ההרצאה השבועית: עד כמה אנחנו מאמינים למחשבות שלנו?

כשביירון קייטי הסתובבה במדבר וכל דבר נראה בעיניה חדש לגמרי, היא לא הייתה תחת השפעת חומרים משני תודעה. אבל היא כן הבינה שכל מה שלקחה כמובן מאליו עד כה – הוא בעצם לגמרי שנוי במחלוקת. את רגע ההבנה הזה עורר בה לא אחר מאשר מקק.

דמיינו שאתם צופים בסרט טבע תיעודי על הג'ונגלים שבאמריקה הדרומית. פס הקול עדיין לא נכנס לפעולה ורק מנגינה נעימה מלטפת את האוזניים. אור השמש רך, לא לגמרי ברור אם זוהי שעת בין ערביים או מוקדם בבוקר. הצמחייה נראית מבריקה, אולי רטובה. יכול להיות שלא מזמן ירד שם גשם או שאלו אגלי טל. המצלמה עולה מהשרכים והחרקים מעלה אל צמרות העצים ומתגלה מפגש בין קופי עכביש. קולותיהם חודרים אל הסצנה. מי שנראה כזכר אלפא מניף את ידיו, שלושה גורים מתרוצצים אנה ואנה ושתי קופות נוספות מנסות לאסוף אותם אל חיקן.

מלבד רמזים שניתן לזהות ואולי יספרו לנו חלק מהמתרחש, אנחנו תלויים לחלוטין בפרשנותו של הקריין. היפותטית, הוא יכול לספר שמדובר בריב משפחתי, בסכסוך בין שתי קבוצות או בכלל ברגע של חרדה משותפת: ראש הלהקה בא לספר שסכנה מתקרבת ויתר החברים מנסים להתנהל בהתאם.

שוב ושוב אנחנו עדים לכך שהכתוביות שאנחנו מצמידים לסצנות היומיומיות שרואות עינינו משפיעות על טיב החוויה שאנו חווים. כמה סטים של כתוביות קיימים לכל רגע נתון? מי ממציא את האפשרויות? ומי זה שבוחר אחת על פני אחרת?

ההבנה הזו עומדת בבסיס העבודה – שיטת התבוננות וחקירה שפיתחה הסופרת והמרצה ביירון קייטי. בהרצאה שהעניקה ל-Big Think היא מספרת על השתלשלות חייה, אשר על פניו נראית שגרתית לחלוטין, לא משהו מהחומר שממנו קורצו חייהם של פורצי הדרך. אך מסתמן כי דווקא כיוון שהייתה כזו בנאלית היא לחצה את ביירון לפינה, למקום שממנו התגלו בפניה תובנות בסיסיות ומרעישות יחדיו. אלו שעל בסיסן היא גיבשה את שיטתה.

לא ראויה למיטה

כמו מרבית האמריקאים קייטי למדה בתיכון ולאחר מכן המשיכה את לימודיה במכללה. היא התחתנה, הביאה שלושה ילדים, התגרשה והתחתנה שוב. היא לא מתארת שום אירוע יוצא דופן. היא לא חוותה שיברון לב מטלטל או אובדן של אדם יקר וקרוב. אבל בתוך המציאות הנורמטיבית הזו, לדבריה, היא חשה אבודה ומשותקת. משהו לא הסתדר והיא לא ידעה להניח עליו את האצבע. היא התנהלה כפי שכולם מתנהלים אבל הנוסחה לא הסבה לה נחת.

הדכדוך המתמשך הפך לדיכאון ובמשך יותר מעשור היא סבלה מחרדות ומיאנה לצאת מהבית. בנוסף לתחושה המחניקה של "כלא ללא מוצא", קייטי הייתה מלאה באשמה ובושה כלפי ילדיה שרואים אותה במצב הזה.

יום אחד הציג בפניה בעלה מעון לנשים שסובלות מדיכאון והפרעות נפשיות אחרות. המצב שלה היה כה קשה ששלוש הנשים שניהלו את המעון חששו מנוכחותה במקום, אך לבסוף הסכימו לשכן אותה בעליית הגג. "ההערכה העצמית שלי הייתה כל כך נמוכה שלא האמנתי שמגיעה לי אפילו מיטה לישון בה", היא משחזרת.

"יום אחד, בעודה ישנה על הרצפה בעליית הגג, היא הרגישה משהו מטפס על כף רגלה. היא פקחה את עיניה וראתה מקק. רגע לפני שההבנה שלה התחדדה, ואז אולי היתה צורחת ומעיפה אותו, היא זכתה פשוט להביט בו. כאילו הראש שלה התעכב רגע כדי לתת לו שם: מקק. ובמרווח הזה שהוא עוד לא היה מקק, היא חוותה רגע מיוחד של הבנה".

יום אחד, בעודה ישנה על הרצפה בעליית הגג, היא הרגישה משהו מטפס על כף רגלה. היא פקחה את עיניה וראתה מקק. רגע לפני שההבנה שלה התחדדה, ואז אולי היתה צורחת ומעיפה אותו, היא זכתה פשוט להביט בו. כאילו הראש שלה התעכב רגע כדי לתת לו שם: מקק. ובמרווח הזה שהוא עוד לא היה מקק, היא חוותה רגע מיוחד של הבנה. "פתאום התחוור לי כיצד כל העולם שלי נברא", היא אומרת. "האגו שלי מעניק שם לדברים שאני רואה וכך הם נבראים. לפני זה, עוד אין להם זהות. אין 'אני' ואין 'עולם'".

מהאופן שבו מתבטאת קייטי כלפי קורות חייה נרמז כי השנים הארוכות שבהן חיה לפי נורמות חברתיות גרמו לה לאבד את האחיזה ברצונות הפרטיים שלה. הכול היה סלול מראש: גם הפעולות שבחרה וגם האופן שבו הסתכלה ופירשה את פני הדברים. ההבנה שאליה הגיעה על רצפת המעון הייתה מאוד בסיסית ומאוד משמעותית: היא גילתה, כנראה לראשונה בחייה, שבעצם אנחנו אלו שממציאים את החיים שלנו. אנחנו אלו שמעניקים לדברים משמעות. היא פסעה החוצה מחדרה, המומה מהממשיות של ההבנה הזו, והביטה בראי. "זה היה כאילו פגשתי את עצמי לראשונה".

מי בוחר את הכתוביות לסרט הטבע של חיינו?

מאותו רגע חלה נפרדות בין החלקים השונים שמרכיבים אותה. הגוף שלה לא היה 'היא' אלא 'זה'. והדבר 'הזה' היה חלש, אבל לא בהכרח 'היא'. הראש שלה אולי היה חולה, אבל לא היא. אחרי שנים שבהן סחבה כאב גדול המלווה באשמה, נפער מרחק פסיכולוגי בין החלק שבה שמתבונן במציאות ובין כל היתר. ההקלה הייתה מיידית. לראשונה הסתכלה על עצמה מבחוץ, אבל לא דרך עיניהם של אחרים אלא דרך העיניים שלה.

מתוך המרחק הפסיכולוגי הזה נולד במחשבתה ספק בריא. אם האגו שלה הוא זה שמעניק משמעות לדברים, והיא אינה אמת החקוקה בסלע, אולי גם על המחשבות שלה, שהן תולדה של המשמעויות הללו, ניתן לערער. "ראיתי שכאשר האמנתי למחשבות שלי סבלתי, וכשלא האמנתי להן לא סבלתי".

"אחרי שנים שבהן סחבה כאב גדול המלווה באשמה, נפער מרחק פסיכולוגי בין החלק שבה שמתבונן במציאות ובין כל היתר. ההקלה הייתה מיידית".

קייטי חזרה הביתה והשינוי היה בלתי נתפס. היא שבה אל חיק משפחתה, חיה מתמיד. היא הוצפה בתהיות ותובנות כמו תינוק שלומד על העולם. לא רק שהיא הרגישה בנוח לצאת מהבית, אלא שמאותו רגע היא פשוט לא הפסיקה לשוטט. "ביליתי שלוש שנים לבד במדבר, כשהעבודה מצאה אותי, על מנת להתרחק מכולם ולחוות את הרעב הזה להבין". היא התמוגגה מהעונג שבלקום בבוקר ולצאת לגלות מה יוליד יום, היא השתחררה ממשקל התכתיבים החברתיים שלהם הייתה משועבדת קודם לכן.

באותה תקופה פרשה השמועה כנפיים ואנשים ברחבי האזור שמעו שמישהי הזויה עם מחשבה חדשנית משוטטת במדבר. חלק הסתייגו, אבל חלק באו לבקש את עזרתה. היא הזמינה אותם לשבת איתה ורק הקשיבה. "הם היו מספרים לי על הבעיות שלהם: בעלי עזב אותי, משהו לא בסדר איתי, אני לעולם לא אצליח למצוא עבודה, יש לי סרטן או אני גוסס". קייטי לא נתנה תשובות או פתרונות, היא לא הטיפה ולא הציעה שינויים, אלא שמתוך ההקשבה התגבשו במוחה ארבע שאלות ועליהן חזרה מול כל אחד ואחת מהם.

1. "האם זו האמת?"
2. "האם אתם יכולים לדעת בוודאות שזו האמת?"
3. "איך אתם מגיבים, מה קורה לכם, כשאתם מאמינים למחשבה הזאת?"
4. "מי תהיו ללא המחשבה?"

ללוש את הבצק

ארבע השאלות הללו, כפי שגילתה קייטי, שינו משהו בתפיסה של אותם אנשים. הן גרמו להם להטיל ספק במחשבות שלהם, ממש כשם שהיא עצמה עשתה אי אז על רצפת המעון. כדי להתנסות בתהליך, כפי שמוסבר באתר הרשמי של השיטה, יש להתחיל בלתאר את הקושי המרכזי בחיינו בעזרת משפט הצהרתי קצר. כמו למשל, "בן זוגי לא מקשיב לי", "לילדים שלי לא איכפת ממני" או "אני לא מספיק טובה במה שאני עושה". התשובה לשאלה הראשונה – האם זו האמת? – היא מילה אחת: כן או לא. אם ענינו 'לא' קייטי מזמינה לדלג אל השאלה השלישית.

במידה וענינו בחיוב אנחנו עוברים לשאלה השנייה שבה, ככל שנתעקש ונהיה יצירתיים, אנחנו צפויים לגלות שהתשובה נוטה להתכנס ל'לא'. האם אנחנו יכולים לדעת בוודאות שההצהרה שלנו היא אמת לאמיתה? ייתכן שהילדים שלנו אומרים שלא אכפת להם כיוון שהם פגועים? או שבן הזוג שלנו בעצם כן מקשיב אבל פשוט לא מצליח ליישם?

בשאלה השלישית קייטי מציעה לקחת רגע לעצמנו, לעצום את העיניים, ולנסות להגדיר מה קורה לנו כשאנחנו מאמינים להצהרה הראשונית שלנו? אילו תמונות אנחנו רואים לנגד עינינו? האם המחשבה מזכירה לנו את העבר או מעלה חששות מפני העתיד? כיצד המחשבה הזו משפיעה על האופן שבו אנחנו מתייחסים לאדם האחר שקשור בבעיה? ולעצמנו?

ולבסוף, השאלה הרביעית שהיא מעין תרגיל בדמיון מודרך: מי היינו אילולא המחשבה הזו? כיצד היינו מרגישים לגבי האדם האחר ולגבי עצמנו? איך היינו מתנהלים לו המחשבה הזו הייתה נמחקת מהמערכת שלנו?

השיטה שגיבשה קייטי דומה ללישה של בצק. דרך מניפולציות מחשבתיות שונות אנחנו לשים את המחשבות עד שהן מתרככות ומשנות צורה, וההחלטיות שלהן נסדקת; אנחנו לשים אותן עד שאנחנו קצת פחות מאמינים להן. או אז אנחנו פנויים לבחור האם להכניס כתוביות אחרות, או שאולי אין בהן צורך כלל.

תמונת כותרת: Toa Heftiba on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

האם לאופן החשיבה על מחשבות "שליליות" השפעה גדולה יותר מאשר למחשבות עצמן?

7 מקומות לא צפויים לשיטוט מעורר מחשבה

בין אמנות לניסוי מחשבתי – עד כמה אנו יכולים להשלים את תמונת המציאות מתוכנו?

עוד מרדיו מהות החיים:

"העבודה" של ביירון קייטי – שיחה ותרגול