הדבש והעוקץ של שאלוני אישיות – וכיצד להוציא מהם את המיטב

בחר את התשובה המתאימה ביותר עבורך, סכם את הנקודות וגלה מה סוג האישיות שלך. מה הופך את מבדקי האישיות השונים לכאלו שגם הסקפטיים בינינו בקושי מסוגלים לעמוד בפניהם? מתברר שמעבר להנאה ולבידור שוכן סיפוק של צרכים פסיכולוגיים עמוקים המלווים אותנו מראשית האנושות, ואף מוקדם מכך.

ירדן להבי | 20 ספטמבר, 2023

איזו נסיכה מסרטי דיסני את? באיזו עיר בעולם הכי מתאים לך לגור? האם את כוהנת או לוחמת? בין אם הם היתוליים לגמרי ובין אם פורמליים יותר, סביר להניח שגם אתם נתקלתם במבדק אישיות כזה או אחר ברחבי הרשת ואולי אפילו בשוק העבודה. גם אם אנחנו לא ממש מאמינים בתוצאותיהם או בניתוחים שהם מספקים, נראה שאנחנו נהנים מאוד לענות עליהם ואף לשתף את התשובות עם חברים.

אך הם אינם משמשים לבידור בלבד. במהלך מלחמת העולם הראשונה נעשה לראשונה שימוש במבחני אישיות פורמליים על ידי צבא ארה"ב כדי לנסות ולצפות מי מהחיילים עלול לסבול מתגובת קרב. בהמשך פותחו מבדקים שונים שאט-אט עשו את דרכם גם לשוק העבודה, וזה נעזר בהם עד היום. מבחן מאיירס-בריגס, למשל, שפותח במיוחד לצרכים עסקיים, משמש 89 מתוך 100 החברות המובילות בארה"ב כדי להעריך מנהלים וצוותים. לפי איבן הרל ב-Harvard Business Review, מעל 50 מיליון בני אדם נבחנו באמצעותו מאז אמצע המאה ה-20, מה שהופך אותו למבחן האישיות הפופולארי ביותר בהיסטוריה. וכל זאת, הוא מציין, מבלי שיעמוד מאחוריו שום בסיס מדעי.

באופן דומה צבר תאוצה בעשורים אלו גם שאלון האניאגרם בעל מקורות אקזוטיים יותר, שמחלק את האנושות ל-9 טיפוסים שונים. לפי דייוויד ווטסון, פרופסור לפסיכולוגיה של האישיות, הגרסה המודרנית שלו פותחה בדרום אמריקה באמצע המאה ה-20, אך ככל הנראה צמח מתוך מסורות יווניות, מוסלמיות ואף יהודיות עתיקות. כיום, להאשטאג Aniagram# בטיקטוק יש מעל 370 מיליון צפיות. "זה אחד מהמבחנים היותר מסתוריים בעיניי", אומר ווטסון, "מהבחינה של מאיפה טיפוסים מגיעים ועל איזה בסיס הם יושבים. זה די לא ברור". כמו תופעות אחרות בעלות מקורות מפוקפקים, הוא מסיף, השאלון צבר פופולאריות למרות היעדר תמיכה מהקהילה האקדמית.

כיצד קורה שתחום שעל פניו אמור להיות אזוטרי חדר ללב המיינסטרים? מה המקור למשיכה החזקה כל כך אליו? והאם ניתוחי אישיות שכאלה אכן עוזרים לנו בהתפתחות האישית, או שמא דווקא מגבילים אותנו?

משהו לכל אחד

"עוד לא נתקלתי במבחן אישיות או בהורוסקופ שלא אהבתי", כותבת ויוויאן מאנינג-שאפל באתר חדשות NBC. ואכן, יש שיטענו שמבדקים אלו פשוט מתוכננים כדי לשאת חן בעינינו. במחקר מסוף המאה ה-20, היא מציינת, נמצא שהמוטיבציה העיקרית לשימוש בכלי הערכה עצמית היא השאיפה לידע עצמי (Self-knowledge), ובפרט חתירה לידע עצמי חיובי. כריס סוטו, פרופסור לפסיכולוגיה, והילארי אנגר אלפנביין, פרופסור להתנהגות ארגונית, מפרטים במגזין Discover כיצד מבדקי האישיות הפופולאריים מספקים זאת.

לפי אלפנביין, מבחנים אלו מסייעים לנו לקבל תובנות לגבי עצמנו מפרספקטיבה חיצונית שעוזרת לנו להבין היכן אנו משתלבים בחברה. "זה מהנה לנסות להבין את עצמך דרך המודלים האלו", היא אומרת. "אנחנו מקבלים ידע עצמי לא רק לגבי איך שאנחנו מתנהגים, אלא גם למה אנחנו עושים את הדברים שאנחנו עושים, ולמה אחרים עושים זאת. הפרספקטיבה הזו עשויה לתת לנו הרבה יותר מאשר סיפוק הסקרנות האישית".

"אנחנו מקבלים ידע עצמי לא רק לגבי איך שאנחנו מתנהגים, אלא גם למה אנחנו עושים את הדברים שאנחנו עושים, ולמה אחרים עושים זאת. הפרספקטיבה הזו עשויה לתת לנו הרבה יותר מאשר סיפוק הסקרנות האישית".

סוטו מפרט כיצד השאלונים מספקים אישור עצמי, בעיקר כזה שמציג אותנו באור חיובי. "כולנו מחזיקים באמונות שונות לגבי עצמנו, האישיות והתנהגות שלנו. וזה פשוט מרגיש טוב לקבל פידבק שמאשר לנו שהאמונות שלנו נכונות". עצם האישור לידע הקיים שלנו מהווה חיזוק לביטחון העצמי. הדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר המשוב הוא חיובי. לדבריו, רוב מבדקי האישיות הנפוצים מספקים מצג מחמיא ורק לעיתים נדירות מדגישים היבטים שליליים. מבחן מאיירס-בריגס לדוגמה, מסווג את הנבדקים ל-16 סוגי אישיות עם תכונת ייחודיות שמדגישות את "המדהימות הספציפית של כל אדם", כפי שמנסח זאת סוטו. מאותה סיבה קל לנו גם להזדהות עם התשובות ולהרגיש שהן מדויקות עבורנו.

יחד עם זאת, נראה שמבחני אישיות מעניקים לנו הרבה מעבר לסיפוק הסקרנות ולטפיחה על האגו. ייתכן שהמשיכה הרבה אליהם נובעת מצורך עמוק וראשוני נוסף שריתק את האנושות מאז ראשיתה ונדון בקרב הוגי דעות ואבות הפסיכולוגיה.

ההורוסקופ מאפשר לנו למצוא ולבחור את נקודות ההשקה שמתאימות לנו. צילום: Dragon Images on Shutterstock

נצמדים לשבט שלנו

הרבה לפני שניסינו לגלות "איזו תוספת של פיצה אנחנו" בשאלון ויראלי, נהגו אבותינו בימי קדם לסווג את עצמם ואחרים תחת קטגוריות של סוגי אישיות – בין אם זה לפי מפת גרמי השמיים ביום שנולדו, יחסי "ליחות" שונות שסברו שזורמות בגופם, זיקתם לארבעת האלמנטים הטבעיים ועוד.

רעיונות אלו המשיכו וחלחלו במורד הדורות אל העת המודרנית. בתחילת המאה ה-20 פיתח קרל יונג, מאבות הפסיכואנליטיקה, את תיאוריית הארכיטיפים. בדומה לתורה האידאות של אפלטון, יונג טוען שארכיטיפים מייצגים תבניות ודימויים אוניברסליים שמקורם בתת-מודע הקולקטיבי שלנו ומשמשים כאבני היסוד שלו. כך, הם מתווכים ומבנים לנו את כל המציאות עצמה, לא פחות – "שהרי זוהי פעולת התודעה, לא רק לזהות ולשלב את העולם החיצוני דרך שער החושים, אלא גם לתרגם את העולם הפנימי שלנו אל המציאות הנראית", הוא כתב. את מכלול הדימויים הזה קיבץ וסיווג יונג ל-12 ארכיטיפים שכל אחד מהם מהווה ביטוי לדימויים ולתבניות אלו בדמות דפוסי אישיות מייצגים כמו "האם", "החכם" או "המנהיג". הוא אמר כי "הרעיונות העוצמתיים ביותר בהיסטוריה נובעים מארכיטיפים". בין אם זה בדת, בפילוסופיה, במדע או באתיקה. עבודתו של יונג היוותה השפעה מרכזית על מפתחות מבחן מאיירס-בריגס, שהניח את היסודות למבחני האישיות המודרניים.

לדברי קונסטנס גריידי ב- VOX, הבסיס לכל החלוקות הטיפולוגיות, עתיקים ומודרניים כאחד, נובע מצורך אנושי בסיסי ביותר – שבטיות. "אנו מוצאים את הקבוצה שלנו, נצמדים אליה, והשבט שאליו אנחנו משתייכים משפיע באופן מהותי על האופנים שבהם אנחנו תופסים את העולם".

מחקרים מראים שהנטייה הזאת כל כך חזקה עד כדי כך שנפתח במהירות העדפה לבני קבוצתנו, גם אם המכנה המשותף שלה שרירותי וארעי לגמרי. בשנות ה-70, מספרת גריידי, סדרת ניסויים ביקשה לגלות מה המכנה המשותף המינימלי לקבוצה על מנת שתתקיים העדפה כזו. נבדקים זרים חולקו לקבוצות באופן אקראי על ידי הטלת מטבע, ולאחר מכן נתבקשו לתגמל את שאר הנבדקים בפרס כספי. נמצא שלמרות שמעולם לא נפגשו או תקשרו, ולמרות שידעו שהמקשר היחיד בינם לבין חברי "קבוצתם" הוא רנדומלי לחלוטין, עדיין בחרו הנבדקים להעדיף ולתגמל יותר את בני קבוצתם על חשבון בני הקבוצות האחרות. מסקנת החוקרים הייתה, אפוא, שאין כלל קריטריון סף להתפתחותה של זהות קבוצתית. התנאי המינימלי הוא עצם העובדה שקיימת חלוקה לקבוצות, לא משנה עד כמה חסר משמעות קריטריון החלוקה.

"אין כלל קריטריון סף להתפתחותה של זהות קבוצתית. התנאי המינימלי הוא עצם העובדה שקיימת חלוקה לקבוצות, לא משנה עד כמה חסר משמעות קריטריון החלוקה".

"העדפה של קבוצה אחת על פני השנייה – שבטיות – מהנה באופן עקבי למוח שלנו, גם אם אנחנו יודעים שאין לה סיבה ממשית", כותבת גריידי. כיצורים שהישרדותם תלויה באינטראקציות חברתיות והגנה על טריטוריה, האינסטינקט הזה טבוע ב-DNA שלנו. "שבטיות צרובה עמוק בדרך שבה המוח והנפש שלנו פועלים, והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות ומגוונות", מסביר לגריידי ג'אי ואן בייבל, פרופסור לפסיכולוגיה ומדעי המוח. "ואינסטינקט השבטיות הזה", מוסיפה גריידי, "יכול להתרחב למשהו שטותי והיתולי כמו סיווג לבתי הוגוורטס".

סיווג לפי טיפוסי אישיות הוא מספק במיוחד, טוענת גריידי. "במציאות, ברגע שאנחנו משתייכים לקבוצה המוח שלנו ישנה את הדרך שבה אנחנו רואים את העולם כדי שנוכל להתאים את עצמנו לקבוצה ביתר קלות". עם זאת, חלוקה לטיפולוגיה אישיותית מספקת לנו סוג של פנטזיה, שלפיה אנחנו כבר מתאימים באופן מושלם לקבוצה כזו או אחרת, ללא שום שינויים והתאמות מצידנו.

מפרספקטיבה חיצונית להתבוננות פנימית

אבל לשייכות יש גם צד הופכי. עד כמה שמבחני אישיות עשויים אולי להיות מספקים מאוד – לסקרנות, לידע העצמי, לאגו ולתחושת השייכות – הם עלולים להיות גם מאוד מגבילים. הסיווג הדיכוטומי מציב אותנו בקצוות, ולא מביא לידי ביטוי את הספקטרומים שבהם נע כל אחד מאיתנו.

איש מאיתנו הוא לא רק דמות שטוחה אחת בעלת מאפיינים קבועים. בדומה לארכיטיפ הפרסונה של יונג, כולנו משתנים ללא הרף. עוטים ופושטים מסכות, מתאימים את עצמנו לנסיבות וסביבות. בסופו של דבר, תיוגים עשויים להצר את עולמנו, קל וחומר כשהם מגיעים ממקורות פסיאודו-מדעיים דוגמת חברות מדיה ומכוני אבחון שעשויים לנצל את המשיכה המובנית שלנו לשבטיות ולחלוקה ארכיטיפית. עד כה, מודל האישיות הנפוץ היחידי שפותח באופן מדעי הוא מודל "5 התכונות הגדולות" – שזנח את הסיווג לקבוצות טיפוסים. תחת זאת הוא מציג 5 צירים של תכונות אופי כאשר כל אחד מאיתנו נמצא במיקום אחר על כל אחת מן הסקאלות במקביל, ובאופן בלתי תלוי אחת בשנייה. כך נוצרים אינסוף שילובים שמבטאים את כל גוני קשת האישיות, ואת התמהיל הייחודי של כל אדם ואדם.

כיצד אם כן, נוכל ליהנות מהדבש המספק של מבחני האישיות אך להימנע מן העוקץ? סוטו חולק איתנו עצה שתסייע לסנן מראש ניתוחים שעלולים להיות בלתי מועילים במקרה הטוב, ואף מזיקים במקרה הרע. לדבריו, טוב להיות חשדנים כלפי מבדקים שמציגים תוצאות מפתיעות או מצביעים על תכונות שלא נראה לנו שמתאימות לאישיות שלנו. "מבחן אישיות מדעי ומהימן לא באמת הולך להפתיע אותנו או לספר לנו משהו שלא ידענו על עצמנו. במקום זאת, תוצאותיו עשויות לסייע לנו להבחין בדפוסים חדשים או לאשר את מה שכבר ידענו".

נראה שבאופן כללי המפתח הוא פשוט לקחת אותם בערבון מוגבל ולא לראות אותם כאמת חקוקה בסלע שמגדירה אותנו. להתייחס לכל אותם ניתוחים אישיותיים כ"הצעת הגשה" – לבחור להאמין להם, או שלא, ולהחליט אילו מן המסקנות מתאים לנו לאמץ ומאילו אנו בוחרים להתעלם. הרעיון הוא לראות אותם כפי שהם – כלי עם פרספקטיבה חיצונית שמסייע לנו להתבוננות פנימית. וכמו כל כלי אחר, אנו בוחרים אם ואיך להשתמש בו.

תמונת כותרת: תמונת כותרת: Дмитрий Хрусталев-Григорьев on Unsplash