כשאנשי מקצוע מטפלים באדם שסובל מפוסט-טראומה הם מושיבים אותו ומתחילים בזה: אתה בטוח עכשיו. זה נגמר. בוא נדבר על מה שהיה ונעשה סדר בזיכרונות. אבל מה אם המצב המאיים לא נגמר אלא רק השתנה? כיצד נראות תגובות שונות לאירוע טראומתי? והאם ניתן לחוות טראומה באופן עקיף?
"שני אנשים נוסעים במכונית ובום – נותנים מכה לעמוד בחניה. אחד נכנס לחרדה והשני אומר: 'וואי, נדפק האוטו' וממשיך הלאה". ד"ר אילן וולקוב הוא פסיכיאטר ומנהל המרכז הטיפולי MindMe. טראומה, כך עולה מדבריו, היא אירוע שבו אדם חווה סכנה לחייו או חשש גדול לפגיעה קשה. גם אם הסכנה אינה אמיתית וגם אם הוא אינו חווה אותה באופן ישיר – האפקט הטראומתי יכול להתקיים. בריאיון שהעניק וולקוב למגזין מהות החיים הוא פורש את רצף האירועים שמאפיין טראומה, דרכו אנחנו יכולים להתבונן על המצב הנוכחי בארץ ולהכיר את השפעתו על הסובבים אותנו.
"נגיד שהיה פיצוץ של בלוני גז אצלי בבית ואני לא מסוגל לחזור הביתה. ואני יושב ליד האמבולנס ורועד, כשעל פניו הפיצוץ מאחוריי ופיזית אני בסדר. לא נפגעתי, אבל רגשית אני לא מצליח להתקדם מזה", מתאר וולקוב דוגמה למצב דחק. חלקנו יתאוששו ממנו מהר יותר ואחרים פחות, אך כל תגובת דחק למצב שבו נשקפה סכנה לחיינו – היא תקינה ונורמלית.
בגוף פועלות שתי מערכות: סימפתטית ופרה-סימפתטית. הראשונה אחראית להכין אותנו להתמודד עם סכנה והשנייה, תפקידה לעזור לנו להתאושש ולשמור על חלוקת אנרגיה בריאה במצב שגרה. ברגע הפיצוץ משנה המערכת הסימפתטית את חלוקת המשאבים בגוף כך שכולם יוקצו לטובת השלד והשרירים ויאפשרו לנו להילחם או לברוח: הלב פועם במרץ ומזרים דם לשרירים, הנשימה מאיצה ומכניסה יותר חמצן, האישונים מתרחבים כך שייקלט יותר אור והזיעה מקררת את הגוף. הפעילות ביתר המערכות שאינן חיוניות לתגובה – מאיטה מאוד עד מושהית.
"גם כשהאירוע אינו בהכרח מסכן חיים אבל הוא מאופיין במשך זמן ארוך של דריכות ועוררות, של מחשבות חודרניות ובלתי נשלטות, הימנעויות וחישוב סיכונים יומיומי – הוא עלול לייצר חוויה פוסט טראומתית".
בחודש שלאחר אירוע טראומתי, לדברי וולקוב, רוב האנשים ימשיכו לחוות זנב של תחושות לא נוחות. המערכת הפרה-סימפתטית לא מצליחה להשיב את מאזן הכוחות השגרתי כיוון שהמצוקה הרגשית עדיין מלווה אותנו במידה כזו או אחרת. "וזה נורמלי". בעגה המקצועית מצב שכזה נקרא "הפרעת סטרס חמורה", הוא מסביר, "אבל זה עדיין לא פוסט טראומה. זו תגובה שהרבה אנשים מהאוכלוסייה יחוו וזה לא בהכרח דורש טיפול". בעיקר כשנראה שהאיזון חוזר בהדרגה.
"מתי מתחילה הבעיה? כשעבר יותר מחודש מאז האירוע ואני ממשיך לחוות את אותם תסמינים". אלו, יכולים לשנות צורה ועוצמה והם מתחלקים לארבע קבוצות:
עוררות או דריכות יתר
העוררות שהייתה חיונית בזמן האירוע הופכת מיותרת ומתישה כשאינה מתפוגגת בחודש שלאחר מכן. "אני מאוד דרוך כל הזמן, ואני מאוד רגיש לרעשים. הבת שלי בת שנתיים וחצי שומעת מפוח דשא למטה ורצה אליי מבוהלת – מה זה? נטרקת הדלת – כולנו קופצים. עובר אופנוע – נבהלים". כשהגוף מחזיק עוררות לאורך זמן השינה, כמובן, נפגעת. פגיעה בשינה לאורך זמן מותירה אותנו תשושים ושחוקים, חסרי יכולת לחשוב בצורה בהירה ולהכיל מורכבויות או קונפליקטים יומיומיים שגרתיים בצורה שקולה.
חודרנות
זיכרונות מהאירוע – שעם חלוף הזמן אנחנו כבר מתחילים להגדיר אותו כ'טראומתי' – חודרים לתודעה מבלי לדפוק בדלת. "הטראומה נכנסת לחלומות, יש פלאשבקים במהלך היום. אנשים חיים מחדש את האירוע ככה פתאום, אפילו שהם במצב בטוח" והמחשבות עוסקות בו כל הזמן.
הימנעויות
"אנשים מתחילים להימנע מדברים שיוצרים טריגרים לטראומה". זו יכולה להיות הימנעות מהמקום שבו התרחש האירוע אך גם הימנעות "בעלת הקשרים יותר רופפים כמו למשל שיר של שלמה ארצי שהתנגן בזמן שהמחבלים דפקו בדלת".
מחשבות שליליות
שהייה ממושכת בדחק משפיעה על המחשבות שלנו. אירוע טראומתי עשוי לעורר בנו שאלות כמו: "איך זה משנה אותי כאדם? איך זה משנה את תפיסת העולם שלי? איך זה משנה את היחס שלי לעולם?" שאלות כאלו, ביחד עם המצב הפיזיולוגי המתמשך, יכולות להתבטא גם בדיכאון או באדישות. "כל החוויה הקוגניטיבית והרגשית שלי עלולה להשתנות בגלל טראומה", מסביר וולקוב.
להצליח להוריד את המסכה ולקחת הפוגה מהמשמרת. צילום: dissx / Shutterstock
ישנם מצבים נורמטיביים בחיינו שמשמרים מאזן כוחות הפוך בין שתי המערכות. מעין פוסט-טראומה מבחירה. למשל, אימהות. מרגע הלידה נשמרת האם במצב דרוך. ברמה הביולוגית היא מוכוונת לשמוע כל צורך של העולל עוד לפני שהוא אפילו פצה את פיו. "גם סגנון חיים יכול לייצר מצב כזה. כשהייתי רופא בתורנויות באיכילוב היו לי שעתיים לשים את הראש אבל בגלל שאני דרוך ואני יודע שכל שנייה יכול לבוא טלפון מהמיון שהגיעו מטופל או מטופלת, אף פעם לא יכולתי לשקוע עמוק לשינה".
במילים אחרות, גם כשהאירוע אינו בהכרח מסכן חיים אבל מאופיין במשך זמן ארוך של דריכות ועוררות, של מחשבות חודרניות ובלתי נשלטות, הימנעויות וחישוב סיכונים יומיומי – הוא עלול לייצר חוויה פוסט טראומתית. אם כן, לאור המצב הנוכחי בארץ, גם מי מאיתנו שאינו נמצב בחזית בעת הזו עלול לעבור חוויה כמעט פוסט-טראומתית.
היבט נוסף של טראומה שעליו מספר וולקוב הוא טראומה משנית. כלומר, כזו שנחווית באופן עקיף ולא דרך מגע ישיר עם האירוע. "אני מלווה עכשיו הרבה אנשי תקשורת שנחשפים לכל הסרטונים ולכל מה שקורה ויכולים לחוות פוסט-טראומה באותו אופן בדיוק [כמו מי שנכח]. גם אנשי טיפול ששומעים את כל התיאורים יכולים לחוות זאת וגם כל אדם שנחשף לאירוע דרך מישהו קרוב אליו שהיה נוכח בו".
מהי טראומה משנית?
דמיינו בת שמתקשרת מתנשפת, בוכה ואומרת: "אמא, עשיתי תאונה, אני לא יכולה לצאת מהאוטו". היפותטית, קיים מצב שבו הנערה מתאוששת מהר יותר מהאירוע מאשר האם. אם אדם שקרוב מאוד לליבנו עובר אירוע טראומתי והוא מתאר באוזנינו לפרטי פרטים את הסכנה שחווה – אנחנו עשויים לחוות טראומה בדיוק כמותו ולעיתים אפילו יותר. מידת הטראומה קשורה גם באירוע עצמו ובקרבה אליו אבל גם במאפיינים אישיותיים ובסך חוויות החיים שלנו. אדם רגיש יותר עלול לחוות טראומה חזקה יותר גם אם חווה אותה באופן עקיף.
המצב בארץ, לדברי וולקוב, מכיל מורכבויות שונות של טראומה. גם המנעד הרחב של עוצמות המפגש עם הדחק וגם משך הזמן. מצד אחד, נתח משמעותי מהאירוע הטראומתי כן נגמר ומאידך, יש לומר שהאירוע עוד מתמשך. "וזה איזשהו משתנה שאנחנו לא לגמרי מכירים ולא יודעים עדיין איך הוא יתנהג. כשאנחנו, אנשי המקצוע, מטפלים בטראומה אנחנו מטפלים באדם שעבר משהו. אנחנו מושיבים אותו בצד ואומרים לו: אתה בטוח עכשיו, הכול בסדר, האירוע חלף. בוא ננסה להבין מה קרה. אבל כאן האירוע לא ממש חלף. חלפו חלקים ממנו. אנחנו עוברים בין סגמנטים של האירוע אבל אנחנו עדיין מאוד מאוד בסטרס".
"אסקפיזם הוא חשוב ונכון. זו הדרך שלנו לאפשר למערכת הפרה-סימפתטית לתפוס קצת פיקוד, ולאזן את אחותה היקרה".
בהתחשב בחוסר הבהירות שאופפת אותנו מרגיע וולקוב: "כל אחד מגיב אחרת למצב הלא נורמלי הזה וכל תגובה היא נורמלית".
"יש אנשים שהופכים מאוד מאוד אקטיביים ויש אנשים שהופכים מאוד מתלהמים", שההתבטאויות שלהם הפכו מאוד קיצוניות וטוטאליות. "יש אנשים שהמצב מוביל אותם לתחושות של עצב ודיכאון או חרדה והסתגרות ויש כאלו שהוא דווקא מכניס אותם לפרופורציה והם פתאום פורחים ביחס לתקופה שקדמה לו – כי מה זה הצרות שלי לעומת המצב? […] יש אנשים מאוד מתפקדים ויש כאלו שממש קורסים". חלקנו אולי חשים אבודים בחלל ואחרים – "שותפות הגורל מרגיעה אותם".
ובכן, כל אלו תקינים ונורמטיביים ביחס לסיטואציה. אך עם זאת, "עכשיו יש לשאול האם האופן שבו אני מגיב מיטיב עימי או לא?" בתוך מגוון תגובות כל כך רחב מה שאולי נכון עבור רובנו הוא הפוגות מבוקרות של אסקפיזם. הליכה מסביב למושב, הדחת כלים לצלילי מוזיקה אהובה, מלאכת ידיים כלשהי או אפילו סרט מסיח דעת לעת ערב. "אסקפיזם הוא חשוב ונכון", זו הדרך שלנו לאפשר למערכת הפרה-סימפתטית לתפוס קצת פיקוד, ולאזן את אחותה היקרה.
תמונת כותרת: Nikola Knezevic / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
5 משוררים מציעים תקווה דווקא בזמן משבר
הנוכחות שלנו מספיקה – פסיכולוגים מסבירים כיצד לגשת לאדם בשעת כאב
אשמה נועדה להקל עלינו, אבל היא גם מעכבת את הריפוי שלנו
עוד מרדיו מהות החיים:
בעין הסערה - דר׳ נעמה אושרי ודליק ווליניץ כואבים יחד שעת משבר וחוסר וודאות
