מה הופך מדינה קטנה ולא מפותחת כמו ג'מייקה לאימפריית ריצה? ואיך מדינות אחרות, עניות לא פחות, מצליחות להצמיח שוב ושוב מתכנתים, מוזיקאים או ספורטאים מצטיינים ברמה עולמית? מתברר שהסוד לא טמון בגנטיקה – אלא בסולם שמאפשר לכישרון לטפס למעלה.
לא פעם נדמה שיש המון אנשים מוכשרים – אך רק מעטים מהם מצליחים באמת לפרוץ דרך. למה זה קורה? מדוע יש חברות שמייצרות עילויים בתחומים שונים בקצב מסחרר – בזמן שבאחרות הכישרונות נותרים חבויים ובלתי ממומשים, בלי אמונה או אפשרות להתפתח? ומעבר לכך – מה מאפשר לאדם אחד להגשים את הפוטנציאל שלו ולהגיע לפסגה, ואילו אדם אחר נותר תקוע לנצח מתחת לתקרת זכוכית, למרות כישרון שווה?
פרופסור למדיניות ציבורית אנירוד קרישנה הקדיש את הקריירה שלו לשאלה הזו בדיוק. כחוקר שטח שהסתובב בכל העולם, הוא חיפש תבניות שחוזרות על עצמן: לא את אלו שמבדילות אנשים מוכשרים מאחרים, אלא את אלו שמבדילות מערכות ומדיניויות שמזהות ומטפחות כישרון – מאלה שמתעלמות ומדכאות אותו.
בהרצאה מבית TED, קרישנה מציג את המנגנון שעומד מאחורי מדינות שמצליחות להצמיח מצוינות ברמה עולמית. לדבריו, הסוד טמון ב"סולמות כישרון" – מבנים חברתיים שמזהים, מטפחים ומובילים כישרון מקומי דרך שלבים ברורים – מהשטח ועד הפסגה. העיקרון הזה, הוא טוען, נכון לא רק לחברות, אלא גם לאנשים באשר הם. בכל אחד מאיתנו יש כישרון – השאלה היא אם יש לנו סולם לטפס עליו.
פוטנציאל נמצא בכל מקום, הזדמנויות – פחות
בתחילת דרכו המקצועית, ביקר קרישנה בכפר קטן בדרום הודו, שם פגש נער בן 13 בשם צ'נדרו שסבל משיתוק ילדים. למרות מגבלותיו, הופתע קרישנה לגלות שלילד כישרון מתמטי יוצא דופן לגילו. נפעם מהכישרון, פנה קרישנה אל האב ושאל על התוכניות שלו לעתיד. האב צחק בקול: ״הוא רוצה להיות מהנדס!"
כשקרישנה שאל מדוע הוא צוחק, ענה האב בפשטות: ״אף אחד כאן מעולם לא היה למהנדס. ואף אחד גם לא יהיה כזה״. התשובה הזו לא נתנה לו מנוח.
בימים שלאחר מכן הוא חקר את עשרת הכפרים הסמוכים. המצב שהתברר היה עגום: בעשור האחרון, אכן, לא רק שאף אחד מבני המקום לא הפך למהנדס – אלא שבאופן גורף המשרות הבכירות ביותר שאליהן הגיעו התושבים באזור לא עלו על מורים בבית הספר או פקידים ברשות המקומית.
ככל שהרחיב את מחקרו, הוא הבין שתקרת הזכוכית היא לא תוצאה של חוסר כישרון – אלא של מחסור בהזדמנויות. מופתע, הוא החל לבדוק אזורים נוספים, וגילה שוב ושוב את אותה התופעה: כמו צ׳נדרו, בכל העולם קיימים אנשים רבים בעלי כישרון עצום, אך ללא כל אפשרות לגלות אותו ולממש את הפוטנציאל המלא שלהם. ״השורה התחתונה היא״, אומר קרישנה, ״שכישרון נמצא בכל מקום, אך הזדמנויות לא. אלפי, ואף מיליוני, כישרונות נותרים בלתי-מזוהים ובלתי-מתוגמלים״.
ההבנה הזו הזניקה שני עשורים של מחקר חובק עולם שבבסיסו עומדות שתי שאלות בסיסיות: מדוע אנשים עניים, וכיצד ניתן להעניק להם הזדמנות הוגנת? ״הוא [המחקר] התחיל בשיחה אקראית בכיתה״, משתף קרישנה. ״איך ייתכן שג'מייקה, מדינה קטנה עם שלושה מיליון תושבים, הפיקה כל כך הרבה אצנים ברמה עולמית? איך ייתכן שיוסיין בולט, שבא ממשפחה שהחזיקה מכולת כפרית, הצליח להגיע לתחרויות ברמה העולמית? למה הכישרון שלו לא נשאר בלתי נראה ובלתי מתוגמל, בניגוד לאלפי האנשים הכישרוניים האחרים שפגשתי במדינות אחרות?״
סולם הכישרון
בעקבות השיחה החליט קרישנה לנסוע לג׳מייקה בכדי להבין מה יוצר מצוינות. שם גילה שהתופעה לא נובעת מגנטיקה – אלא ממערכת חכמה שמזהה כישרון מוקדם ומובילה אותו בשלבים ברורים, במעין סולם שעולה מהשטח ועד לצמרת. השלב הראשון נגיש ופתוח בפני כל ילד, לא משנה מה נתוני הפתיחה שלו, והמצטיינים בכל שלב מתקדמים וממשיכים הלאה לשלב הבא עד לפסגה.
קרישנה גילה שדפוס דומה הופיע גם במקומות אחרים, וכך מדינות קטנות או לא מאוד מפותחות הצליחו באופן מפתיע לטפח רמות גבוהות של מצוינות בתחומים מסוימים. אצנים מאפריקה, מתאבקים מהודו, יזמי טכנולוגיה מאסטוניה, סופרים מניגריה, מוזיקאים קלאסיים מוונצואלה, שחקניות גולף מדרום קוריאה, והאקרים מצפון קוריאה – כולם דוגמה לכך שבזכות מערכות פשוטות אך עקביות לאיתור וטיפוח כישרון, אפשר לייצר תוצאות יוצאות דופן כמעט מכל מקום. קרישנה גילה שבכל העולם, המערכות האלה, אותן הוא מכנה ״סולמות כישרון״, נשענות על עקרונות ליבה דומים.
1. נגישות מוחלטת וסטנדרטים אובייקטיבים
המערכת צריכה להיות פתוחה לכל אחד, בלי קשר לרקע או לאמצעים. ההזדמנות להשתתף צריכה להיות ריאלית, לא תיאורטית – ולכן יש להסיר מחסומים כמו עלויות, מרחק או קשרים. כך למשל, מרכזי המוזיקה לילדים בוונצואלה ממוקמים דווקא בשכונות העניות ביותר. במקביל, נשמרים סטנדרטים אובייקטיביים כדי למנוע העדפה או נפוטיזם. בג'מייקה, למשל, גם אם התחרות מתקיימת על מסלול עפר ובתנאים פשוטים – מדידת הזמנים מתבצעת בציוד מקצועי וברמה עולמית. רק הכישרון קובע.
2. סולם שלם וברור
אף שלב בסולם אינו חסר או שבור. המערכת צריכה לכלול את כל דרגות ההתקדמות מהחובבני ביותר ועד הרמה המקצוענית, ולוודא שהמעבר ביניהן ריאלי, ללא כל דילוג או פערים. בדרום קוריאה, הצלחת שחקניות הגולף נשענת על היררכיה סדורה של תחרויות – ממועדונים מקומיים, דרך מסגרות בינוניות, ועד תחרויות בינלאומיות.
3. מודלים לחיקוי
כדי שצעירים יאמינו שהם יכולים להצליח – עליהם לראות מישהו דומה להם שכבר עשה את זה. מודלים לחיקוי נותנים השראה, שוברים תקרות זכוכית מנטליות ומראים שהדבר אפשרי. אתיופיה, למשל, הפכה למדינה חובבת ריצה רק אחרי שאבבה ביקילה פרץ את הדרך וזכה במדליית זהב אולימפית לאחר שרץ יחף. בעקבותיו מאות אתיופים התחילו לרוץ.
4. נחיתות רכות
לא כל מי שמתחיל את הטיפוס יגיע לראש הסולם, אבל המסע של מי שלא מגיע לשם חשוב לא פחות. בשביל לא לשדר מסר שלילי ומייאש לאחרים כדאי שהוא לא יסתיים בהתרסקות. במקום שהנושרים ייבעטו החוצה מהמערכת או ייזרקו חזרה לתחתית הסולם, המערכת מציעה להם נחיתה רכה – תמיכה והזדמנויות אלטרנטיביות, ראויות לא פחות. בג'מייקה, למשל, ספורטאים מחויבים ללמוד באוניברסיטה – כך שגם אם לא יהפכו לאלופים, הם יוכלו להשתלב בהמשך כמאמנים, עיתונאים, מנהלים או אנשי מקצוע אחרים. כך נשמר הרצף, והתחום כולו ממשיך להתחזק.
5. פרויקט חברתי רחב
לדברי קרישנהֿ, מערכת שמטפחת כישרון לא יכולה להישען על גוף אחד. היא צריכה להיות רשת – עם הרבה שחקנים: ממשלה, עמותות, קהילות, הורים, מורים, מתנדבים. באסטוניה, למשל, ההצלחה של תחום הטכנולוגיה נבנתה לאורך שנים בזכות שיתוף פעולה בין מוסדות ציבור, סטארטאפים, מערכת החינוך והחברה האזרחית. כשיש הרבה עוגנים בעלי אינטרסים משותפים – המערכת חסינה יותר.
6. תמהיל של מניעים
מצוינות לא נוצרת רק מתחרות, אומר קרישנה. כשהיא משולבת בשיתופיות ובמחויבות לתהליך הקבוצתי, הכישרון לא רק שורד, אלא פורח. בקניה, אצנים מתאמנים יחד כקבוצה, גם כשכל אחד שואף לנצח. אומנם קיימת תחרותיות, אך לצידה באים לידי ביטוי גם חברות, דוגמה אישית ותחושת אחריות הדדית. השילוב הזה מונע שחיקה, יוצר מחויבות – ובונה לא כוכב אחד, אלא תרבות של מתחרים חזקים.
7. התאמה מתמשכת
העולם משתנה, ולכן גם המערכות צריכות להסתגל ולהתאים עצמן כל הזמן כדי לא לפספס כישרונות. לדברי קרישנה גמישות היא חיונית: אם רואים ששלב מסוים בסולם כבר לא משרת את המטרה – משנים אותו. אם ענף חדש נולד – בונים סביבו מסגרת. אם דרך ההוראה מתיישנת – מעדכנים אותה. התאמה מתמדת, הוא טוען, היא מה שמחזיק את המצוינות לאורך זמן.
מטבע הדברים לא לכל אחד תהיה מערכת שתזהה את הכישרון בזמן, תטפח אותו ותוביל אותו למעלה. אבל הרעיונות שעולים מתוך שבעת עמודי התווך של סולמות הכישרון יכולים להציע לנו דרך אחרת להתבונן בצמיחה. הם מזכירים שכישרון אינו תכונה קבועה מראש, אלא פוטנציאל בתנועה — שזקוק להזדמנויות, למסלול, להכוונה ולתמיכה.
בין אם כשאנחנו מלווים אחרים, ובין אם כשאנחנו מנסים לפלס את הדרך שלנו, אפשר לשאוב השראה מכמה עקרונות פשוטים: לייצר מרחב שבו מותר להתנסות — ללא תנאים מוקדמים. להתחיל בצעד קטן. להאמין במה שטרם הבשיל. לאפשר אלטרנטיבות. למצוא או להוות מודל לחיקוי. ולגלות גמישות, כשמשהו משתנה. כך ייתכן שכישרון – גם שלנו וגם של אחרים – יוכל לא רק לנבוט, אלא לפרוח באמת.
תמונת כותרת: Armand Khoury on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
עושים כאשר התשוקה הגדולה והכישרון הבולט שלנו לא חופפים?
ההרצאה השבועית של TED: מתי בוחנים פוטנציאל – בגאות או בשפל?
שמוכיחות כי בכל אדם טמון הפוטנציאל לשנות את ההיסטוריה
עוד מרדיו מהות החיים:
