ביום אחד נורא, גבתה מלחמת חרבות ברזל מחיר שלא תיארנו לעצמנו. בגוף ובנפש. אנחנו חווים סוגים שונים של כאב: ישיר, משני וקולקטיבי. בין בליל הרגשות החיוניים מסתננת תחושה אחת שאין בה שום תועלת – אשמה. מהי 'אשמת ניצולים'? מדוע כולנו עשויים לחוות אותה? ומה היא מנסה לחסוך מאיתנו?
כדי לדבר על אשמה, מבקשת ד"ר אנאבלה שקד – מי שהקימה את בית הספר לפסיכותרפיה ואת בית הספר להכשרת מאמנים במכון אדלר – להבחין קודם בינה ובין יתר הרגשות הטבעיים והחיוניים שמתעוררים כתגובה למצב קשה. ישנו טווח גדול של רגשות לא נעימים שנחשבים לתגובה נפשית הולמת ואף בריאה, ביניהם: עצב, כעס, זעם, אכזבה ואבל. "כמובן, כגודל האירוע", היא מציינת בריאיון שהעניקה למגזין, "גודל התגובה הרגשית".
גם כשאירוע קשה אינו נחווה על ידנו באופן ישיר הוא עדיין עלול להשפיע עלינו ולעורר בנו כאב גדול. בעיקר כשמדובר בפגיעה בקבוצת השייכות שלנו. "בראש ובראשונה, להיות אנושי זה להיות חברתי", היא מסבירה. "השייכות מבטיחה את הקיום, ההישרדות והשגשוג שלנו כבני אדם, ולכן האיבר הפסיכולוגי שלנו, כפי שאדלר קרא לנפש או להכרה, בנוי לחוש רגש חברתי". כלומר, בדומה לשמחה שאנו חווים כשקבוצת השייכות שלנו זוכה באירוויזיון או באולימפיאדה, אפילו כשאין לנו רווח ישיר ממנו, כך גם כאב ואבל נחווים כאשר מישהו פוגע בקהילה שלנו, בעם שלנו. "הכאב והעצב החברתיים הם כגודל האהבה. זה הבסיס של הרוח. אם לא היינו אוהבים, אם לא היה לנו אכפת ולא היינו קשורים כך אחד לשני, אז לא היינו מרגישים את הכאב הזה".
אם כן, הכאב שאנו חווים בתקופה זו, בין שהוא ישיר, משני או קולקטיבי – הוא "הולם ובלתי נמנע ואפילו נחוץ בשביל להיות נוכחים. הכאב הזה הוא גם הבסיס לשיקום שיבוא מאוחר יותר". לעומת זאת, "יש משהו נוסף שמתגנב לליבנו והוא לא קשור באופן ישיר למה שקרה אלא לדבר אחר לגמרי: לתחושת הערך שלנו". ואלו רגשות האשמה.
"קשה לנו נורא לקבל ולהכיל את זה שלא הייתה לנו שום שליטה. ולפעמים להרגיש אשמה נותן לנו אשליה של שליטה. למשל, הייתי אמורה להיות במקום שבו לא הייתי, ועוזר לי לחשוב שיכולתי להשפיע – כלומר, אני מרגישה אשמה על זה שלא השפעתי – אפילו שלא באמת יכולתי להשפיע".
אירוע טראומתי גדול עלול לעורר אשמה בקרב רבים. 'אשמת ניצולים' הוא מונח שמתאר את האשמה שחווים מי שהיו בסכנת חיים ושרדו בעוד שחבריהם נהרגו או נפגעו בצורה קשה. אך גם מי ש"היה אמור" להיות בזירת הקרב והתמזל מזלו וזה נחסך ממנו עלול לחוש אשמה. מי שטיסתו ארצה התבטלה והוא נותר במדינה אחרת, מי שביתו ממוקם באזור בטוח יותר ומי שבעקבות המצב החליט להתרחק עם בני משפחתו ועלה על טיסה ליעד כלשהו בעולם – כולם עלולים לחוש אשמה.
אשמה, לדברי שקד, אינה רגש מן המניין. "אתם מכירים עוד רגש שצריך לציין שהוא רגש כשמדברים עליו?" האם אנחנו אומרים שאנו חווים רגשי כאב? רגשות אהבה? רגש של עצבות? "אשמה זה סטטוס. אני אשמה, דהיינו אני אחראית למשהו או שאני לא אשמה". אז מהי בעצם אשמה ומדוע היא מאוד נוכחת כרגע?
האם אנחנו יודעים מהו הדבר הנכון עבורנו? צילום: Mike Fuchslocher / Shutterstock
קל יותר לחוש אשמה מאשר חוסר שליטה
אחד הפערים שהכי לא נוח לבני אדם לחוש הוא הפער בין מה שאנחנו חושבים שנכון לעשות ובין האופן שבו אנחנו מתנהגים בפועל. זה יכול לבוא לידי ביטוי גם כפער בין מה שאנחנו חושבים שאמור היה לקרות ובין מה שקרה. אם אנחנו מאמינים שהדבר הנכון הוא להישאר בארץ אבל טסנו לחו"ל, אם אנחנו חושבים שהדבר המוסרי הוא להתנדב אבל אנחנו לא עושים זאת או אם אנחנו מאמינים שהיינו אמורים להיפגע ביחד עם כולם וזה לא מה שקרה – אנחנו חווים דיסוננס בלתי נסבל.
"יש שתי דרכים לגשר על הרווח הזה", מסבירה שקד. "הראשונה היא להשתפר". כלומר, לשנות את ההתנהגות שלנו כך שתהיה קרובה יותר לאופן שבו אנחנו חושבים שנכון להתנהג. "והדרך השנייה היא לשנות את התפיסה שלנו על ידי קבלה עצמית. להגיד: זה מה שבחרתי וזה מי שאני".
"העשייה שנולדת כשאנחנו מוותרים על השימוש במנגנון האשמה היא בריאה יותר גם עבור הסביבה וגם עבורנו. היא אולי אבן דרך בתחילת תהליך השיקום שלנו".
שתי הפעולות הללו אינן פשוטות. זה לא קל – ולרוב אולי לא באמת נרצה – לשנות את התפיסה שלנו. בטח כשהיא כבר מקובעת על ידי שנים של מחשבות ומסקנות. וגם את ההתנהגות שלנו לא נוכל לשנות בקלות. שינוי התנהגותי דורש מאמץ שלעיתים קרובות אנחנו נמנעים מלהשקיע. וכאן נכנסת האשמה. היא ממלאה את הרווח שנוצר כך שלא נצטרך לשנות את התנהגותנו ולא את תפיסתנו. כתחליף, אנחנו "פשוט" מרגישים אשמים. התחושה הרעה הזו היא "המחיר" שאנחנו משלמים והיא מאפשרת לנו, באופן לא רציונלי, לחיות בשלום עם הפער. "מה שאנחנו קוראים לו 'רגשי אשמה' הוא המצאה מאוד מתוחכמת שמאפשרת לי להרגיש שאני בסדר גם כשאני יודעת שאני לא בסדר. אני ממשיכה לעשות את מה שבחרתי אבל אני מרגישה רע לגבי זה וזה מאפשר לי להמשיך לחשוב שאני טובה".
אשמה שממלאה את הרווח שנוצר בין מה שלדעתנו היה אמור לקרות (למשל, שאני אהיה באירוע ואפגע במקום חברתי שהייתה שם) ובין מה שקרה (הטיסה שלי בחזרה הביתה התבטלה וניצלתי) – מכסה משהו נוסף שקשה לנו להרגיש: חוסר שליטה. "קשה לנו נורא לקבל ולהכיל את זה שלא הייתה לנו שום שליטה. ולפעמים להרגיש אשמה נותן לנו אשליה של שליטה. למשל, הייתי אמורה להיות במקום שבו לא הייתי, ועוזר לי לחשוב שיכולתי להשפיע – כלומר, אני מרגישה אשמה על זה שלא השפעתי – אפילו שלא באמת יכולתי להשפיע".
ובכן, המחיר האמיתי שאנחנו משלמים כשאנחנו שוהים עם תחושת האשמה הוא חוסר היכולת שלנו לנתב את האנרגיה שלנו לערוצים מועילים ומרפאים. "חוסר האונים הוא יותר קשה מתחושת האשמה אבל אני ממליצה לאפשר לעצמנו לחוות אותו כי דווקא משם, דווקא כיוון שהוא כל כך קשה, משם מתעורר הכוח היצירתי שלנו למצוא אפיק מועיל לנתב אליו את האנרגיה שלנו, המנטלית והמעשית". העשייה שנולדת כשאנחנו מוותרים על השימוש במנגנון האשמה היא בריאה יותר גם עבור הסביבה וגם עבורנו. היא אולי אבן דרך בתחילת תהליך השיקום שלנו.
תמונת כותרת: Polyanska Lyubov / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
החופש לעזור כפי שמתאים לנו – כיצד להשתחרר מאשמה ומתחרות בעת נתינה
הכח המרפא של כתיבה אינטואיטיבית – ללמוד מחיילים על התמודדות עם אתגרי החיים
אנחנו בלאו הכי נושמים – מדוע לא לעשות זאת בצורה שתפעיל מנגנון ביולוגי להפחתת מתח?
עוד מרדיו מהות החיים:
מדיטציית צלילים רב ממדית עם דרור רדה – הורדת חרדה והרגעה לפני השינה
