ההרצאה השבועית: כיצד אובדן הראייה הציל את ג'ון פורניס?

אנחנו אף פעם לא יודעים מאיזו "רעה" תבוא עלינו הברכה. זהו סיפורו של נער שלא הצליח להשתלב עד כדי כאב, ודווקא כשהפך חריג אפילו יותר – מצא את מקומו.

תום לב-ארי בייז | 31 אוקטובר, 2024

כולנו מחפשים את מקומנו בעולם: את הזהות ואת קבוצת השייכות שלנו. אנחנו שואלים את עצמנו שאלות כמו: מה מייחד אותי ובמה אני דומה לכולם? מהן החוזקות שלי שדרכן אני יכול להרגיש נחוץ, מוערך וחיוני? התשובות לשאלות האלו לא תמיד פשוטות וברורות, והדרך למצוא אותן עלולה להיות ארוכה ומפותלת. לעיתים, ממש כשנדמה לנו שלעולם לא נמצא אותן כבר – הן מגיחות במלוא הדרן ומשנות את חוויית החיים שלנו מקצה לקצה.

ג'ון פורניס בילה שנים רבות בחיפוש אחר עצמו. הוא ניסה להסתיר את כל מה ששונה בו כדי להשתלב והתמודד עם קשיים רבים, תוך כדי בדידות. בסרטון מבית BigThink הוא משתף כיצד נראתה הדרך לתחתית, איזו החלטה מתחמקת כביכול לקח ולאן זו הובילה אותו. סיפורו ממחיש את היכולת של החיים להמשיך ולהפתיע גם כשנראה שהמצב אבוד, ואת האופן שבו המזל יכול להשתנות בכל רגע נתון.

ילד של אף אחד

פורניס גדל במדינת קולורדו שבמרכז ארה"ב. הוא היה נער בודד ותמיד חווה את עצמו שונה ולא מתאים לקבוצה שסבבה אותו. הוא לא בהכרח היה שונה מהם, אך הוא בהחלט חש כך. "חוויתי הרבה חרדה", הוא מספר. "כל הזמן חששתי מדברים: חששתי שבני גילי יסתכלו עליי בזלזול, חששתי להסתבך בצרות, חששתי מההורים שלי". מעין פחד מתמיד שכל מה שהוא יגיד או יעשה יתקבל בעין רעה. לא ברור האם זה אכן היה המצב או שזו הייתה החוויה הפנימית שלו בלבד. כך או אחרת, זוהי נקודת הפתיחה של סיפור חייו. פורניס, שהחל לעשן ולשתות, היה מחביא מכולם את הסיגריות והאלכוהול. הוא בילה זמן רב וכילה אנרגיה רבה בניסיונות לטשטש עקבות, להמציא סיפורי כיסוי ולדבוק בהם. "ככל שהחבאתי את מי שאני, כך הנשמה שלי נשחקה".

כמו כל נער, עבר פורניס דרך ההתמודדויות של גיל ההתבגרות. קונפליקטים, כישלונות, אהבות שהוחמצו. אך לא הייתה לו כל רשת ביטחון. מדבריו עולה שההורים או בני משפחה אחרים לא היוו כתובת לעת צרה, ואפילו חבר אחד להיתמך בו לא היה בנמצא. במשך שנים הוא סבל מדיכאון וחרדה. חיוניותו הלכה ודעכה והוא לא מצא טעם בשום דבר. בגיל שש עשרה הוא ניסה לשים קץ לחייו. ואולם, הירייה לא סיימה אותם כי אם רק החשיכה אותם לתמיד.

"מהרגע שהתעוררתי בבית החולים לקח לי הרבה זמן להכיר במה שקרה. זה לא ממש שקע פנימה עד בערך, הייתי אומר, עשר או שנים עשר שנים. ובכן, אנחנו מסוגלים לספר לעצמנו הרבה דברים כדי לגרום לעצמנו לחשוב משהו שאנחנו רוצים או לא".

"מהרגע שהתעוררתי בבית החולים לקח לי הרבה זמן להכיר במה שקרה", הוא משחזר. "זה לא ממש שקע פנימה עד בערך, הייתי אומר, עשר או שנים עשר שנים". פורניס יודע שזה עשוי להישמע מוזר. איך מדחיקים עיוורון מוחלט במשך למעלה מעשור? ובכן, "אנחנו מסוגלים לספר לעצמנו הרבה דברים כדי לגרום לעצמנו לחשוב משהו שאנחנו רוצים או לא". אז אולי לא מתכחשים לעובדה שהעיניים לא מספרות יותר מה הן רואות, אך מדבריו עולה כי לקח לו הרבה מאוד זמן להשלים עם ההבנה שהראייה לא תחזור.

העיוורון היה מכה מתחת לחגורה. המצב היה קשה גם ככה, ועכשיו היה עליו לנסות להתמודד עם כל המורכבויות לבד, כחריג מהכלל וללא החוש המרכזי שעליו כולנו מסתמכים ברוב שעות היממה.

אגדה עתיקה מהמסורת היהודית מספרת על איש עני שמגיע אל הרב ומתלונן על הצפיפות בביתו: מספר הנפשות רב והמקום צר מלהכיל את הציוד, הריבים, הרגשות והרצונות. הרב מייעץ לו לגשת אל השכן, לקנות ממנו עז ולהכניס אותה לבית. כעבור שבוע מגיע האיש בפנים נפולות ומסביר שהמצב קשה אפילו יותר. הרב מורה לו להכניס עז נוספת אל הבית. מבולבל אך צייתן, האיש מבצע וכעבור שבוע נוסף הוא חוזר, עפעפיו כחלחלים מרוב עייפות ושערו דל. כשהרב מורה לו להוציא את העיזים הוא רץ לביתו, מעביר אותן אל החצר וכל המשפחה משמיעה אנחת רווחה. הבית מרגיש רחב מאי פעם ובני הבית מוצאים כל אחד את מקומו.

לעיתים, כשמצב קשה הופך קשה יותר, האתגרים הקודמים מקבלים פרופורציה אחרת.

ניסיון להישאר בתחתית הרים אותו בחזרה על הרגליים

אם לפני העיוורון חשב את עצמו פורניס לסוג של מורד שאינו הולך בתלם, מרגע זה אפילו הניחוח הפראי הזה אבד לו. הוא שוטט בעיר, חסר ישע, ונמנע מלחזור אל ביתו. לא עבר זמן רב עד שמצא את הדרך הפתלתלה אל הסמים ונותר נטול כל. "לא הייתי יותר מאשר קיים. הסמים היו עבורי הסיבה היחידה להמשיך לחיות". הוא לא מפרט לגבי האירוע עצמו, אך מספר שאל התחתית הגיע כשנעצר ונאלץ לבחור בין שתי אפשרויות: להתנקות במרכז לגמילה או להיכנס לכלא.

בהחלטה שקיבל לא הייתה שום מוטיבציה לשיקום, אלא רק ניסיון אחרון נואש להסיט את תשומת הלב ממנו ולחזור לעניינו. "אמרתי לעצמי: אוקיי, אני אפסיק להשתמש מספיק זמן כדי לצאת מתנאי המבחן ואז אני אחזור לרכוב על הסוס". אבל כשם שלעיתים מעשים טובים אינם נובעים מכוונות טובות, כך גם הבחירה הזו הביאה עימה הרבה יותר ממה שהוא ציפה.

בתוך ההתנקות התבהר לפורניס כמה נמוך הוא הגיע. פתאום התחוור לו שכל דרך אחרת שבה ילך תהיה טובה יותר מזו שעד כה הלך בה. "אפילו לא ידעתי מהי הדרך שלי אבל פתאום ידעתי שקיים הפוטנציאל ללכת למקום טוב יותר", הוא אומר. המטפלים במרכז חיברו אותו לארגון שעוזר לנגמלים מסמים למצוא תעסוקה, וכך גילה שבעיר ילדותו קיימת סדנת נגרות שמעסיקה אנשים עם מוגבלויות ופועלים בה לא מעט עיוורים. "גיליתי שיש קהילה גדולה מאוד של עובדי עץ עיוורים", הוא מספר. "תמיד התחברתי למלאכת יד, אז החלטתי לנסות ולשמחתי זה הרגיש כמו טבע שני". מי שלא סבל שם מעיוורון, התמודד עם מוגבלות נפשית או פיזית אחרת. כולם אהבו לעבוד עם הידיים וליצור. מעין קהילה תומכת ופועמת של יוצאי דופן. לראשונה בחייו, פורניס מצא מקום שאליו הרגיש מתאים.

"הרגשתי מעין תחושת שלום ושייכות שאמרה לי שזה המקום שבו אני אמור להיות. אני באמת באמת מאמין שזה מי שאני ושזה מה שנועדתי לעשות, שאני אמור להיות עיוור".

פורניס מספר שתמיד היה לו דמיון חזותי מפותח. פתאום הכישור הזה הפך להיות שימושי. הוא קידם אותו ברמה התעסוקתית, גרם לו להתבלט בצורה חיובית ולחוש בעל ערך. "אחד הדברים שאני הכי אוהב בעיבוד עץ הוא שאני יכול לקחת את העיצוב הזה שרק אני רואה במוחי, ולהפוך אותו לדבר פיזי, אמיתי. אני יכול למסור אותו ולומר: זה מה שאני רואה". הנגרות הפכה לכלי שבעזרתו הוא יכול לשתף אחרים במה הוא רואה בעיני רוחו. ולא זאת בלבד, אלא שבסדנת הנגרות הכיר פורניס את אנני, שלימים תהפוך לאשתו.

החיבור לקבוצה ומציאת האהבה שינו את חייו מקצה לקצה. עד כדי כך שהוא מצא את עצמו מברך על הטרגדיה שאירעה. "הרגשתי מעין תחושת שלום ושייכות שאמרה לי שזה המקום שבו אני אמור להיות. אני באמת באמת מאמין שזה מי שאני ושזה מה שנועדתי לעשות, שאני אמור להיות עיוור".

כמובן שלא הכול דבש ושושנים. ישנם גם ימים שבהם הוא חש מתוסכל מאוד בשל העיוורון. יש דברים שהוא מתגעגע לראות. פורניס מתאר חוויה מורכבת במונחים שמאוד מזוהים עם לקויי ראייה: "זה רגש מסובך. הוא חם ומעורפל וגם קר וקשיח, הכול בו זמנית. אבל זו הדרך שעזרה לי להגיע לשלום עם העולם". דווקא העיוורון, שלאורך זמן כה רב נתפס כקש ששבר את גב הגמל, היה בסופו של דבר הערוץ שדרכו הוא למד להיות מי שהוא, לקבל את עצמו, לזהות את המתנות שלו ולחלוק אותן עם אחרים. אנחנו אף פעם לא יודעים אילו אתגרים שנדמים לנו היום כנקודות שבירה או תחתית בחיינו, יתגלו בעוד שנתיים, חמש או עשר שנים כערוצים שהוליכו אותנו אל ה'אני' הטוב יותר שלנו. אל תחושת שלום עם עצמנו ועם העולם.

תמונת כותרת: YashRK / Shutterstock