הזדהות מוחלטת עם הגדרת התפקיד שלנו עשויה להיראות כמתכון מנצח לאושר: חיים של עשייה בתשוקה, תחושת ייעוד והגשמת שליחות. עם זאת, היא עשויה גם לגבות מחירים כבדים של ירידה בערך העצמי, שחיקה, פגיעה במערכות יחסים ועוד. אסטרטגיה בת שלושה צעדים לגיוון הזהות עשויה לעזור לנו לגלות את עצמנו מחדש – גם מחוץ למשרד.
בתרבות המערבית המודרנית קיים קשר הדוק בין הזהות המקצועית לזהות האישית. אנחנו רגילים לשמוע שאלות כמו "מה אתה עושה?" כמעט בכל מפגש חברתי, ולשאול ילדים כבר מגיל צעיר מה ירצו להיות כשיהיו גדולים. מבלים משים, שאלות כאלו משקפות מנטליות שבה העבודה שלנו מגדירה אותנו כמעט לחלוטין.
סימון סטולזוף הוא עיתונאי ומחבר שחוקר את הצומת שבין המסלולים האישיים והמקצועיים. בהרצאה על בימת TED הוא מסביר שהחיבור הזה בין עבודה לזהות אינו טבעי או בלתי נמנע, אלא תוצאה של נורמות חברתיות שהשתרשו לאורך השנים. מעבר לכך, להזדהות המלאה וליתרונות האפשריים שעשויים להיראות נחשקים, כמו יוקרה, מעמד חברתי או תחושת הגשמה, עלול להיות מחיר עצום.
"אם אתה הוא מה שאתה עושה, ואתה מאבד את העבודה שלך – מי אתה?"הוא שואל, ומזמין אותנו לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו מגדירים את עצמנו, כדי שלא ניוותר ללא תשובה.
כשהעבודה היא אני
מיקום העיסוק המקצועי בלב ההגדרה העצמית עשוי להיות בעל השפעות שליליות רבות עבור הפרט והחברה, מסביר סטולזוף.
ראשית, זיהוי מוגזם בין עבודה לזהות האישית עלול ליצור תלות כל-כך עמוקה בין הצלחה מקצועית לתחושת הערך העצמי, עד שעלול להיווצר מצב שבו כל כישלון נתפס לא רק כמעידה מקצועית, אלא כאיום על תחושת הזהות כולה. זאת, יחד עם הלחץ לעמוד בציפיות גבוהות ולהשיג הכרה חיצונית גובים מחיר כבד – עומס רגשי מתמשך.
בנוסף, כשהעבודה תופסת את המקום המרכזי בחיים, הזמן הפנוי נדחק הצידה ואין כמעט מקום לתחומי חיים אחרים שיכולים לספק איזון, מנוחה והתחדשות.
התוצאה היא שחיקה – תשישות נפשית, פיזית ורגשית הנגרמת מעומסי עבודה ממושכים, לחץ כרוני או תחושת חוסר משמעות, אשר פוגעים בתפקוד היומיומי. לדברי סטולזוף, מחקרים מצאו כי 48% מהעובדים בעולם חווים שחיקה – תופעה שרק הולכת ומתרחבת.
למרות הנתון המדאיג הזה, אומר סטולזוף, נראה שהשיח בחברה מתייחס לשחיקה כאל תופעת לוואי טבעית של שגרת העבודה, ולכן מציע רק פתרונות שטחיים ואינו יורד לשורש הבעיה.
"יש סיבה לכך שחופשה של שבוע לא פותרת את הבעיה באופן קסום, ולכך שהכוונות שלנו לדאוג לעצמנו ולהציב גבולות טובים יותר מתפרקות בסופו של דבר", אומר סטולזוף. "זה כמו לנסות להגן על עצמנו מהשמש עם מטריית קוקטייל".
לדבריו, אם באמת רוצים להתמודד עם השחיקה צריך לא רק להדביק פלסטרים בדמות חופשות התרעננות או ימי גיבוש, אלא להתחיל לחשוב אחרת על זהות ומשמעות, ולמצוא דרכים להרחיב את המקורות שלהן אל מעבר לעבודה.
מעבר לכך, מוסיף סטולזוף, הבעיה חורגת מגבולות הפרט ומשפיעה על החברה כולה. לדבריו, חברה שמקדשת את העבודה כערך עליון הופכת לפחות מחוברת ויציבה. זאת מכיוון שכאשר אנשים ממקדים את מרצם ואת זמנם בעבודה בלבד, הם משקיעים פחות בקשרים חברתיים, במעורבות קהילתית ובבניית ערכים משותפים. התוצאה היא חברה שמאבדת את תחושת הסולידריות שלה ואת היכולת לשגשג כקהילה מאוחדת.
גיוון זה שם המשחק
סטולזוף מציע שלושה צעדים בדרך לחיזוק זהות מגוונת שאינה תלויה רק במקצוע.
הראשון הוא יצירת "מקדשי זמן", בהשראת דימוי שהציג הרב אברהם יהושע השל בתיאורו את השבת. הכוונה היא ליצור זמנים מקודשים – עוגנים מוגדרים ומוגנים בלוח הזמנים שבהם לא עוסקים בעבודה. סטולזוף מדגיש שמדובר בתהליך שדורש תכנון מוקפד ומשמעת: מצד אחד, קל מאוד לדחוק את הזמן הפנוי שלנו לתחתית סדר העדיפויות, ומצד שני, קל מאוד לעבודה לזלוג לשעות הפנאי. לכן, בשביל שהעבודה לא "תתפשט כמו גז ותתפוס את כל המרחב הלא-תפוס", אין זה מספיק רק להצהיר על כוונות, אלא מומלץ ממש להתחייב מראש לזמנים ספציפיים ולדבוק בהם, בדיוק כפי שעושים עם פגישות מקצועיות. כך, למשל, אפשר לשריין זמן מוגדר ביומן להתפתחות אישית או להחליט שכשמבלים זמן עם הילדים מעבירים את הטלפון למצב טיסה.
הצעד השני הוא לדאוג שמקדשי הזמן האלה אכן יהיו מלאים בפעילויות שמחזקות את הזהויות האחרות שמעוניינים לטפח, בין אם זה להיות הורה נוכח, מתנדבת בקהילה, מוזיקאי חובב או כל דבר אחר. "אם אנחנו רוצים לשאוב משמעות מתחומי חיים שאינם עבודה, אנחנו צריכים לעשות דברים שאינם עבודה", מציין סטולזוף את מה שנשמע אולי מובן מאליו אך בפועל מאתגר לביצוע במקרים רבים.
"יש סיבה לכך שחופשה של שבוע לא פותרת את הבעיה באופן קסום, ולכך שהכוונות שלנו לדאוג לעצמנו ולהציב גבולות טובים יותר מתפרקות בסופו של דבר. זה כמו לנסות להגן על עצמנו מהשמש עם מטריית קוקטייל".
עבור חלק מהאנשים, אפילו הרחבת תחומי העניין עשויה להפוך למשימה תובענית, אומר סטולזוף. "בעבודה על הספר שלי ראיינתי אנשים פרפקציוניסטים שאמרו דברים כמו, 'לגוון את הזהות שלי? הבנתי! אני אקרא 52 ספרים השנה' או 'ארוץ אולטרה מרתון!' אפילו את שעות הפנאי אנחנו הופכים לעבודה".
המטרה בגיוון הזהות היא ליהנות ולהעשיר את החיים, ולא להגדיל את העומס הקיים. הפעילויות החדשות לא חייבות להיות גרנדיוזיות, מספיק משהו קטן שמרחיב את האופקים והעיסוקים: תחביב חדש, בילוי עם המשפחה, טיול שבועי וכדומה. ולפרפקציוניסטים שבינינו ממליץ סטולזוף להתחיל בקטן כדי לא ליצור עומס. הליכה שבועית עם חבר או כמה דקות של נגינה יומית בפסנתר יקלעו למטרה.
הצעד השלישי הוא להצטרף לקהילות של אנשים שהזהות המקצועית שלנו כלל אינה מעניינת אותם. בקהילה כזו נוכל לזכות בהערכה על מי שאנחנו, יותר מאשר על מה שאנחנו עוסקים בו, ולהיזכר בכך שאנחנו הרבה יותר מרק עובדים. לחברים בליגת הכדורשת, בפורום הבשלנים או במעגל הנשים פחות משנה אם מישהו מנכ"ל חברת הייטק או שומר בגן חיות. הם לא יתעניינו בהספק ביום העבודה או בעמידה ביעדים, אלא ביכולת לשחק בקבוצה, ביצירתיות הקולינרית שלנו, או במידת הנכונות לשתף סיפורים על עצמנו. "זוהי תזכורת שבועית טובה לכך שאני קיים על כדור הארץ לא רק בשביל לייצר ערך כלכלי", אומר סטולזוף.
הרבה מעבר להגדרת תפקיד
יצירת זהות מגוונת חשובה לתחושת הערך העצמי, מסביר סטולזוף. כאשר זו אינה תלויה בעבודה בלבד, עולה העמידות והיציבות הרגשית, וניתן להתאושש בקלות רבה יותר ממשברים ומשינויים בלתי צפויים כמו פיטורים או אתגרים כלכליים. גיוון מרכיבי הזהות פירושו חוסן מנטלי.
באופן אירוני, גיוון הזהות שלנו בסופו של דבר מועיל גם לקריירה. לדברי סטולזוף, מחקרים מראים שאנשים עם תחומי עניין מגוונים הם יצירתיים יותר, טובים יותר בפתרון בעיות ומפגינים יותר חדשנות. ולצד זאת, עיסוק בתחביבים מספק מנוחה נפשית חיונית, שמפחיתה את הפגיעות לשחיקה ותורמת לשיפור התפקוד בעבודה.
"הצטרפות לקהילה לא מקצועית היא תזכורת שבועית טובה לכך שאני קיים על כדור הארץ לא רק בשביל לייצר ערך כלכלי".
ואולי מעל לכל אלה, הרווח הגדול ביותר הוא זה של החברה כולה, אומר סטולזוף. כשמלמדים ילדים שהערך העצמי שלהם אינו תלוי רק בתיאור תפקיד, הם גדלים עם ההבנה שיש להם אחריות לתרום לעולם בדרך שמעבר לשורת הרווח של ארגון אחד. התוצאה היא דור שמחובר יותר לערכים פנימיים ולתחושת משמעות רחבה, שכתוצאה מכך יטפח מערכות יחסים חזקות יותר ויבנה קהילות יציבות ובריאות יותר.
בזמן שגיבורי תרבות כמו סטיב ג'ובס מצהירים שוב ושוב שסוד האושר הוא למצוא את הייעוד שלנו ולהפוך את התשוקה לקריירה, נראה שהמציאות מורכבת יותר. רובנו עובדים בשביל לחיות ולא להיפך – וזה אך טבעי. כפי שמצטט סטולזוף את המשורר אניס מוג'גאני: "חלק מהאנשים עושים את מה שהם אוהבים כעבודה, ואחרים עושים מה שהם חייבים כדי שיוכלו לעשות את מה שהם אוהבים כשאינם עובדים. ואף אחד מהשניים אינו יותר נאצל".
כשמשחררים את התלות בפרסונה המקצועית, החזרה לשאלה "מי אני ללא העבודה?"כבר לא מאיימת ליצור משבר זהות. במקום זאת היא חושפת את עצמנו על כל גוונינו – עולם ומלואו.
תמונת כותרת: Nikoloz Gachechiladze on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
תחביב, עבודה, קריירה וייעוד – 4 מרכיבים שנוטים להתערבב ומספר רעיונות לשילוב
כיצד לא לשרוף את עצמנו – הרמזים לשחיקה שהגוף שולח לפני שאנחנו מודעים לה
האני האמיתי מנסה לדבר איתנו – כיצד לזהות את הרמזים שלו ולחתור לזהות אותנטית
עוד מרדיו מהות החיים:
