בודהיזם ונוירוביולוגיה במסע משותף לשחרור ממלכודת הדופמין

בכל רגע נתון משתוללת במוחנו סערה של הורמונים שמשפיעים על מצב הרוח שלנו. מורים רוחניים וחוקרי מוח כאחד מציעים עוגן בים הסוער: שליטה בריקוד העדין שבין דופמין לסרוטונין עשויה להיות המפתח לשלווה ושביעות רצון מהחיים.

ירדן להבי | 9 אוקטובר, 2024

הבודהיזם מתאר את השתוקקות (Tanha) כמקור לסבל האנושי. זהו מרדף בלתי פוסק אחר חוויות, רכוש, והישגים, כשכל צעד במרדף רק יוצר רצון לעוד. התוצאה היא מצב תמידי של חוסר שביעות רצון ותחושת ריקנות מכך שכל מה שאנו משיגים או חווים לעולם אינו מספיק. מצב זה מכונה דוקהה (Dukkha), או "הסבל האציל".

לפי משתנו של בודהה, השחרור מהסבל טמון ביכולת להתנתק מתשוקות אלו. "דרך האמצע" אליה הטיף מלמדת לחיות באיזון, למצוא שלווה ורוגע פנימי דרך קבלה והערכה של מה שיש במקום לחפש ולרדוף אחר מה שאין.

היום, 2,500 שנים לאחר תקופתו של בודהה, מדעי המוח מציעים פרשנות חדשה ומסקרנת לפילוסופיה העתיקה, באמצעות התבוננות בפעילותם של שני הורמונים מוליכים במערכת העצבים.

אנה למקה, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת סטנפורד, מסבירה בראיון ל- NPR שתחושת האושר שלנו מושפעת בעיקר משני מוליכים עצביים – מולקולות כימיות שמעבירות מסרים במוח – בשם דופמין וסרוטונין. שני ההורמונים ידועים כחלק מארבעת "הורמוני האושר" שמשפרים את מצב הרוח, אך בחינה מעמיקה שלהם חושפת תפקיד מורכב הרבה יותר, ומערערת כמה מיתוסים נפוצים אודותיהם.

מלכודת הדופמין – הסבל האציל

דופמין הוא הורמון המוטיבציה. הוא מופרש במוח על מנת להניע אותנו להשיג מטרות, גם באופן המילולי ביותר, ולכן גם מקושר לתנועה פיזית ומוטוריקה של השרירים. הוא מעורר בנו השתוקקות, התרגשות וציפייה לקראת מטרה כלשהי, וכאשר זו מושגת, מציף אותנו בתחושה אופורית של תגמול וסיפוק.

הדופמין חשוב ליצירת זיכרונות הקשורים לתגמול, וכך אנו לומדים לקשר פעילויות או חוויות מסוימות להנאה חזקה ולחפש אותן שוב. ככל שהתגמול מידי יותר, כך יופרש דופמין ברמה גבוהה יותר, ותחושת ההנאה תהיה עוצמתית יותר.

"יצרני ה'דופמין הזול' מרגילים את המוח לרמות דופמין גבוהות שרק מייצרות את הדחף להמשיך לצרוך אותם. ברגע שהצריכה פוסקת, החסך בהורמון גורם לתחושות ריקנות, שעמום, עייפות או עצבנות".

ואולם, אם גם לאחר ההישג רמת הדופמין הייתה נותרת גבוהה, המוח היה מסתגל אליה והמוטיבציה לצאת שוב לצוד, נניח, הייתה דועכת. לכן המנגנון ההורמונלי החכם דואג לאזן את עצמו. לאחר שהמטרה הושגה רמות הדופמין יורדות עד לפעם הבאה שיעלה צורך הישרדותי הדורש מוטיבציה. למעשה, העונג שנוצר נחווה יותר בעת הציפייה לתגמול מאשר לאחר שהוא מושג. מכיוון שכך, מסבירה למקה, מדויק יותר לכנות אותו 'הורמון הנעה' מאשר 'הורמון הנאה'.

למקה מסבירה שהמנגנון ההורמונלי הזה התפתח בתנאי מחסור בימי קדם. אבות אבותינו זכו לחוות פרץ של דופמין רק כאשר הצליחו לצוד את טרפם, לקטוף פרי עסיסי מצמרת עץ גבוה, או עסקו בכל פעילות אחרת בעלת ערך הישרדותי כמו יצירת קשרים חברתיים או למידה. לא בכדי, מסבירה למקה, הרמות הגבוהות ביותר של דופמין מופרשות בעת סיפוק מיני ובעת אכילה. היה עליהם להתאמץ מאוד בשביל להשיגם – מה שמנוגד לנטייה הטבעית לשימור אנרגיה – ולכן נזקקו למוטיבציה עצומה בשביל לצאת ולהמשיך לקיים את עצמם. ללא הדופמין, לא היו שורדים.

הרצון להימנע מאי-נוחות ושעמום דוחף אותנו לעוד ועוד שיטוט ריקני. צילום: Slava Stock on Shutterstock

לתכונה זו עשוי להיות צד אפל: דופמין ממריץ את הצורך בגירוי מתמיד, מה שמוביל למעגל סגור של רצון לסיפוק נוסף. הכמיהה הזו עלולה להוביל למרדף בלתי פוסק אחר עוד הישג, שלעתים קרובות מובילה לתחושת ריקנות ברגע שהעונג חולף. מסיבה זו הדופמין מעורב מאוד במצבים התמכרותיים: כאשר המוח נחשף לפרצי דופמין חריגים או תכופים מדי הוא עלול להסתגל אליהם, ולהזדקק לרמות דופמין גבוהות יותר בכל פעם על מנת להגיע לאיזון הורמונלי. במידה ואלו לא מסופקות, עלולים להיחוות תסמיני גמילה ברמות שונות.

הבעיה היא, מסבירה למקה, שהמערכת העדינה הזו לא הסתגלה עדיין לעידן המודרני. כיום גירויים מעוררי דופמין מצויים בשפע ואינם כרוכים במאמץ, כמו מזון מהיר עתיר קלוריות, מסכים, רשתות חברתיות, גיימינג ושופינג. יצרני ה"דופמין הזול", כפי שמכנה אותם למקה, מרגילים את המוח לרמות דופמין גבוהות שרק מייצרות את הדחף להמשיך לצרוך אותם. ברגע שהצריכה פוסקת, החסך בהורמון גורם לתחושות ריקנות, שעמום, עייפות או עצבנות. בשלב זה, הצריכה כבר אינה נעשית לשם הנאה, אלא רק בכדי להימנע מחוסר הנוחות. גלילה אינסופית ברשת חברתית או שיטוט חסר תכלית בין תוכניות שאין לנו כל עניין בהן, הן רק חלק מהדוגמאות הרבות למה שמכנה למקה "מלכודת הדופמין". זהו מעגל אכזרי שיוצר הזדקקות לעוד ועוד גירוי כדי להימנע מסבל, בזמן שכל גירוי נוסף מחליש את המערכת עוד יותר והופך את פוטנציאל הסבל לגבוה יותר. ואם לא דיבכך, חברות הגיימינג, הסטרימינג, הרשתות החברתיות והאפליקציות השונות מפתחות באופן מכוון את הפלטפורמות שלהן כך שייצרו מלכודות דופמין בקרב משתמשיהן, במה שמכונות בציניות הולמת בעמק הסיליקון "מעבדות דופמין".

הורמון הכרת התודה

סרוטונין הוא מוליך עצבי נוסף שנחשב לאחד מארבעת "הורמוני האושר". בדומה לדופמין הוא קשור ישירות לוויסות מצב הרוח, אך בשונה ממנו הוא מיוצר ברובו במעיים ולא במוח, ובעל תפקיד חשוב גם במערכת העיכול והחיסון.

ה"אושר" שמיוחס לסרוטונין נובע מתפקידו המרכזי בהפחתת מתח ושמירה על מצב רוח יציב. רמות נמוכות של סרוטונין יכולות לגרום לדיכאון, חרדה ובעיות שינה, בזמן שרמות תקינות תורמות לשקט נפשי ולתחושת רווחה כללית.

בעוד שדופמין משויך יותר לתחושות הנאה רגעית והתרגשות מפעולות המכוונות לתגמול מידי או הישג חיצוני, סרוטונין מקושר לתחושות יציבות, סיפוק מתמשך ושלווה פנימית. הוא פעיל במיוחד במצבים של קשרים חברתיים יציבים או הישגים פנימיים כמו התמודדות רגשית מוצלחת, שמירה על ערכים, צמיחה אישית וכדומה.

"בעוד שהדופמין מעודד אותנו לרדוף אחרי מה שאין לנו, סרוטונין מאפשר לנו להנות ולהרגיש מסופקים ממה שיש לנו".

בדומה למערכת התגמול של הדופמין, גם סרוטונין יוצר מעגל של היזון חוזר, אם כי באופן שונה. עצם החוויה של רגשות חיוביים כמו שביעות רצון, סיפוק, ביטחון והנאה כתוצאה מפעילויות מסוימות משחררת סרוטונין, וסרוטונין עצמו מעורר את אותן התחושות. במילים אחרות, רגשות חיוביים משחררים סרוטונין, ולהפך, שחרור סרוטונין מעורר רגשות חיוביים.

ד"ר אנדרו הוברמן, פרופ' לנוירוביולוגיה בבית הספר לרפואה של סטנפורד, מסביר בפודקאסט Huberman Lab שכאשר רמות הסרוטונין במוח גבוהות, נוצרות תחושות רוגע, סיפוק והנאה מהדברים הפשוטים. למעשה, אחת הפונקציות המרכזיות של סרוטונין היא לקדם לתחושת אושר, רוגע, שביעות רצון מתמשכת, ולהפחית את הצורך לחפש באופן מתמיד אחר גירויים חדשים. במילים אחרות, הוא אומר, בעוד שהדופמין מעודד אותנו לרדוף אחרי מה שאין לנו, סרוטונין מאפשר לנו להנות ולהרגיש מסופקים ממה שיש לנו.

גם כאן כמובן, כמות עודפת של ההורמון עלולה לגרום לתופעות לוואי שליליות. הצטברות חריגה של סרוטונין בגוף (בדרך כלל עקב נטילת תרופות ותוספים שונים) עלולה להוביל למצב מסוכן הנקרא תסמונת סרוטונין, שבאה לידי ביטוי בסימפטומים נפשיים ופיזיולוגים שונים.

איזון נכון בין דופמין לסרוטונין הוא המפתח לחיים מספקים, טוען הוברמן. הדופמין מדרבן אותנו להמשיך להתקדם, בעוד שהסרוטונין מאפשר לנו גם להנות מהדרך.

פשוט להנות מהדרך

הוברמן מונה מספר דרכים שיכולות לעזור לאזן בין שני ההורמונים הללו: פעילות גופנית מתונה משפרת את שחרור הדופמין והסרוטונין גם יחד. תרגולי הכרת תודה, מיינדפולנס ומדיטציה מסייעים להגביר את שחרור הסרוטונין במוח וליצור תחושת רוגע ושביעות רצון, תוך הפחתת הדחף לסיפוקים מידיים שמפעילים את מעגלי הדופמין יתר על המידה.

כמו כן, חשיפה לאור שמש ותזונה הכוללת חלבונים איכותיים, חיוניים לתפקוד בריא של מעגלי התגמול במוח. בנוסף, שינה מספקת ואיכותית היא גורם חשוב לאיזון בין נוירוטרנסמיטרים אלו, כאשר דופמין משפיע על עוררות וסרוטונין קשור לרגיעה ושינה. חוסר שינה פוגע ברמות הסרוטונין וגורם לנו לחיפוש גירויים דופמיניים במהלך היום.

מן הצד השני, הימנעות מצריכת יתר של גירויים מנטליים כמו מדיה חברתית או שימוש בסמים יכולה למנוע את שחיקתם של מאגרי הדופמין והסרוטונין ולשפר את תחושת הרוגע הכללית.

ייתכן שהמדע המודרני מספק לנו כלים להתבוננות מחודשת בעקרונות הבודהיסטיים העתיקים. אם "מלכודת הדופמין" היא גלגול חדש של רעיון הדוקהה, הרי שאיזון כימי בין דופמין לסרוטונין משקף את "דרך האמצע" שהטיף לה בודהה. בסופו של דבר, החיפוש אחר אושר אינו טמון רק בהשגת מטרות ויעדים, אלא גם בנוכחות בחוויה והערכת הדרך.

תמונת כותרת: Matt Foxx on Unsplash