האם אהבה חייבת לכאוב כל-כך? על פי תיאוריות מסוימות, התשובה היא חד משמעית 'כן'. אם היא לא הייתה כואבת, הרי שזו אינה באמת אהבה. חוקרים שופכים אור על המנגנונים הטבעיים שמסייעים לנו להתמודד עם כאב, ומנסים לסלול בהשראתם את הנתיב לפריצת דרך אפשרית בתחום בריאות הנפש.
כיצד מרגיש לב שבור? חלק יתארו תחושה מוחצת, אחרים ידברו על מחנק מטלטל ויש שיעידו על כאב עמוק וחודר. גם אם לא נסכים בדיוק על הדרך לתאר אותו, כולנו יודעים איך הוא מרגיש, כי כולנו היינו שם – נאלצנו להתמודד עם אובדן של אדם יקר לנו, בין אם זו אהבה נכזבת, סיום מערכת יחסים או אדם שהלך לעולמו.
אכן, כפי שמעידים מראשית ההיסטוריה אמנים, סופרים ומשוררים, האהבה כואבת. מחקר מדעי מגלה שאותו כאב אינו סתם מטפורה ספרותית מופשטת, אלא תופעה פיזיולוגית ממשית.
פרופסור יורם יובל מכיר היטב את הכאב הזה, משני צידי המתרס. הוא חווה אותו על בשרו כשהיה נער בן 14 ובליבו נפער חלל תהומי בעקבות מות אביו. לימים הפך לפסיכיאטר וחוקר מוח והפך את כאבו למושא מחקר במעבדתו. בהרצאה מרתקת מבית TED הוא חושף קשר מופלא נוסף בין גוף לנפש, ואת המשמעויות שהוא עשוי להציע לעתיד הרפואה.
מערכת האזעקה של הטבע
כשהיה סטודנט, מספר יובל, חקר במעבדה קולטן מסוים בשם G.P.C.R – חלבון השייך למבנה שדרכו תאי העצב מנהלים את התקשורת ביניהם. "כשעשיתי את זה, לא ממש הבנתי שהעבודה על הקולטן ההוא – שנראתה לגמרי מנותקת מעבודתי העתידית כפסיכיאטר קליני – תעזור לנו יום אחד בחיפוש אחר טיפולים טובים יותר לכאב פיזי ונפשי".
בהמשך, כשנחשף לעבודתו של הנוירוביולוג יאק פאנקספ, חתיכות הפאזל התחילו להתחבר. מחקרו של פאנקספ עסק ב"זעקת מצוקת הפרידה" – קריאה שמפיקים גורי יונקים כשהם סובלים מכאבים וגם כשהם מתגעגעים לאימהותיהם. זהו אותו הבכי שאנו מכירים היטב מתינוקות אנושיים – צליל קורע לב שלא ניתן להתעלם ממנו.
כשעקב פאנקספ אחר מעגלי המוח שמייצרים זעקות אלה בקרב שרקנים, מספר יובל, הוא גילה לא רק שאלו אותם המעגלים הפעילים במוחם של בני אדם שחווים עצב ודיכאון, אלא גם שהם חלק ממטריצת הכאב של המוח. כלומר, גם מצוקה פיזית וגם מצוקה נפשית מתווכות שתיהן על ידי אותו מנגנון עצבי, וכתוצאה מכך נחווית על ידינו באותו האופן: תחושת כאב.
"אבל מדוע אנו נולדים כשהמתנה הנוראה הזו מחווטת במוחנו?" שואל יובל. "ובכן, כנראה משום שכמו כל כאב, כאב נפשי הוא מערכת אזעקה". עבור יונקים בכלל, שזקוקים לאימהותיהם בשלבי החיים הראשונים, ויונקים מפותחים, שזקוקים גם לחברי להקתם, קרבה משפחתית וחברתית היא הכרח הישרדותי. ריחוק של גור יונק מאימו או של פרט מחברי להקתו עשוי להיות גזר דין מוות עבורם. על כן, פרידה מאדם אהוב יוצרת תחושת כאב לא פחות חזקה מכל פציעה פיזית. זוהי קריאה לעזרה לנו ולסביבתנו שדורשת מענה או התערבות.
זו הסיבה שאנו חווים אובדן ככאב, מסביר יובל. "זהו הדבק שמחבר בין בני זוג, בין בני משפחה ובין חברי קהילה. וכשמישהו שאנו אוהבים נעלם או נלקח מאיתנו, הכאב הזה הוא ששב ומחבר בינינו". והדרך שבה הוא עושה זאת היא בעזרת שיקוי הקסם הביולוגי שהטבע רקח לנו לעיתות כאב.
הכאב הוא גם התרופה
למזלנו, מציין יובל, איננו לגמרי חסרי הגנה מפני כאב. במוח שלנו מיוצרים אנדורפינים – מולקולות "הרגשה טובה" – שמהווים תרופה טבעית לכאב פיזי ורגשי כאחד. אלו משתחררים במוח לאחר פציעות קשות (או פעילות גופנית מאומצת שמתפרשת בגוף כמצוקה) ובמחיצת מישהו שאנחנו אוהבים וגורמים לתחושת רווחה והתעלות.
כשאנחנו מחבקים אדם אהוב שסובל מכאב פיזי או רגשי חמור, אנחנו גורמים למוח שלו לשחרר אנדורפינים. אלה מתחברים לקולטנים אופיואידיים (משככי כאבים) במערכת העצבים, מפעילים אותם, ומקלים על הכאב שלו. "ובכל זאת", אומר יובל, "לפעמים הכאב הנפשי נעשה כה עז, עד ששום כמות של אהבה לא מצליחה לשכך אותו".
מכאן, הדרך לשימוש בתרופות נרקוטיות קצרה – חומרים סינטטיים (דוגמת מורפיום על נגזרותיו) שמפעילים גם הם את אותם קולטנים אופיואידיים. הם יעילים לא רק בשיכוך כאב פיזי, אלא גם כאב רגשי. כך למשל, מספר יובל, מצא פרופסור פאנקספ שכאשר גורים שהופרדו מאימהותיהם קיבלו מורפיום במינון זעיר, הם חדלו מייד לבכות והחלו לשחק זה עם זה כאילו שאינם מתגעגעים עוד לאימם. גם בקרב בני אדם מצא יובל שתרופה אופיואידית מסוימת לשיכוך כאבים סייעה להפחית רמות אובדנות.
"אנו חווים אובדן ככאב. זהו הדבק שמחבר בין בני זוג, בין בני משפחה ובין חברי קהילה. וכשמישהו שאנו אוהבים נעלם או נלקח מאיתנו, הכאב הזה הוא ששב ומחבר בינינו".
הבעיה היא, מציין יובל, שתרופות נרקוטיות הן גם מסוכנות ביותר. שלא כמו האנדורפינים הטבעיים, התרופות הנרקוטיות ממכרות ובמינון יתר אף קטלניות. נראה, אם כן, שאנדורפינים טבעיים פועלים על הקולטנים האופיואידיים באופן שונה מהדרך שבה פועלות עליהם תרופות נרקוטיות. בשל הבעיה הזו, יובל תהה עם צוות המחקר שלו: "אילו נצליח למצוא תרופות שמפעילות קולטני אופיואידים בדומה לאופן שבו האנדורפינים מפעילים אותם, אולי נוכל לטפל בכאב פיזי ונפשי ללא חלק מתופעות הלוואי המסוכנות של התרופות הנרקוטיות". או אז, נזכר באותו חלבון G.P.C.R שמעורב בעיבוד אותות אופיואידים שאותו חקר כשהיה סטודנט.
כשהחלו לחקור שוב את החלבון, גילו יובל וצוותו שכשמפעילים אותו בעזרת שתי תרופות בו-זמנית, הוא משפיע על הקולטנים האופיואידיים באופן שונה מאשר כשהוא מופעל על ידי תרופה אחת.
חיבוק אחד, שלוש פעמים ביום
משכך, הקים הצוות מודל מולקולרי וירטואלי של הקולטן והחל להריץ בו סימולציות של אלפי תרופות קיימות. "בסופו של דבר", משתף יובל, "מצאנו דרך ללמד כלב זקן – הקולטן האנושי לאופיואידים – כמה תכסיסים חדשים. מצאנו שתי תרופות שאינן נרקוטיות, שביחד, ובמינונים מאוד מאוד קטנים, מפעילות את הקולטן האנושי לאופיואידים" באופן דומה לזה של אנדורפינים טבעיים.
נראה כי מחקרים כאלו עשויים להביא לפריצת דרך של ממש. יום אחד, מציין יובל, יוכלו אולי להיעזר בתרופות בטוחות לשימוש – כאלו שאינן ממכרות ואינן מסוכנות במינונים גבוהים – על מנת להקל על כאבים פיזיים ונפשיים ללא תופעות לוואי מסוכנות.
המחקר בתחום עוד רחוק מלהסתיים. אך עד אז, אם יש מסר שיובל היה רוצה להעביר לצופיו הוא זה: "ללא קשר לתרופות, ברשותכם היכולת לעזור לבני משפחה ולחברים שסובלים מכאבים פיזיים או נפשיים קשים". לעיתים חיבוק אחד קטן יכול לעשות דרך ארוכה.
הריפוי הזה אפשרי רק הודות לכך שאהבה בהכרח כואבת. זהו תפקידה – אלו שני הצדדים של אותו המטבע. "כאב רגשי הוא פשוט המחיר הגבוה, הגבוה מאוד, שאנו משלמים עבור יכולתנו לאהוב. ובאופן אישי – ואתם יודעים, יש לי לא מעט ניסיון בתחום – באופן אישי, אני חושב שזה שווה את זה".
תמונת כותרת: Valentina Shilkina on Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לב דחוי או רגל שבורה, מבחינת המוח זה אותו כאב – האם גם הטיפול דומה?
ההרצאה השבועית של TED: האם אפשר להפחית מעוצמת האהבה שלנו לאדם אחר?
עוד מרדיו מהות החיים:
האם יש דבר כזה בכלל פרידה? המניע – אלון נוימן צולל אל עומק העניין
