בחוגי המדע רווחת הסברה כי כל מה שקרה, קורה ויקרה נקבע מראש על בסיס חוקי היסוד של היקום; חופש הבחירה מדומה וכולנו נעים על מסלולים מוחלטים שאין סטייה מהם. האם המציאות אכן דטרמיניסטית, או שגורל הוא קונספט שהמצאנו כדי להתמודד עם חוסר ודאות?
"אל תשים אותו בכיס, זה מטבע המזל שלך".
"איפה אתה רוצה שאשים אותו?"
"בכל מקום שהוא לא הכיס שלך, אחרת הוא יתערבב עם האחרים ויהפוך לסתם מטבע. שזה מה שהוא".
בסצנה מסמרת השיער הזו, מהסרט זוכה האוסקר ארץ קשוחה, נכנס המתנקש אנטון צ'ייגור לחנות בתחנת דלק נידחת ומנהל דו שיח עם המוכר המנומנם, שאינו מודע לעובדה כי גורלו מוטל על הכף. צ'ייגור לא אוהב את שיחת החולין שהמוכר מנסה לפתח ומתחיל לאבד סבלנות. לבסוף, בטירופו, הוא מחליט שחיי המוכר יוכרעו בהטלת מטבע.
המוכר, עדיין לא מפנים את גודל האירוע שאליו נקלע, מגמגם ומהסס, עד שצ'ייגור מאלץ אותו לבחור – עץ או פלי.
"לא הימרתי על שום דבר", הוא טוען.
"כן, הימרת", משיב צ'ייגור, "הימרת על זה כל חייך, רק לא ידעת את זה. אתה יודע מה התאריך על המטבע הזה? 1958. הוא התגלגל 22 שנה כדי להגיע לכאן, ועכשיו הוא כאן. וזה עץ או פלי ואתה חייב לומר. תבחר".
הדיאלוג הזה, פרי עטו של הסופר האמריקאי קורמק מק'ארת'י (שעל רומן שלו ביססו האחים כהן את הסרט), מציף בצורה החדה, הישירה והכנה האופיינית לו את המחלוקת בת אלפי השנים: האם גורלנו קבוע מראש או שיש בידינו להשפיע על מסלול החיים שלנו?
מתנקש מסרט אחר, הרוצח בבימויו של דייוויד פינצ'ר, מציג גם הוא את עמדתו בנושא. כנראה משהו בסף המוות שולח את כל אנשי המקצוע הללו להרהורים עמוקים. מכל מקום, בסצנת הסיום המתנקש חסר השם אומר כך: "הצורך להרגיש בטוח. זה מדרון חלקלק. גורל הוא פלסבו. מסלול החיים היחיד [הוא] זה שמאחוריך".
הבה נעמת בין שני המתנקשים.
מחלוקת האפילוג – האם הפרק האחרון כבר כתוב?
קיימות גישות שונות לדיון בשאלה. הפופולרית, אם כי לא בהכרח המועילה ביותר, היא ככל הנראה המדעית. ספוילר, עוד לא נוסחה תיאוריה חד משמעית שמסיימת את הדיון. מה שכן נעשה הוא ניסיונות לנבור בחוקים הבסיסיים ביותר שמגדירים את המציאות ולנסות לגזור מהם. כמו כמעט כל חידה בימינו, מדענים פונים למכניקת הקוונטים.
תקציר הפרקים הקודמים: הניסוי התיאורטי המכונה "החתול של שרדינגר" הוביל רבים להניח שעל פי מכניקת הקוונטים, המציאות אינה קבועה מראש, אלא מגלמת אפשרויות רבות שמוכרעות רק כשהצופה 'מודד' את המציאות. דהיינו, המציאות נבנית, או מתהווה, תוך שהיא מתגלה בפנינו. ואולם, פרשנויות אחרות קובעות כי מכניקת הקוונטים דווקא מוכיחה את ההיפך. פרופסור אדי קמינג צ'ן מסביר בכתב העת Nature כי הכול מתנקז לשאלה אחת: איך היקום התחיל?
לדבריו, המשמעות של דטרמיניזם היא ש"כל מצב של היקום יכול להיות מוסבר לחלוטין באמצעות מצב קודם. אם היקום הוא רכבת, דטרמיניזם פירושו שהיא נוסעת על מסילה ללא אפשרות להחליף למסלול אחר". על פי המכניקה הקלסית, כל ההיסטוריה של היקום יכולה להיות מוסברת בצורה דטרמיניסטית, עד שמגיעים לנקודת ההתחלה. שם לא ידוע מה קורה, וקיימים הסברים אלטרנטיביים. מכניקת הקוונטים, לעומת זאת, מסוגלת להכיל מצבים מרובים במקביל, ומכאן שלא משנה מה המצב ההתחלתי של היקום, היא כוללת אותו. הפתרון הזה משלים מבחינה מסוימת את החלק האחרון בפאזל ומאפשר להניח שאכן כל ההיסטוריה והעתיד של היקום יכולים להיות מוסברים באמצעות שרשרת אירועים יחידה.
האם הגורל מכתיב לנו מסלולים קבועים מראש? מתוך "ארץ קשוחה" של האחים כהן.
פרופסור צ'ן מסתייג וטוען כי הדברים הללו יוכרעו לכשתתקבל תיאוריה המגשרת בין המכניקה הקלסית למכניקת הקוונטים. הוא אף מציין כי יש פילוסופים המתנגדים לעצם ההנחה שהמציאות דטרמיניסטית בשל ההשלכות המוסריות הפטאליות שלה. ואכן, לכמה מהם יש טיעונים נוקבים נגד הקביעה שקיים גורל קבוע מראש. אחד השגרירים הבולטים של חופש הבחירה הוא פרופסור וויליאם ליין קרייג, פילוסוף ותיאולוג שחלק ניכר מהגותו מוקדש לעיסוק בחקר אנליטי של טבע המציאות.
באחד מערוצי היוטיוב שלו אומר קרייג כי "עצם הרעיון של אימות הדטרמיניזם באופן רציונלי מביס את עצמו. שכן כדי לקבל בצורה רציונלית שמשהו הוא אמיתי חייב להיות לך החופש לשקול את הראיות. אבל אם דטרמיניזם אמיתי, הרי שאין באמת שקילה, הכול תוצאה של סיבות קודמות, כולל הקבלה של דטרמיניזם".
הוא מוסיף כי במישור הביולוגי, דטרמיניזם נשען באופן בלעדי על ההנחה שהפיזי קובע הכול. ומכיוון שעוד אין לנו הבנה כיצד הפעולות הפיזיקליות של המוח מתורגמות למצב מנטלי ונפשי – או הקשר בין חומר לרוח – דטרמיניזם יכול להיות לכל היותר השערה. יש לנקודה הזו משמעות קריטית: שכן דטרמיניזם שאינו כובל עצמו לחוקי הפיזיקה בלבד, מוכרח לקחת בחשבון אלמנט רוחני, ישות שקובעת הכול מראש.
אבל אז נשאלת השאלה, מה הטעם? אם הכול קבוע מראש, מדוע אנו חווים דברים כקושי? לשם מה נועדו רגשות? מדוע מנגנוני הגנה ביולוגיים קיימים אם התוצאות כבר רשומות בספר? מדוע, למשל, שהגוף ינסה לפצות על אובדן דם, אם מותו כתוצאה ישירה מפציעה כלשהי נמצא בהכרח על ציר הזמן?
"הפרדוקס המובנה הוא שאם הכול נקבע מראש, כולל האמונות של אנשים, הרי שנגזר עלינו לקבל את נוכחותו המדומה של רצון חופשי בחיינו. זה מעקר את הדיון בשאלה האם קיים חופש בחירה או לא: לא משנה מה התשובה הממשית, רעיון של רצון חופשי מהול בחוויית המציאות שלנו".
מכיוון שלא ניתן להוכיח דטרמיניזם בצורה אבסולוטית ומעשית, הבה נבחן את שתי האפשרויות התיאורטיות.
דמיינו מטריצה בת 4 תאים, שבעמודה אחת שלה המציאות דטרמיניסטית בוודאות, ובעמודה השנייה יש לנו חופש בחירה בוודאות. עכשיו נציב בכל עמודה אחת משתי אפשרויות: או שאנו חיים כאילו הגורל נתון או שאנו מתנהלים כאילו יש לנו רצון חופשי.
נניח שאכן המציאות דטרמיניסטית והגורל קבוע מראש. למי שחי כאילו אין לו בחירה, החיים פה פשוטים, ויש שיאמרו לא ממש קיימים. עבור מי שחי כאילו יש לו רצון חופשי, מדובר בתפרחת של לולאות מחשבתיות: המסקנה הראשונית היא שחוקי הפיזיקה קבעו מראש שבחברה האנושית תיווצר אשליה של חופש בחירה. אבל באופן לא מוסבר, גם חוסר הסכמה לגבי קיומו או היעדרו. לשם מה? הנחה אפשרית אחת היא שזה עוזר לחברות להתנהל בצורה מאורגנת יותר. אבל למה שחברות יצטרכו עזרה בהתנהלות אם התסריט כבר נעול וחתום? במקרה זה הפרדוקס המובנה הוא שאם הכול נקבע מראש, כולל האמונות של אנשים, הרי שנגזר עלינו לקבל את נוכחותו המדומה של רצון חופשי בחיינו. זה מעקר את הדיון בשאלה האם קיים חופש בחירה או לא: לא משנה מה התשובה הממשית, רעיון של רצון חופשי מהול בחוויית המציאות שלנו.
בעמודה השנייה המציאות דווקא פתוחה ויש לנו חופש בחירה. אז אפשר לומר שאם אדם מאמין שהמציאות דטרמיניסטית לחלוטין, זה מפני שהוא בוחר להאמין בזאת, ולכך נלווה סט שלם של שאלות. האם אנו מחפשים נחמה בהנחה שאין לנו השפעה? האם אנו מנסים להתחמק מאחריות? נעים ונוח להשתעשע במחשבה הזו כשדברים לא עובדים כפי שאנו רוצים, או שאין לנו שליטה עליהם, שכן היא יכולה להסיר מאיתנו עול. כאמור, גורל הוא פלסבו.
לעומת זאת, אם נציב בעמודה זו את הבחירה להתייחס אל העתיד כפתוח, יהיה זה היישום האולטימטיבי של חופש הבחירה שלנו.
קונספט הגורל נועד לעזור לנו להתמודד עם עתיד לא ידוע. מתוך "הרוצח" של דייוויד פינצ'ר.
תסבוכת הזמן – העתיד משפיע על העבר
טיעון פילוסופי נוסף שחותר תחת תיאוריית הדטרמיניזם מגיע דווקא מפיזיקת הקוונטים עצמה. ג'ורג' מאסר, עורך וכותב מדעי זוכה פרסים, מציג במגזין Nautilus את מה שהוא מכנה "מכניקת הקוונטים של הגורל: רעיון שלפיו העבר עשוי להיות מושפע ולהשתנות כתוצאה מאירועים בעתיד. ההסבר לכך הוא תופעה שנקראת שזירה קוונטית: שני חלקיקים השזורים זה בזה יכולים להשפיע זה על מצבו של זה גם לאחר שהם מופרדים על פני המרחב. מה שהתברר לפיזיקאים הוא ש"מבחינה מתמטית, שזירה בזמן זהה לשזירה במרחב" ולכן המידע על שינוי במצבו העתידי של חלקיק יכול לנסוע אחורה בזמן ולשנות את מצבו של החלקיק ה'תאום' שלו. השינוי הזה יכול לנסוע קדימה בזמן ולהשפיע בחזרה על החלקיק העתידי וכן הלאה.
לתופעה הזו יש בסיס מדעי מוצק, אם כי היא מאוד מוגבלת ביישום שלה. כל כך מוגבלת שכיום לא ידוע על שום פן משמעותי שלה, רק שהיא אפשרית. אין לה כל משמעות מעשית לאדם, וככל הנראה גם אין לה השלכות מהותיות בנוגע להתנהלות היקום. ועדיין כשבאים לבחון את התשתית שעליה בנויה המציאות, האפשרות שהעתיד משפיע על העבר הופכת את כל הסיפור של גורל וסיבתיות לטיעון מעגלי שאין לו ראש ואין לו זנב, וממילא מבטל את עצמו.
"שני חלקיקים השזורים זה בזה יכולים להשפיע זה על מצבו של זה גם לאחר שהם מופרדים על פני המרחב. מה שהתברר לפיזיקאים הוא שמבחינה מתמטית, שזירה בזמן זהה לשזירה במרחב ולכן המידע על שינוי במצבו העתידי של חלקיק יכול לנסוע אחורה בזמן ולשנות את מצבו של החלקיק ה'תאום' שלו".
זה מערער על האבסולוטיות של האפשרות הדטרמיניסטית כפי שאנו רגילים לחשוב עליה – דהיינו תנועה ליניארית חד כיוונית מההווה לעתיד. במילים אחרות, אנחנו לא יכולים לדעת אפילו את העבר, שכן הוא עשוי להשתנות בשל אירועים עתידיים. "יש לנו תחושה שהעבר קבוע כי יש לנו תיעוד שלו", כותב מאסר, "אין לנו כל תיעוד כזה של העתיד. למעשה, אפשר להגדיר את העתיד כ'זה שאנחנו לא יודעים עליו'. ואחד מהדברים הרבים שאנחנו לא יודעים לגבי העתיד הוא מה אנו עצמנו נעשה בו. אנו רוכשים את הידע הזה רק בעצם הפעולה של לחיות. ההחלטות שלנו עשויות להיות קבועות מראש, אבל עדיין עלינו לעבור דרך כל השלבים, וזה מה שמעניק לרצון שלנו משמעות".
כך שלא משנה מה טבע המציאות, העובדה הפשוטה היא שכולנו חווים חופש בחירה, גם אם אינטלקטואלית אנו נוטים להתנגד לאפשרות קיומו. הדיון הפרגמטי סביב דטרמיניזם הוא איך להסתכל על החיים, כמו אנטון צ'ייגור או כמו המתנקש חסר השם, והאם ניתן וכדאי לאמץ גישות שונות על פי הנסיבות.
הנה כמה דברים לחשוב עליהם כששוקלים איך להתנהל ביחס לחופש בחירה.
הטיעון הקל ביותר נגד דטרמיניזם הוא זה המוסרי. קיימת סכנת ניהיליזם ואנרכיזם חמורה בקבלת התיאוריה שלפיה אין לנו חופש בחירה. היא למעשה מנקה אותנו מאחריות למעשינו. אם רצון חופשי הוא אשליה, מוסר הוא אשליה. ואם מוסר הוא אשליה, מה הטעם במערכות צדק ומשפט, בחירות, ביחסים בין אנשים וכן הלאה? תחושת ההתפכחות וההארה של תומכי הדטרמיניזם עלולה להתפוגג באורח עגום אם, למשל, יצפו בבנם מתדרדר בלימודים ומתחיל לעסוק בפשיעה.
אנליזה פילוסופית של דטרמיניזם מובילה לכשל לוגי.
העתיד הוא תמהיל של ציפיות ושברי זיכרונות
אבל לתמיכה באימוץ מרצון של רצון חופשי יש נימוקים יותר מעניינים. כזה הוא המושג "נוסבו". אם נחזור רגע לדברי המתנקש – "גורל הוא פלסבו" – פרופסור מייקל ה. ברנסטיין מציג ב-Quillette את התופעה ההופכית, או "התאום המרושע של פלסבו". אם פלסבו הוא שיפור במצב כתוצאה מציפייה לשיפור, הרי שנוסבו הוא הרעה במצב כתוצאה מציפיות שליליות לגבי העתיד. בניסויים קליניים נמצא כי אנשים יכולים לפתח חולי כתוצאה מהנחה שהם עתידים לחלות. לדבריו, אפקט הנוסבו אף עלול להיות מידבק חברתית. הוא מספר על מקרה שאירע בתעשיית הטקסטיל בארה"ב בשנת 1962. "עובדים רבים החלו לחוש סחרחורות ובחילה. חלקם הקיאו. שמועות על חרק מסתורי שעוקץ את העובדים החלו להתרוצץ, ולבסוף 62 עובדים נהיו חולים. ואולם, חקירה של 'המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן' קבעה שלא ניתן לזהות חרק כלשהו. החוקרים אף לא יכלו למצוא סיבות פיזיות אחרות לחולי. סוג התופעות הזה מכונה כיום חולי פסיכולוגי – מחלה שנגרמת מאמונה".
עכשיו נחיל את תופעת הנוסבו על ההנחה שהמציאות דטרמיניסטית, ונציץ אל העתיד. מה זה יעשה להווה שלנו? איך תגיב לתרגיל מחשבתי כזה חברה שלמה ששוכנעה שהעתיד קבוע מראש? אם הציפיות שלנו לגבי העתיד לא משאירות מקום לבחירה חופשית, האין אנו גוזרים על עצמנו מאסר מנטלי?
"אם פלסבו הוא שיפור במצב כתוצאה מציפייה לשיפור, הרי שנוסבו הוא הרעה במצב כתוצאה מציפיות שליליות לגבי העתיד. בניסויים קליניים נמצא כי אנשים יכולים לפתח חולי כתוצאה מהנחה שהם עתידים לחלות".
המשך המשפט של המתנקש חסר השם הוא "מסלול החיים היחיד [הוא] זה שמאחוריך". פרשנות מנומקת לאמירה הזו מספק הבלוגר דיוויד קיין ב-Raptitude. בפוסט מספר קיין על מנהג שלו ושל חבר לתכנן אחד לשני טיולים בהפתעה. הוא מציין כי מלבד תאריך, מי שתורו להיות מופתע לא יודע דבר. כך הוא מתאר את תחושותיו לקראת הטיול: "זה מרגיש כאילו אני עומד על מצוק, מביט אל חשיכה בלתי חדירה […] פני השטח ייווצרו רק כשאלך קדימה אל הכלום". אולי נשמע מעט מקאברי, אך לדעתו זהו התיאור הנאמן למציאות כשמביטים אל העתיד. "'להביט קדימה' למעשה אינו אפשרי, כיוון ש'קדימה' עדיין אינו בנמצא", הוא כותב, "כל הרעיונות הללו לגבי העתיד בנויים למעשה מזיכרונות […] אתם לא מביטים קדימה, אתם מרכיבים דימויים זכורים לדגם אקראי".
אם נעביר קו דרך הנקודות יתקבל עתיד לוט בערפל – משמע פתוח לכל הפחות מבחינת התפיסה האנושית – כשהציפיות שלנו לגביו עשויות לשחק תפקיד מפתח בדרך שבה הוא מתהווה בפנינו, לטוב ולרע.
מובן שיש דברים שאכן הולכים להתרחש כפי שהכתיבו להם חוקי הפיזיקה מקדמת דנא. זה לא סותר את האפשרות שבמקביל יש נקודות שבהן הרצון החופשי שלנו יכול להשפיע על מסלולם של הדברים. למעשה, גם מק'ארת'י הציף את הדואליות של דטרמיניזם ורצון חופשי בהטלת המטבע שלו: המטבע אומנם התגלגל 22 שנה במטרה לפגוש את החנווני, אבל רק עד לנקודה שבה האינרציה הגורלית כמו קופאת בזמן ומפנה את מקומה לחופש בחירה בעץ או פלי. הוא אף נוגע בנקודה שהתפיסה שלנו היא זו שקובעת – אם נתייחס למשהו כגורלי, הרי הוא גורלי, אבל אם "נערבב אותו עם מטבעות אחרים" הוא יהפוך לחסר משמעות מיוחדת.
במובן מסוים, רצון חופשי הוא חוליה מקשרת בין מי שהיינו למי שאנחנו ולמי שנהיה. בכל בחירה שאנחנו עושים הוא מכונן בנו את החוויה הבסיסית של עצמנו כרצף עקבי ומתמשך של קיום. לאור זאת, גם אם היינו יודעים בוודאות שהגורל קבוע מראש, האם היינו מוותרים על אשליית הבחירה? לשיקולכם.
תמונת כותרת: Yury Zap / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המציאות היא שחוק מרפי הוכח מדעית – איך מתקדמים מכאן?
האומנם כל רגע חולף לבלי שוב? מחלוקת המשתרעת על פני 2,500 שנה מעוררת סימני שאלה
מהיכן הופיע המפץ הגדול? פיזיקאים מנסים להסביר מה קדם ליקום כפי שהוא היום
עוד מרדיו מהות החיים:
