אנו נוטים לחשוב על סבלנות כתכונה גורפת – או שאנחנו כאלה, או שלא. מחקרים בתחום מציגים תמונה אחרת לגמרי: קיימים סוגים שונים של סבלנות, והם משתנים בין אנשים ותרבויות. יותר מזה, הדברים שכלפיהם אנו מפגינים אורך רוח מרמזים על עולם הערכים שלנו.
מה יאתגר אתכם יותר – המתנה לכספומט שלא מוציא את הכסף, תור ארוך בסופרמרקט שבסופו קופאית אדישה או סקר טלפוני מלא בשאלות כמעט זהות שעליכם להשלים? סבלנות היא היכולת להחזיק מעמד כשהצרכים שלנו לא נענים. אנחנו רוצים לקבל תשובה והיא מבוששת לבוא. אנחנו ממהרים להגיע והאוטו לא מניע. אם להיכנס רובד נוסף פנימה, סבלנות היא היכולת שלנו לשהות לאורך זמן במצב שגורם לנו סבל, אי נוחות או חוסר נעימות.
למשל, כשאנחנו סובלים מקור או מלב שבור אנחנו בעצם ממתינים בסבלנות (רבה או מועטה) לסיום המצב הלא נעים. לא בכדי, 'לסבול' ו'סבלנות' הן נטיות של אותו השורש – ס.ב.ל.
אבל אפשר לומר שבמקרים רבים אנו נאלצים להמתין וסבלנות נכפית עלינו. לכן, סבלנות היא היכולת להגיב בנינוחות למצבים אלה. היתרונות שלה כך ברורים, השאלות הן האם טולרנטיות נינוחה היא נטייה מולדת או כישור שניתן לפתח? האם היא מאפיין תרבותי? מושפעת מגיל או מגדר? והאם מי שהיא נוכחת אצלו במידה גבוהה צפוי להתנהל בסבלנות ברוב המצבים מאתגרי העצבים?
האם גרמנים סבלניים יותר מאשר רומנים?
מחקר שערך פרופסור לפסיכולוגיה דומיניק גאס ב-2018 ניתח את התנהגותם של למעלה מ-800 נבדקים בצרפת, גרמניה ורומניה. חלקם בערי הבירה וחלקם בעיירות קטנות. הוא העמיד את הנבדקים בשלושה מצבים: המתנה לתגובה מכספומט מקולקל, תור מזדחל בסופרמרקט וסקר טלפוני משמים. גאס ועמיתיו ביקשו לבחון שלוש השערות מרכזיות הנוגעות לסבלנות: הראשונה, שאנשים שמתגוררים במדינות עם קצב חיים איטי יותר יהיו סבלניים יותר. השנייה, שתרבויות אשר שמות דגש על ויסות עצמי יתאפיינו בסבלנות רבה יותר. והשלישית, שאנשים מכל המקומות יגיבו באופן שונה לשלושת סוגי המצבים. כלומר, שסבלנות היא תלוית סיטואציה ולא משתנה תרבותי.
במבחן הכספומט הפגינו הגרמנים סבלנות מרשימה, רבה יותר מזו של הצרפתים והרומנים שמיהרו להתרגז ולעזוב את המקום. הגרמנים בהחלט מגיעים מתרבות מאופקת ומסודרת מאוד, מה שתואם את ההשערה השנייה. אך תוצאות ההמשך מערערות על הפסיקה הזו. במבחן הסקר הטלפוני הפגינו הגרמנים חוסר סבלנות משווע. הרומנים, לעומתם, היו הסבלניים ביותר ואף הרבו להתנצל במידה והחליטו לנתק את השיחה לפני סופה. האם זה קשור לקצב החיים האיטי השורר ברומניה? או שמא ההשערה השלישית היא החזקה מכולן – לכל אחד מאיתנו יש מידה שונה של סבלנות למצבים שונים? אם להוסיף על הבלבול, להפתעת החוקרים לא נמצא הבדל משמעותי בין מידת הסבלנות של נבדקים בערים הגדולות ובפרברים.
בכתבה של חדשות NBC עוקבת ניקול ספקטור אחר מאפייני התרבות היפנית המסורתית ומתארת כיצד הם מעודדים פיתוח סבלנות. למשל, הקינטסוגי, אומנות תיקון כלי חרס שבורים בעזרת זהב. במקום להשליך לפח ולקנות חדש, היפנים שוקדים על ריפוי מה שנפגע. "תרגול זה מטפח סבלנות מכיוון שהוא מתנגד להסתמכות שלנו על סיפוק מיידי ותיקונים מהירים", היא כותבת. או המונח 'שאנקנקן' שבתרגום חופשי מתייחס ליופי שבלקחת את הזמן. לפי ספקטור, מקורו בסיפור על תלמיד זן שרצה לזרז את תהליך ההארה למהירות המרבית. אך הנזיר החונך האט אותו בכוונה ולימד אותו את קסמם של הדברים שצריכים להבשיל לאט. אם כן, האם היפנים באמת נחשבים לתרבות סבלנית במיוחד?
קינטסוגי ורוד. סוג של מרד בעולם שבו קל כל כך לקנות חדש. צילום: Fernando Lavin / Unsplash
כיצד מודדים סבלנות?
סקר רחב היקף שערך ארגון Our World in Data ב-2018 דירג את מידת הסבלנות היחסית של 76 מדינות מרחבי העולם. החוקרים הגדירו 'סבלנות' באופן מעט שונה: "מוכנות לוותר על משהו שמועיל לנו היום כדי להפיק מכך תועלת בעתיד". בהתאם לכך, המשתתפים התבקשו לענות על שני מבחנים. הכמותי דמה למשחק שבו עליהם להחליט בכל שלב אם לקבל סכום כספי קטן עכשיו או סכום גדול יותר בעוד במספר חודשים. ואילו המבחן האיכותי כלל שאלון הערכה עצמית שעסק ביכולת להמתין בסבלנות בשלל מצבים.
לא תאמינו, אבל למרות כל הרומנטיקה, יפן מדורגת במקום ה-22. אחרי הספרדים והישראלים, שידועים במזגם המתחמם מהר, ושממוקמים במקום ה-18 וה-11 בהתאמה. הגרמנים, אגב, מאיישים את המקום השביעי, הצרפתים את ה-15 והרומנים במדרגה ה-59 עם תוצאה שלילית, כלומר, מתחת לממוצע. הבריטים, שכבר עשרות ואולי מאות שנים מהווים סמל לנימוס ואיפוק, הגיעו למקום העשירי בלבד, רק מדרגה אחת מעל התרבות הישראלית. ועל הפודיום ניצבות ארה"ב, מעליה הולנד ובראש – שוודיה.
בדומה ליפן, גם התרבות השוודית מקושרת לסבלנות. הסטודנטית אנה מריה כותבת בבלוג שלה על חיי האוניברסיטה בשוודיה ומונה "חמישה חוקים לא כתובים של שוודים". אחד מהם הוא אומנות ההמתנה בתורים ציבוריים ארוכים במיוחד. גם מנהג הפיקה המקומי, שמקדש עצירה באמצע היום ומזכיר למקומיים את חשיבות הקשרים הבינאישיים וההפוגה ממתח, תומך בגישה סבלנית לחיים. רק שלעומת יפן, במקרה הזה קיימת הלימה בין התובנות המסורתיות ובין המיקום במדרג. בהתחשב במכלול הנתונים, האם כה מסובך למדוד סבלנות או שקל למדוד אותה אך היא פשוט אינה עקבית?
"אם בכל תחום מידת הסבלנות שלנו שונה, ייתכן כי האתגר האמיתי אינו לפתח סבלנות בכולם אלא לגלות דרך עוצמותיה השונות מה חשוב לנו יותר ומה פחות – ומה זה מלמד על התרבות שבה גדלנו".
תכונות האופי שלנו, לפי כתבה של שרה דיג'וליו ב-Better by Today, קשורות למידת הסבלנות שלנו. "מחקרים הראו שאנשים מצפוניים, נעימים ופתוחים יותר לחוויות חדשות נוטים להיות בעלי סבלנות רבה יותר", ולהיפך. לדבריה, כושר הוויסות הרגשי שלנו משפיע רבות על מידת הסבלנות שלנו ואותו ניתן לשפר בכל גיל. אפשר לומר שהוא בסיס היכולת שלנו להגיב באורך רוח כאשר המצב לא תואם את רצוננו. בנוסף, משתנים כמו עייפות, חולי, רעב, לחץ ואפילו מזג האוויר משפיעים על מידת הסבלנות שלנו.
דיג'וליו מציגה מחקר מ-2012 אשר סיווג את התרחישים שמצריכים סבלנות לשלוש קטגוריות: קשיי חיים (למשל, התמודדות עם מחלה כרונית או מוגבלות), אינטראקציות בינאישיות וטרדות יומיומיות כמו פקקי תנועה או אינטרנט איטי. "גם אם אנחנו נוטים להיות סבלניים באחת מקטגוריות המצבים האלו, זה לא אומר שנהיה סבלניים בכולן", היא כותבת.
ואכן, כפי שעולה ממחקרו של גאס, נראה שהגרמנים הפגינו סבלנות לטרדות יומיות כמו כספומט מקולקל אבל כשלו בשמירה על איפוק מול שירות לקוחות אנושי. יכול להיות שהיפנים מחזיקים הבנה שמשלימה עם הקצב הטבעי של החיים ואינם דוחקים בתהליכי ריפוי של הגוף או של חפצים, אך מתקשים לכבוש את הדחף ולדחות מענק כספי בכמה חודשים. ואולי הרומנים ממש לא מתורגלים בדחיית סיפוקים אבל הם אשפים בקשרים בינאישיים?
סבלנות אינה בינארית. ואולי כמו כישורים אנושיים אחרים גם היא עוברת או צפויה לעבור איזו טרנספורמציה ביחס לעולמם המשתנה של בני האדם. יכול להיות שתחת מנעד הדקויות שפרשנו כדאי להוסיף היבט נוסף שלה – היכולת לזהות בחוכמה מה ראוי להמתנה. אם בכל תחום מידת הסבלנות שלנו שונה, ייתכן כי האתגר האמיתי אינו לפתח סבלנות בכולם אלא לגלות דרך עוצמותיה השונות מה חשוב לנו יותר ומה פחות – ומה זה מלמד על התרבות בה גדלנו, על החברה שבה אנו חיים או על התא המשפחתי שלנו.
תמונת כותרת: Ümit Bulut / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אמן הקליגרפיה – סיפור זן על סבלנות, למידת עומק והשקעה
הפער בין הרצוי למצוי – מהי 'כיכר התסכול' ומהן היציאות ממנה?
כשהחסה לא צומחת – כיצד לעצור את החיפוש אחר אשמים?
עוד מרדיו מהות החיים:
