, מרים בידיו את גופתה השרופה של סטי, בוכה ורוקע ברגליו מרוב יגון. רקיעותיו כמעט מחריבות את העולם עד שהאל וישנו נחלץ לעזרה. הוא יורה חיצים בגופה עד שזו נעלמת מעיניו ומספר לשיווה שסטי תיוולד מחדש. שיווה השבור פורש מן החברה ושוקע במדיטציה ארוכת שנים בהרי ההימלאיה.
בתרגול היוגה קיים רצף של שלוש תנוחות עמידה הקרויות על שמו של ויראבהדרה: תנוחות הלוחם. יש הסוברים כי הן מתארות שלוש סצנות מהקרב המיתולוגי: הראשונה היא פריצתו של הלוחם מבטן האדמה אל מרכז המשתה. השנייה היא מיקודו של הלוחם המישיר מבטו אל האל דקשה, אויבו. והשלישית היא עריפת ראשו. פרשנויות שונות מסבירות כי הלוחם ויראבהדרה מייצג את המאבק ברוע ובבורות. הרי כל המהומה החלה כיוון שהאלים התנכלו לאל שיווה, שאורח חייו היה שונה משלהם. הם נידו אותו ולעגו לו ועל כן הם מייצגים את הזדון, את חוסר הקבלה של השונה ואת צרות האופקים. לפי פרשנויות אלו, כשאנחנו זוכרים את שליחותו של ויראבהדרה ומתרגלים את מנחי הגוף שלו אנחנו מגלמים את כוחו ונחישותו, את המלחמה שלו למען הצדק.
מהן ההשפעות הפיזיולוגיות של תנוחות הלוחם?
מעבר לזיכרון סיפורו, איכויות הלוחם באות לידי ביטוי גם בהשפעות הפיזיולוגיות של התנוחות. בתנוחת הלוחם הראשון, למשל, הזרועות מורמות אל על ובית החזה פתוח – מנח שידוע כממריץ ומעורר. "ויראבהדרה אסאנה היא מטבעה אסאנה (תנוחה) שעובדת כמו ברימהנה", כותב ט.ק.וו. דסיקשר בספרו לב היוגה. ברימהנה היא טכניקת נשימה מעולם היוגה שמשמעה שאיפת אוויר מלוא הריאות והחזקה שלו למשך מספר שניות. היא נחשבת לממריצה את הדם ומחממת את הגוף, מעוררת מוטיבציה ומגבירה תחושת מסוגלות. לתנוחת הלוחם הראשון, אם כן, משייכים השפעות דומות, גם מבלי לשלב אותה עם ברימהנה.
הלוחם הראשון. ויראבהדרה פורץ אל תוך מסיבת הפולחן. צילום: Nadya Lukic / Shutterstock
הלוחם השני היא תנוחה שכוללת פשיטה של הזרועות אל הצדדים, מה שמאריך ומחזק אותן וגם מרחיב את בית החזה ומעודד נשימה עמוקה. המבט ממוקד באצבע המורה של אחת הידיים, כשם שויראבהדרה נעץ מבטו באל דקשה והתכונן לפעולה, מה שמגביר את תחושת המיקוד והריכוז.
שני המנחים הראשונים כוללים מכרע ועל כן מחזקים את שרירי הרגליים והישבן, ואילו הלוחם השלישי מספק זאת דרך עמידה על רגל אחת והטיית יתר הגוף באופן מאוזן, מקביל לרצפה. בספרו אור על היוגה כותב ב.ק.ס. איינגר: "התמונה [שבה נראה איינגר עצמו מדגים את תנוחת הלוחם השלישי] משקפת את ההרמוניה, האיזון, היציבות והכוח המושגים באמצעות התרגול של אסאנה זו. היא עוזרת לכווץ את איברי הבטן וליצור בהם טונוס והופכת את שרירי הרגליים חטובים וחזקים יותר. התנוחה מומלצת לרצים מכיוון שהיא משפרת כוח וזריזות […] אסאנה זו עוזרת לאדם לעמוד יציב על כפות הרגליים".
השהייה בכל אחד משלושת הלוחמים אינה פשוטה. היא דורשת עמידה סטטית בתוך מאמץ, מה שבונה את הסיבולת שלנו. שלושת הלוחמים משפרים ותורמים לאיכויות פיזיות שבקלות יכולות להיות מקושרות ללחימה. המתרגלים אותם צפויים להפוך חזקים וזריזים משהיו, בעלי קור רוח ונשימה מיטיבה, חדורי מטרה ונמרצים. אבל איך כל הכישורים הלוחמניים הללו מתחברים למסורת העתיקה של היוגה, שמזוהה עם אנשי שלום שאחד מעקרונות היסוד שלה הוא אי-אלימות? מדוע אנחנו מתרגלים ומעלים על נס כוחניות? נכון, יש שעלינו להגן על עצמנו במחיר אלימות אך האם לפאר, לשבח ולהלל זאת תואם את רוח היוגה?
"איך כל הכישורים הלוחמניים הללו מתחברים למסורת העתיקה של היוגה שמזוהה עם אנשי שלום ומתבססת על עקרונות יסוד כמו אי-אלימות, דיבור אמת, הימנעות מגניבה ושביעות רצון? מדוע אנחנו מתרגלים ומעלים על נס כוחניות?"
הן פילוסופיית היוגה והן המיתולוגיה ההודית מושתתות על הקשר ההדוק בין גוף לנפש, בין חוץ לפנים. העקרונות המנחים של היוגה מתייחסים גם למערכת היחסים שלנו עם העולם אך גם לעולמנו הפנימי. כל סיפור במיתולוגיה מלא מטפורות וטומן בחובו אמירות שנוגעות לטבע האדם ולנפשו. קרב בין האלים מפורש לעיתים קרובות כקרב פנימי בין חלקים שונים בתוכנו. הלוחם, אם כך, עשוי להיות האיכות הלוחמת בתוכנו, זו שמנהלת את כל המאבקים הפנימיים שלנו.
אולי אנחנו נלחמים בנוחות של השגרה, מנסים להצטרף לאיזו סדנה שמתחילה בדיוק בשעה שבה אנחנו בדרך כלל הולכים לישון. אולי אנחנו נלחמים בקול שכל הזמן אומר לנו שזה גדול עלינו. יש שנלחמים בדחיינות ויש שנלחמים בצורך להתערב. כל אחד ואחת מאיתנו מנהלים לפחות קרב פנימי משמעותי אחד. בתוכנו, היכולת להישיר מבט אל הבעיה, להגיב בזריזות למידע שמתקבל, לשמור על נשימה רגועה, לא לאבד את העשתונות ולהצליח להישאר במערכה גם אם היא ארוכה ולא נוחה – הם כישורי לחימה יעילים ומיטיבים. ויראבהדרה מחזק את יכולתנו להתמודד בקרבות הפנימיים שלנו.
ויראבהדרה הוא הכלי העוצמתי שבעזרתו נלחם שיווה בדקשה. ואם כל הסיפור הזה מתחולל בתוך תוכנו, אפשר לומר שוויראבהדרה הוא החלק בנו שנלחם ב'אגו', בחלקים שחושבים שהם טובים יותר, בקולות המפלגים בתוכנו. אבל בספר של אהרה עולה התייחסות נוספת לסיפור. מה אם ויראבהדרה הוא רק חלק בתוך סיפור גדול יותר? הוא אומנם מושך את תשומת הלב אבל יכול להיות שהוא רק תזכורת להשלכות של האקט המפלג שהוביל דקשה. לשם כך, נתמקד בכמה פרטים נוספים מהסיפור המיתולוגי.
תנוחת הלוחם השלישי. ויראבהדרה עורף את ראשו של דקשה. צילום: Maksym Gorpenyuk / Shutterstock
הלוחם הוא תזכורת לכוחן של קבלה ואחדות
סטי, בתו היפה והמוכשרת של דקשה הגיעה לגיל חתונה. מכל האלים החזקים ובעלי תחומי האחריות המקובלים שהציע לה אביה כחתנים, היא ביקשה להינשא רק לשיווה, שהיה כאמור גוף זר בנוף האלילי. בלית ברירה אביה הסכים, אך כשערך את מסיבת הפולחן הגדולה שלו הוא לא הזמין את השניים ולקח חלק, ואולי אף הוביל את הוקעתו של שיווה מהקבוצה. כשסטי הגיעה למקום וגילתה את המתרחש היא כל כך נעלבה עד שבערה באש ונשרפה בה. משם הכול התדרדר להרג האלים ולניתוקו המוחלט של שיווה מהחברה. "בסיפור זה אפשר לראות את המתח הגדול שקיים בין סגפנות, ובין חברה ופולחן", כותב אהרה, "דקשה מסמל את החברה הפולחנית ואת חוקי החברה בכלל, אשר מנסים להשאיר את הפרוש הזר והשונה בחוץ, אבל דווקא הניסיון להוציא את הזר החוצה הוא זה שמוביל לאנטגוניזם, לטרגדיה של מותה של סטי, וכמעט להשמדת החברה כולה".
"אולי אם במקום לנסות להרחיק את שיווה, במקום לנסות לדחות את הזר, היה ניסיון להכיל אותו בתוך החברה, היו מתקיימים יחסים הרמוניים המשמרים גם את החברה וגם את הזר. בהיעדר יחסים הרמוניים ישנה השמדה לא רק של דקשה ושל החברה, אלא גם שיווה עצמו כמעט נעלם לגמרי בתוך הסגפנות המוחלטת", הוא מציע. ניסיון הדחייה הזה מוביל לכך שכל הצדדים מפסידים. לפי הסיפור, המיינסטרים והשונים אינם שורדים בנפרד. כשהם לבדם, הם מקצינים. לעומת זאת, זה לצד זה הם יכולים לאזן אחד את השני. הם שניהם, כל אחד בממדיו, תורמים ומעשירים את החברה.
אם שוב נפנים את הסיפור לעולמות הנפש והתודעה, אולי נמצא בו אמירה על הוקעה של חלקים בתוכנו. עד כמה אנחנו הודפים ומכפישים חלקים בנו שאנחנו לא אוהבים? חלק דחיין ועצלן או חלק יהיר ופזיז? חלק שתמיד הופך אותנו לקורבן או חלק שמתרגז מהר ומצית דרמה בכל סיטואציה? לא נכחיש, לעיתים קרובות מדובר בחלקים שבאמת מעכבים אותנו בחיינו ומאמללים אותם, אבל האם דחייה שלהם באמת עוזרת? האם כעס וניסיונות להתכחש לקיומם גורמים להם להצטמק ולהיעלם? או שדווקא קבלה, למידה והבנה של החוזקות שהם מביאים איתם וניתובם למקומות טובים יותר הם שתורמים לנו בתוך הקרבות הפנימיים הללו?
"אחד ממושגי היסוד ביוגה נקרא 'אווידיה' – הבנה מוטעית. היא כוללת בתוכה מספר תפיסות שגויות שמובילות לפעולות שגויות שמייצרות סבל. הבעיה המרכזית עם האווידיה היא שרק לעיתים רחוקות אווידיה נתפסת כאווידיה. ובאמת, רק לעיתים רחוקות אנחנו מבינים נכון שאיננו מבינים נכון את הסיטואציה".
אחד ממושגי היסוד ביוגה נקרא 'אווידיה' – הבנה מוטעית. היא כוללת בתוכה מספר תפיסות שגויות שמובילות לפעולות שגויות שמייצרות סבל. הבעיה המרכזית עם האווידיה היא ש"רק לעיתים רחוקות אווידיה נתפסת כאווידיה", כותב דסיקשר. ובאמת, רק לעיתים רחוקות אנחנו מבינים נכון שאיננו מבינים נכון את הסיטואציה. לדבריו, כשמפרקים אותה לסוגיה קל יותר לזהות אותה: 'אסמיטה' היא מה שאנו מכנים 'אגו'. זו חשיבה של נבדלות ועליונות. 'ראגה' היא תפיסה שגויה של דרשנות והיאחזות. היא באה לידי ביטוי כשאנו רוצים דברים שאין לנו. היא "הרצון והתשוקה שיהיה לנו משהו, בין שאנו צריכים אותו ובין שלא". 'דוושה' מתייחסת לדחייה, הימנעות או רתיעה ממשהו לא נוח או לא נעים. גם שנאה היא דוושה כיוון שמישהו דוחה אותנו. ואחרונה, 'אבהיניוושה' שמתייחסת לפחד ולחוסר ביטחון.
דמותו של דקשה מגלמת בתוכה את ארבעת סוגי האווידיה. הוא תופס את עצמו ואת חבריו האלים כנעלים משיווה. הוא רוצה שבתו האהובה תינשא למי שהוא תופס כראוי. על אף שאישר אותם הוא דוחה ונרתע מברית הזוגיות של בתו ושל האל שיווה, ומתחת לכל אלו הוא לבטח מפחד משיווה. כיצד החיבור עימו ישפיע על בתו? מה יגידו יתר האלים? איך אני שומר על המקום שלי למרות הנישואים השנויים במחלוקת הללו? כל אלו מובילים אותו לפעולה שתוצאתה היא מותה של בתו האהובה, ולאחר מכן גם מותם של כל חבריו ושלו עצמו. ולבסוף היא כמעט מובילה לחורבן העולם כולו.
כיצד היה נראה הסיפור אם דקשה היה מחליט שהוא מתגבר על הפחד ולומד להכיר את שיווה? אם הוא היה אומר לעצמו: בתי היא חכמה ומוכשרת, אם היא מתחברת אליו בטח יש בו משהו ששווה להכיר? ואם דקשה היה לומד לחבב את שיווה ובמקום להיסחף אחר הדחייה הקולקטיבית הוא היה הופך עצמו למוביל דעת קהל ומציג אותו לקבוצה בצורה חיובית? מה אילו דקשה היה מוצא בתוכו את הלוחם מבשר הטובות שלו ונעזר באיכויותיו כדי להתמודד עם הקונפליקט הפנימי שבו היה שרוי? קיימת האפשרות שתנוחות הלוחם נועדו להזכיר לנו את מוסר ההשכל הרחב מסיפורם של שיווה, סטי ודקשה, את נקודות התורפה של התודעה שלנו, ובאופן אירוני דווקא את חשיבותה של הרמוניה עם סביבתנו.
תמונת כותרת: B Creativezz / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
של נעליך מעל הרגליך – מדוע חליצת נעליים היא כה סמלית עבור תרבויות רבות?
3 סיפורים מיתולוגיים על התמודדות, חוסן וצמיחה
מקום אליו הולכים או מקום שהולך איתנו? – 3 סיפורים קצרים על גן עדן וגיהינום
עוד מרדיו מהות החיים:
