במרחב הטיפולי של שיטת הגשטלט ישנם מספיק כיסאות למשפחה שלמה, גם אם בחדר נמצא מטופל בודד. כל אחד מוזמן לשבת ולדמיין מולו את האנשים שהקשר עימם מעיב על רווחתו. לעיתים, לדבר מכל הלב, גם מול אף אחד, יכול לפתור חלק גדול מהבעיות שלנו.

ריצ'רד פיינמן, פיזיקאי של מכניקת הקוונטים, ידע להסביר גם את הדברים המורכבים ביותר בצורה פשוטה ומובנית. הכישרון הזה היה כל כך בולט עד שרבים כינו אותו 'המסביר הגדול'. התחקות אחר הרגליו חשפה טכניקה בעלת ארבעה שלבים שנועדה לוודא שאנחנו מבינים דבר מה בצורה עמוקה ומקיפה. העיקרון המרכזי שלה הוא שעד שלא נסביר את הנושא – לעצמנו או לאדם אחר, בקול או בכתב, באופן אינטימי או מול קבוצה – לא נדע באמת עד כמה אנחנו מבינים אותו. ולכן, כדי להבין משהו בבהירות, ראשית עלינו להתחיל ולהסביר אותו.

את הטכניקה ניתן לתאר באמצעות השלבים הבאים: "כתיבת שם הנושא הנלמד בראש מחברת, כתיבת הסבר לקונספט בשפה פשוטה, זיהוי נקודות תורפה בהבנה שלנו, ופירוק מושגים מורכבים למילים פשוטות". השלב הראשון נועד למסגר את הנושא שאליו אנחנו מתייחסים. בשלב השני אנחנו כבר מתחילים לדבר (או לכתוב) ותוך כדי נכנס השלב השלישי שבו אנחנו מזהים את כל הפערים בהבנה שלנו. "בניסיון לכתוב את כל מה שאנו יודעים, מתבהר לנו מה אנחנו לא יודעים". לאחר מכן עלינו לטפל בכל הנזילות: לחזור אל החומר המקצועי וללמוד היטב את מה שלוקה בחסר. בתום החידודים אנחנו נשלחים להסביר מחדש. ניתן לחזור על התהליך עד שלוש פעמים ביום, לפי הצורך.

למידה של חומר חדש, הבנתו והיכולת להעביר אותו הלאה אומנם מעלה קונוטציה מיידית לכיסאות האוניברסיטה אך זהו תהליך שמתרחש גם על כיסאות אחרים. אמוציונאליים בהרבה. או אז, החומר הנלמד מגיע מהחיים עצמם ומהאינטראקציות היומיומיות שלנו. מתברר שישנן לא מעט נקודות ממשק בין 'טכניקת פיינמן' ובין טכניקה טיפולית משיטת הגשטלט בשם 'עבודת כיסאות'. גם זו מתבססת על ההבנה כי שינוי משמעותי מתרחש בתפיסה שלנו כשאנחנו מספרים בקול את אשר מתרוצץ בראשנו.

דמיינו חדר עם שני כיסאות הפונים זה אל זה. על האחד אתם יושבים והשני – ריק. לפחות ברגע הראשון. אחרי זמן רב שביליתם בהרהורים ובנזיפות דוממות כלפי אדם כלשהו בחייכם, אתם מתבקשים לדמיין אותו יושב מולכם ולומר לו את כל מה שהצטבר בכם.

להוציא את הכול החוצה. גם אם איש לא עומד ומקשיב. צילום: LightField Studios / shutterstock

בסרטון מבית The School of Life מסביר הפילוסוף אלן דה בוטון כי לא אחת, אנחנו מוצאים את עצמנו מאוחר בלילה במיטה, בדרך לעבודה או במקלחת מתחת לזרם הפתוח – חוזרים אל נאום מוכר שהולך ותופח בנבכי מוחנו. אנחנו מבקרים מישהו על מה שעשה, מטיחים האשמות או פורטים עלבונות ואכזבות. כל זאת, במרחב המוגבל והמבלבל של ראשנו בלבד. לדבריו, אנחנו נמנעים ממתן דרור לנאום בעיקר מתוך פחד: פחד מהתגובה, מהאופן שבו הנאום יתקבל או ממפגש עם תחושת הפגיעות. לצד אלו, ההימנעות עלולה לנבוע גם מ"פסימיות לגבי הסיכויים שיבינו אותנו בכלל או אולי סוג של נימוסים טובים שמושרשים בעקשנות". כלומר, מעין אכזבה מראש מהולה בדחף פנימי לא להעמיס על האחר, לא להיות מקור לבעיה. תמהיל הרגשות שמעורבים בנאום מלכתחילה ואלו המתווספים כאשר אנחנו שומרים אותו נעול, מייצר "רובד סטטי של תסכול שפוגע בבריאות שלנו ומעניק איכות כפייתית למצבי הרוח שלנו […] הרגשות הללו קוטעים את שנתנו ומקלקלים את העיכול שלנו", אומר דה בוטון.

אך ברגע שאנחנו מתגברים על "ההיסוס לנוכח המוזרות המסוימת שבשיח עם כיסא", אנו עשויים לגלות דברים חדשים על הנאום שלנו. ממש כמו בטכניקת פיינמן, רק עם התייחסויות אחרות. יכול להיות שכל הזמן הזה הרגשנו שלא נדע כיצד להביע את השתלשלות העניינים והנה אנחנו מגלים שהנאום דווקא רהוט ולא פוגעני כלל. יכול להיות שנגלה שאנחנו בעצמנו לא כל כך מבינים מה קרה או למה התעוררו בנו הרגשות הקשים. אולי תוך כדי דיבור נבין שבעצם הצד השני פעל, בדומה לנו, מתוך אינטרס משותף, ופשוט עשה זאת בצורה אחרת מאיתנו. ואולי, אחרי שנגיד את כל שעל ליבנו כפי שהוא, מבלי להצטרך לעדן ולהתאים, נגלה שאנחנו קצת פחות כועסים משחשבנו. "כעס הוא רעל", אומר דה בוטון, "ולדבר זה לרוקן אותו מכוחו המרושע. למען האמת, זה שישמעו אותנו עשוי להיות פחות חשוב מההזדמנות לדבר".

"כעס הוא רעל, ולדבר זה לרוקן אותו מכוחו המרושע. למען האמת, זה שישמעו אותנו עשוי להיות פחות חשוב מההזדמנות לדבר".

סקוט קלוג הוא פסיכותרפיסט ומחבר הספר עבודת כיסאות טרנספורמטיבית. המפגש הראשון שלו עם הטכניקה היה כמטופל. במאמר שפרסם ב-Aeon הוא מספר על הנאום הלכוד שעימו הסתובב במשך כמעט שנה. בתו ניקול הייתה בת 11 כשהצטרפה לקבוצת כדורגל. היא נחשבה לשחקנית מצטיינת, ועל אף זאת המאמן העדיף שחקניות אחרות על פניה. "במשך שתי עונות היא בילתה את רוב הזמן בישיבה על הספסל", הוא כותב. קלוג הציף את הנושא מספר פעמים בפני מנהלי הקבוצה אך הם סירבו להתערב בשיקולי המאמן עד שלבסוף בתו סולקה מהקבוצה. קל לדמיין את עוצמת עצביו של אב שחווה יחס מוטה לרעה כלפי בתו.

במסגרת סדנה לאנשי מקצוע מעולם הטיפול, הוזמן קלוג לשבת מול מספר כיסאות ריקים ולדמיין שהמאמן ומנהלי הקבוצה יושבים לפניו. "הבעתי את זעמי על האופן שבו הם התייחסו לבתי ועל הכאב שחשתי אל מול אומללותה. לבסוף, התחלתי פשוט לדבר בחופשיות". לצורך חילופי תפקידים התבקש לעבור לצד השני ולספר את הסיפור מנקודת מבטם. הוא הביע את סירובם להגיב ואת גישת ה'ככה זה' ו'זה לא אישי'. "אני זוכר את מצבי הרגשי משתנה דרמטית כשגילמתי את דמותם. זה היה קשה. אחר כך חזרתי ודיברתי שוב מתוך הכעס והכאב שלי אבל הפעם הרגשות שלי היו פחות עזים". ממש כפי שמתאר דה בוטון. שעות ספורות לאחר הסדנה הבין קלוג שהוא עבר שינוי מהותי. "כשחשבתי על מה שהם עשו, לא חשבתי שזה בסדר, אבל חשתי הרבה פחות צורך להגיב. השינוי הזה שרד עד היום", הוא מתאר.

את 'עבודת הכיסאות' ניתן לחוות בארבעה פורמטים שונים: "הענקת קול, סיפור הסיפור, דיאלוגים פנימיים ומפגשים", מפרט קלוג. כל אחד מהם מביא לידי ביטוי את העקרונות שעליהם נשענת השיטה, וכולם מתנקזים להבנה הקריטית שתהליך משמעותי של שינוי מתחיל כשאנחנו אומרים את הדברים כפי שהם, מבלי לצנזר, בצורה ישירה ובקול. גם אם מי ששומע אינו הנמען וגם אם איש לא שומע כלל. העיקר שאנחנו שומעים את עצמנו.

הענקת קול הוא כלי לחקירה והבנה של עולמנו הפנימי. הוא מתבסס על הסברה כי בתוך כל אחד ואחת מאיתנו שוכנים חלקי 'עצמי' רבים. כלומר, חלקים שונים מתוך האישיות שלנו שמחזיקים אינטרסים שונים. ביטוי של החלקים הללו הוא צעד משמעותי ביכולת ההחלמה מקונפליקט פנימי. כשמתיישבים במכוון בכיסא ומייצגים נאמנה את הכאב שלנו, הכעס, הפחד או כל חלק אחר שגועש, הוא זוכה לבוא לידי ביטוי באופן מלא וללא סייגים. מבלי שקולות אחרים יגיבו אליו בזמן שהוא מדבר. בדומה לשלב הראשון בטכניקה של פיינמן, מתן שם לחלק בתוכנו, זה שמדבר עכשיו, עשוי לעזור לנו להבין עם מה אנחנו מתמודדים ולתחום את הבעיה, מבלי לאפשר לה להתרחב ולהיקשר להיבטים אחרים בחיינו.

כמו דה בוטון, גם קלוג מסביר כי ביטוי הרגשות בקול הוא כשלעצמו פורקן משמעותי שמקל עלינו, אך זה לא הכול. "כיסאות יוצרים מרחב או מרחק פיזי בין החלקים השונים שבתוכנו". פתאום אנחנו שומעים את קולו של הרגש ויכולים להבחין בינו ובין העצמי שמקשיב לו. "גשמיותם של הכיסאות עוזרת לאנשים לחוות באופן פיזי את העובדה שיש להם חלקים שונים, ושהם יכולים להתנגד להשתלטות של מצב או רגש עליהם".

"גשמיותם של הכיסאות עוזרת לאנשים לחוות באופן פיזי את העובדה שיש להם חלקים שונים, ושהם יכולים להתנגד להשתלטות של מצב או רגש עליהם".

סיפור הסיפור שוב מחזיר אותנו לטכניקת פיינמן. הנחת המוצא היא שבלב כל התמודדות עומד סיפור, ולרוב הוא מכיל נרטיבים של בושה, פחד או כאב. אמירתו בקול חיונית להתחלת מסע ההחלמה, וכשהוא חוזר על עצמו הוא מביא הזדמנויות לשינוי הנרטיב, להבנה אחרת של מה שקרה או לעיבוד והשלמה עם הסיפור. בגרסת הקליניקה, לפי קלוג, כשהמטופל מסיים לספר המטפל מבקש ממנו לקום, להסתובב בחדר ולנער את גופו, ואז לשבת ולספר את הסיפור שוב. "תקוותו היא להוביל אותו שלוש או ארבע פעמים במעגל רפטטיבי. סביר שהמטופל יחשוף יותר פרטים בכל חזרה – אות לכך שהוא מפחד ומוטרד פחות מהסיפור, ושמתרחשת החלמה". ממש כפי שפיינמן נהג להיעזר בחזרות על מנת להעמיק את הבנתו.

הפורמט השלישי של עבודת כיסאות – דיאלוגים פנימיים – דומה להענקת הקול אך מתמקד בפתרון קונפליקטים פנימיים: בזמן שהענקת קול יכולה להסתכם בהבעת הפחדים שלנו, בדיאלוגים פנימיים בהכרח נביא לידי ביטוי שניים או יותר חלקים בתוכנו ונשאף לאזן ביניהם.

ולבסוף, מפגשים. צורת עבודה זו מתייחסת לקשרים הבינאישיים שלנו והיא מתבססת על כך שלעיתים לא די בשיתוף הסיפור כדי לעבד חוויה מורכבת או טראומטית, אלא שישנם מצבים שבהם עלינו לשחזר אותה ולאפשר לעצמנו את ההזדמנות להתנהל בצורה אחרת. למשל, לומר בפני כיסא ריק את מה שלא הצלחנו להגיד בזמן שאירוע המורכב התרחש. זו יכולה להיות מי ששברה את ליבנו לפני שנתיים ומאז אנחנו לא מצליחים להניע מערכות יחסים חדשות, חבר שהקשר עימו כל הזמן נע על הגבול שבין אוהב לפוגעני או הורה שהזניח את ההורות. נדמיין אותם יושבים על הכיסא ממול ונתחיל בתיקון שלנו.

בכל פורמט, השיטה נשענת על התובנה שריפוי טמון בהחלטה להגיד בקול את שעל ליבנו. בחדר הטיפולים זה יכול להתפתח לכדי תהליך מתמשך ויסודי, ואכן ישנם אירועים בחיינו שמצריכים את הליווי המקצועי הזה, אך ישנם גם מצבים שבהם שימוש בעיקרון הבסיס של השיטה הוא מספיק. במקום להיסחב עם נאום באורך שני עמודי פוליו וללעוס אותו שוב ושוב בכל הזדמנות, אפשר לנסות להגיד אותו פעם אחת בצורה ישירה מול כיסא ריק, כורסה או מנורה, ומי יודע, אולי הצורך לשמור אותו למפגש פנים אל פנים ילך וידעך, יחד עם המתח הכרוך בכך.

תמונת כותרת: Akshar Dave🌻 on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הייתכן שאנו מסוגלים להבין את עצמנו רק בתיווך חיצוני?

כוחה של קבוצה – 6 אלמנטים מתוך טיפול קבוצתי שניתן ליישם בארוחת ערב משותפת

מהי חוויה רגשית בריאה וכיצד יוליוס קיסר היה מגיע אליה?

עוד מרדיו מהות החיים:

פסיכולוגיה ביהדות - בין אלוהים לפרויד