כלל הבסיס – לשנות מציאות או לשנות תפיסה

כושר גופני הוא אולי האסוציאציה הרווחת ביותר לחוסר מוטיבציה. כמו רבים מאיתנו, גם פישבך עסקה במידת ההתלהבות וההתמדה שלה בעניין. במשך זמן לא קצר היא ניסתה להזכיר לעצמה כמה זה חשוב, לא רק באופן כללי, אלא עבורה באופן אישי. היא גערה בעצמה לצאת להליכות וגם דיברה ברוך ועודדה. במקרה הטוב זה הניע אותה לעוד הליכה או שתיים אבל לא למשהו מתמשך. ואז היא החליטה לאמץ גור כלבים. לדבריה, בענייני מוטיבציה קיים כלל בסיס ראשוני שמשפיע על כל יתר ההבנות: "כדי לייצר מוטיבציה עלינו לשנות – או את המצב או את הדרך שבה אנחנו חושבים על המצב".

כלומר, אם אין באפשרותנו לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על הסיטואציה כך שהיא תעורר בנו מוטיבציה, עלינו להשקיע בלשנות את הסיטואציה עצמה, ולהיפך כמובן. פישבך הבינה שכדי לצאת מהבית היא צריכה משהו שיכריח אותה, שישמר עבורה מחויבות וגם שיהפוך את זה למהנה יותר. גור כלבים חייב לצאת מהבית, ועדיף שלוש פעמים ביום. הוא מקשקש בזנב נרגש, חמידותו מעסיקה את ראשה במקום הכאב הפיזי והעייפות, והוא הגיע כדי להישאר.

עכשיו, כשכלל הבסיס מונח על השולחן, מונה פישבך חמש תובנות שעולות ממחקריה בנוגע למוטיבציה. דרך כל אחת מהן ניתן לבחון מה נגיש יותר עבורנו – שינוי המצב או שינוי התפיסה.

1. אבל אני רוצה להיות שם

ההבחנה הראשונה שפישבך עושה היא בין מטרה שהיינו רוצים להשלים ובין מטרה שהיינו רוצים להיות מי שהשלים אותה. אנחנו יכולים לחוש חדורי מוטיבציה להפוך לאדם הראשון על הירח, אבל אם כל הדרך אינה מעניינת אותנו זה לא יחזיק מים. "רוב המטרות ננטשות כי אנשים לא נהנים לרדוף אחריהן. ההנאה שלנו היא זו שמנבאת אם נתמיד בהליכה אחר המטרה או לא". אם אנחנו לא מוצאים שום ערך בדרך – לא נצליח להחזיק מעמד עד סופה. הערך יכול להיות מגולם כהנאה, כתחושת משמעות או כלמידה שמקנה יתרון. אבל חייב להיות לה ערך כלשהו בפני עצמה. יתרה מזו, המחקר מראה כי "אנשים למעשה לא נוטים לדבוק במטרות חשובות יותר מאשר במטרות חשובות פחות", אלא שהערך שהם מקבלים (או שלא) מהדרך הוא שמכריע.

למשל, אם המטרה שהצבנו לעצמנו היא ללמוד שפה חדשה אבל אנחנו לא מצליחים להתמיד בשינון ותרגול, נוכל לבחון את אופי הלמידה. האם ביכולתנו לשנות את האופן שבו אנחנו מתייחסים לתהליך הלמידה כך שהוא יהפוך משמעותי עבורנו? למשל למצוא שימושים יומיומיים למילים החדשות. או לחלופין לשנות את אופי הלמידה? לדוגמה, ללמוד מילים של שירים שאנחנו אוהבים לשיר.

2. המטרה לא יכולה להיות האמצעי

"האם אי פעם תהיתם מדוע הבליינים בשיקגו יסתובבו סביב הבלוק במשך 30 דקות כדי לחפש חניה בחינם, אבל לא יחשבו פעמיים לפני שיוציאו את הכסף שהם הרגע חסכו על הזמנת קוקטייל נוסף?" שואלת פישבך. ובכן, מאותה הסיבה שמחקרים מראים שסטודנטים לא אוהבים ללמוד לקורסי מבוא. והסיבה היא שאנחנו הרבה פחות אוהבים להשקיע משאבים במשהו שהוא רק אמצעי למשהו אחר. קורסי מבוא הם אמצעי להתקבל לקורסים המקצועיים כשם שחניה היא אמצעי להגיע לבר.

כדי שמטרה תגייס אותנו היא צריכה להיות "הדבר האמיתי" עבורנו. אם היא לא כזו, עלינו למצוא את הסיבה שתהפוך אותה למטרה מרגשת בפני עצמה – או להפוך את ההשקעה בה לדרך בעלת ערך. אם נתייחס לתשלום על חניה כאל תמיכה בעסקים מקומיים אולי ערכה יעלה בעינינו, ואם נהפוך את הלמידה לקרוס המבוא למפגש חברתי מעשיר, ההנאה תגייס אותנו יותר.

3. נקודת נפילת המתח

הבחנה נוספת שעלתה ממחקריה של פישבך היא "בעיית האמצע". לא משנה כמה זמן אמורה להימשך משימה מסוימת עד להשלמת המטרה – תמיד תהיה צניחה ברמת המוטיבציה שנחוש בערך בחצי הדרך. בניסוי שערכה בחנוכה היא ביקשה מנבדקים לדרג באופן אנונימי את מידת המוטיבציה שחשו ביחס להדלקת כל נר בחנוכייה. "רוב הנבדקים הודו שהם מדליקים בקפידה את הראשון והאחרון אבל מזניחים באמצע", היא מספרת וצוחקת: "אם רק חנוכה היה חג קצר יותר".

פישבך מסבירה כי ככל שהדרך אל המטרה ארוכה יותר, ככה גם שלב האמצע ותקופת חוסר המוטיבציה שלה יהיו ארוכים יותר. לכל אחד ואחת מאיתנו יש קיבולת אחרת להחזקת חוסר מוטיבציה מבלי שזו תוביל לזניחת המטרה. מתוך הבנה שאין להימנע מהשלב הזה, בחירת המטרות שלנו צריכה להיות תואמת לקיבולת האישית שלנו. מי שיכול להחזיק אמצע ארוך יציב את המרתון המלא כמטרה הסופית, ומי שקיבולתו קטנה מכך יגדיר את חצי המרתון כמטרה הסופית. אחר כך, נדבר.

4. שינוי התפיסה שלנו לגבי אי נוחות

בין אם No pain, No gain היא גישה מוצלחת לספורט בעינינו ובין אם לאו, מדובר ב"אסטרטגיית מוטיבציה נבונה". רתיעה מאי נוחות היא אולי אחד המכשולים הרווחים ביותר עבור היכולת שלנו להחזיק מוטיבציה לאורך הדרך אל המטרה. אך מתברר שהחשש שלנו  גדול יותר לפני אירוע שכרוך בחוסר נוחות מאשר במהלך האירוע עצמו. פישבך מספרת על ניסוי שערכה בתוך קבוצת אימפרוביזציה של מתחילים. התרגיל נקרא "מיקוד" ובו אחד המשתתפים עומד במרכז המעגל והיתר קפואים, מתבוננים בו מבלי להגיב. בקבוצת הבדיקה "ביקשנו מהאנשים שבמרכז לעשות דברים שמביכים אותם", בעוד שבקבוצת הביקורת הם "הוזמנו לפתח את כישוריהם". כלומר, להתאמן על דברים שהם יודעים לעשות ומרגישים בנוח בביצועם. מסתבר שעל אף החשש ההתחלתי שהיה גבוה בהרבה בקבוצת הבדיקה, גם משך הזמן שכל נבדק שהה במרכז והתמסר לתרגיל היה גבוה יותר בקבוצה זו.

הנבדקים שהתבקשו לעשות דברים שמעוררים בהם חוסר נוחות דיווחו על תחושת צמיחה והתפתחות במהלך התרגיל. לדברי פישבך, למרות שאנו נוטים להימנע מאי נוחות, נראה שכשאנחנו חווים אותה בפועל משהו בנו מתמסר לה ואולי אפילו מבין שאנחנו מרוויחים ממנה. בטח ובטח לעומת חזרה על דברים שאנחנו כבר יודעים. תובנה זו נועדה לעזור לנו לשנות את התפיסה לגבי מטרות שהגשמתן מעמתת אותנו עם כישלונות או מאלצת אותנו להתאמץ בצורה לא נוחה. זו יכולה להיות איזו פנטזיה על שיעורי מחול למתחילים בגיל 45 או החלטה להפסיק לעשן שמפגישה אותנו עם השדים הפנימיים שלנו. יכול להיות שגם עבורנו החשש מחוסר הנוחות יתברר כגדול מאשר הקושי עצמו.

5. אנחנו חיה חברתית

התובנה האחרונה מתייחסת לאנשים שסובבים אותנו. "החברים, המשפחה שלנו ואנשים אחרים שאנחנו אוהבים הם קריטיים למוטיבציה שלנו. הם יכולים להיות מגדלור עבורנו, וכך גם אנחנו עבורם". לא משנה כמה קשה הדרך אל מטרה מסוימת, היא פחות קשה בשניים. ויש שיגידו שבקבוצה היא עוד פחות קשה. לא סתם תהליכים משמעותיים מתרחשים בקבוצה ותוך תמיכה הדדית. "אנחנו מחזיקים מטרות עבור אחרים והם מחזיקים אותן עבורנו", היא אומרת.

זה יכול לבוא לידי ביטוי באופן שבו אנחנו מקדישים מטרה מסוימת לאדם קרוב, כמו להחליט לשמור על רמת הסוכר כדי להישאר בריאים ונוכחים בחיי ילדינו לאורך זמן, וזה יכול לבוא לידי ביטוי גם בבחירה שלנו לצעוד אל מטרה ביחד, כמו למצוא את החברה שיחד איתה נפסיק לצבוע את שורשי השיער.