התודעה הטהורה היא מסך הטלוויזיה שעליו מוקרנים הרגשות, הרצונות, התפיסות והמחשבות שלנו, טוען דיפאק צ'ופרה בספרו החדש. האם אנחנו מסוגלים להפסיק להזדהות עם התוכניות ולהתחיל להזדהות עם המסך? ומהם היתרונות של כך?

"אני חושב שאנחנו מוכנים לעבור מאנושי למטא-אנושי", אומר דיפאק צ'ופרה לדבי ברמן בריאיון ברדיו מהות החיים. הוא מסביר שמטא-אנושות היא חברה של פרטים שאינם מזדהים עם החוויות שהם חווים אלא עם מקור החוויה: עם התודעה עצמה. "כרגע, החוויה שאנשים חווים היא משהו על מסך הטלוויזיה, המחשב או המכשיר הנישא שלהם. לא משנה במה הם צופים, זו תוכנית על מסך. אבל בלי המסך, אין תוכנית. אז המסך הוא מקור התוכנית במטפורה הזו", הוא אומר, "התוכניות באות והולכות ורק המסך נשאר".

במילים אחרות, 'התוכניות' המוקרנות לעינינו באופן יומיומי הן הרגשות, המחשבות, התפיסות והרצונות שלנו. אנחנו כמהים לעבודה חדשה – זו תוכנית. אנחנו מדוכדכים – תוכנית. אנחנו בטוחים שהעולם הוא מקום לא הוגן – גם זו תוכנית. ואכן, אין איש שלא חווה רגש שעבר והתחלף באחר או מחשבה ששינתה את צורתה. שעת השידור מסתיימת והתוכנית הבאה עולה לאקרנים. לא אחת, טוען צ'ופרה, אנחנו בטוחים שהתוכנית שאנו רואים היא שמגדירה אותנו ושוכחים שאנחנו המסך שעליו מוקרנות התוכניות. הוא קורא לנו להזדהות עם התודעה עצמה ולא עם תוצריה. ברמה הסמנטית, זה אולי ההבדל בין האמירה "אני כועסת" לאמירה "אני מרגישה כעס".

מהי הסתכלות מטא-תודעתית?

באופן כללי, 'מטא' הוא מונח שמשמש כאשר בוחנים נושא מסוים ממבט-על. למשל, המושג מטא-פיזיקה מתייחס להתעסקות פילוסופית בעולם הפיזיקה. בעוד שפיזיקה עוסקת במדידה, בכימות ובהבנה של התנהגות הזמן, מטא-פיזיקה תעסוק בשאלה: 'מהו זמן?' באופן דומה, מטא-קוגניציה היא חשיבה על חשיבה ואולי מטא-אנושות היא אנושות שמתעסקת במה שהופך אותנו לאנושיים, או באופן שבו אנחנו מתנהלים כבני אנוש וכחברה אנושית. ניתן לומר שאחד ההבדלים המשמעותיים בהתמקדות ב'מטא' הוא המעבר מעיסוק בפרקטיקה לחקר ההקשר הרחב של הנושא. בהתבסס על כך, התרחקות מתוכניות הבידור שמתחלפות ועיסוק במסך עצמו (התודעה האנושית) יהוו אקט 'מטא-תודעתי'. ואם אחד הדברים המהותיים שמייחדים את החברה האנושית הוא התודעה, יהיה זה צעד קריטי בביסוס ה'מטא-אנושות'.

כמו מעבר מסדרת מתח לקומדיה רומנטית ומשם לסרט אימה, רגשות חזקים עשויים להיות חוויה מטלטלת, בייחוד כאשר הם מתחלפים באופן תדיר. לעומת זאת, יש בכוחה של ההזדהות עם התודעה עצמה להקנות לנו תחושה יציבה ונינוחה, כיוון שקיומה אינו נתון בספק והיא אינה משתנה. ממש כמו המסך, שתמיד נמצא שם (לטובה ולרעה). אין זה אומר שעלינו לדכא או לבטל את הרגשות שלנו, שהרי הם באים לספר לנו דברים חשובים על עצמנו. ואולם ניכר כי ממרחק צעד אנחנו דווקא יכולים להתבונן ולהקשיב להם טוב יותר, מבלי להזדהות איתם לחלוטין. באותו אופן ניתן לשמור על מרווח ביטחון קל – מעין פתח קטן לספק – מהרצונות, מהמחשבות ומהתפיסות שלנו.

מה מגלה לנו מסך כבוי?

נוסף על כך, הזדהות עם התודעה תאפשר לנו ליהנות מהאיכויות שלה. "התודעה הטהורה", כפי שמכנה אותה צ'ופרה, "מתאפיינת במוכוונות והתפתחות עצמית, בארגון וריפוי עצמי, בקורלציה ויצירתיות אינסופית והיא גם בלתי-צפויה". כלומר, היא יודעת לכוון את עצמה ואותנו למקומות הנכונים לנו, והיא מתארגנת ומתפתחת באופן עצמאי, אולי מעצם המפגש שלה עם המציאות. היא יכולה לעודד ריפוי בגוף ובנפש שלנו, היא מסוגלת לחוש חיבור אל כל דבר ביקום וליצור דברים חדשים ללא גבולות. חברה מטא-אנושית, אם כן, היא חברה שבה הפרטים נינוחים יותר, מטולטלים פחות ונהנים משלל איכויות היסוד של התודעה הנקייה.

לצערנו, אין כלל אצבע אחד שיכול להעביר אותנו בגשר הזה מאנושות אל מטא-אנושות, אך על פניו, נשמע כי תשומת לב להיסחפות אחר תוכניות ועצירת הצפייה הבלתי פוסקת בהן יכולות להיות שני הצעדים הראשונים בכיוון. ממש כמו התנקות משימוש יתר בנטפליקס, קודם עלינו לפתח מודעות לזמן הצפייה ולהבחין בין התכנים המזיקים יותר ואלו שפחות, ואחר כך נוכל לבחור מתי אנחנו לוחצים על השלט ומכבים את המסך. אולי, אם נבהה במסך הכבוי מספיק זמן נגלה את דמותנו משתקפת אלינו מבעדו.

תמונת כותרת: Phil Hauser / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מהי חוויה רגשית בריאה וכיצד יוליוס קיסר היה מגיע אליה?

תודעה ויראלית – האם נגיף קדום הוא זה שהעניק לנו את הזיכרון וההכרה?

מדענים ופילוסופים מתקשים לקבוע האם תיתכן תודעה בעצמים דוממים – מדוע?

עוד מרדיו מהות החיים:

דליק ווליניץ וד"ר נעמה אושרי בעקבות ספרו של ד"ר דיפאק צ'ופרה "שבעת החוקים הרוחניים להצלחה"