מה קורה כשאנחנו משאירים אירוע בודד בתוך אולם תודעתי גדול וריק? איך החלל שאנו מקצים בנפש לחוויות משפיע על התפיסה שלהן, ומה זה עושה לרווחה שלנו? תרגיל בניהול מרחבים וקומפוזיציה של התודעה.
אף על פי שהנפש, או התודעה, היא התגלמות ההפשטה, מחשבה עליה במונחים של תכונות פיזיקליות עשויה להיות שימושית כשמנסים לפענח את דפוסי הפעולה שלה. אחד הדברים הראשונים שצריך לעשות כשמתרגמים רוח לחומר הוא הגדרת קווי מתאר, הווה אומר: גבולות, מרחב, נפח או חלל.
כשלעצמו, חלל הוא מושג מסובך לתפיסה, אם בכלל אפשרי, עבור המוח האנושי. כדי להבין אותו המוח האנושי זקוק לעוגן בחלל, לנקודת ייחוס. במילים אחרות, התפשטות של מרחב יכולה להיתפס רק לעומת משהו. מערכת היחסים בין עצמים בתוך החלל היא שמאפשרת לנו להיווכח בגודל או בגבולות שלו.
נקודה זו עשויה להיות חיונית להבנת אחד ממנגנוני הנפש שבפעולה לא מכוונת או מודעת עלול להיות לנו לרועץ. ואולם, התייחסות אקטיבית כלפיו יכולה לחלץ ממנו תועלת מרובה.
כמו כל חלל נתון, אפשר לחשוב על התודעה או על הנפש כעל מרחב מכיל. בחלל מתקיימים אובייקטים, בנפש – מחשבות ורגשות. וכשם שניתן לארגן את העצמים בחלל, לבחור את מיקומם, את גודלם, את היחסים ביניהם – כך גם בנפש. למעשה, זה בדיוק מה שעושים ציירים, צלמים, קולנוענים וארכיטקטים, כשהם בונים קומפוזיציה: לוקחים את הקנבס, הפריים או המבנה וממלאים אותו בפרטים כדי לספר סיפור. ככל שהפריים פשוט יותר, כך הסיפור ברור יותר והמסר צלול יותר.
המדבר הלבן שנקרא על שם הר שחור
אחת הטכניקות הנפוצות ליצירת קומפוזיציה פשוטה היא "חלל שלילי" (negative space). העיקרון הוא להציב את האובייקט הראשי שלנו איפשהו בפריים, ובמקום לעטוף אותו בעצמים נוספים שתומכים בסיפור – עוטפים אותו בריק. דמיינו בית בודד בשממה על רקע שמיים אינסופיים, או עץ יחיד שמבצבץ מתוך מצוק אדיר וחשוף.
האפקט החזותי הזה נועד להקרין על הנפש. אבל להקרין מה, בעצם? איזה אימפקט תודעתי יש לבידוד של אובייקט בחלל רחב ידיים? וכנגזרת – איזה אימפקט יש לבידוד מחשבה אחת קטנה בחלל הנפשי שלנו, שמרחביו עוד דורשים בירור.
כאמור, יחסי הגודל והמרחק בין עצמים שונים בחלל, ובין העצמים לחלל עצמו, הם שמפיחים בו חיים ומעניקים לו את דמותו. בעשורים האחרונים אחת ההמחשות הפופולריות לנקודה הזו היא פסטיבל ברנינג-מן. לא האירוע עצמו, אלא המקום שנבחר לקיים אותו: מדבר בלאק רוק בנבדה.
"כמו כל חלל נתון, אפשר לחשוב על התודעה או על הנפש כעל מרחב מכיל. בחלל מתקיימים אובייקטים, בנפש – מחשבות ורגשות. וכשם שניתן לארגן את העצמים בחלל, לבחור את מיקומם, את גודלם, את היחסים ביניהם – כך גם בנפש".
שם המקום כבר מרמז לאופן שבו התודעה שלנו ניגשת למרחב. ד"ר לאנתרופולוגיה גרהאם סיינט ג'ון מספר במאמר ב-Aeon כי מגלי ארצות אמריקאים שהגיעו לאזור במחצית המאה ה-19, נתקלו במחזה ייחודי: משטח מלח לבן ועצום של כ-500 קמ"ר, שבקצה קצהו רכס געשי שחור. כדי להתמצא במרחב החדגוני הזה שימש הסלע השחור נקודת ייחוס, ועל שמו נקרא המשטח, או ה"פלאיה". למה הדבר דומה? לו היינו מצרפים את עמק יזרעאל לעמק החולה ומכנים את כל האזור הזה 'עמק החרמון'.
במדבר בלאק רוק השם עובד, כיוון שבמוח שלנו הפלאיה נתפסת כרקע, כקנבס ריק, מאחר שיש לה מעט מאוד מאפיינים, ואין בה אובייקטים כלל מלבד הרכס בקצהה. אדמה צחיחה נטולת צמחייה, באותו מפלס ובאותו צבע עד האופק. התפיסה האנושית עובדת על ניגודיות ולכן הסלע השחור הוא הנושא, הוא זה שלוכד את תשומת הלב.
האתר נבחר כהולם לפסטיבל הספציפי הזה, כיוון שהתכונות הפיזיות שלו מקרינות על הנפש בדיוק את המצב המנטלי שהמייסד, לארי הארווי, ניסה ליצור. "במהלך הרצאה במיניאפוליס בשנת 2000", כותב סיינט ג'ון, "הוא ביקש מהקהל לדמיין 'מקום שהוא שומקום לגמרי מלבד מה שאנו בוחרים לעשות ממנו'".
מדבר בלאק רוק בנבאדה. השם נבחר על פי האלמנט הבולט היחידי בטווח של מאות קמ"ר. צילום: Danita Delimont / shutterstock
את מה שמעניק למדבר המלח הזה את אופי ה'הכול-אפשרי' שלו סיכם היטב מנהל במוזיאון בנבדה שחיבר ספר על הפלאיה ואת דבריו מביא סיינט ג'ון: "במקומות כאלה 'אתה מרגיש כאילו, על ידי התגמדות במידה, אתה בקנה מידה נכון יותר ביחס לכדור הארץ. זה מרגיש כאילו התודעה שלך מתרחבת כדי למלא את המרחב סביבך'". בהמשך הוא מוסיף כי העמידה במרחב ריק ונרחב שכזה מעמתת אותך עם השאלה – מה אתה הולך לעשות עם האפשרויות האינסופיות שעומדות בפניך?
מדבר בלאק רוק מספר לנו שחלל עצום וריק משתקף בתודעה ובנפש כפוטנציאל אינסופי, מה שעלול להיות חוויה מרתיעה ואף מאיימת. הארכיטקט הצרפתי בן המאה ה-18 אטיין לואי בולה, הבין היטב את הסנטימנט המנטלי שחלל ריק יכול לייצר, וכיצד לתמרן את הנפש באמצעותו. מריה פופובה מתארת בבלוג The Marginalian את האנדרטה לזכר אייזיק ניוטון, מבנה חדשני וקונספטואלי שתכנן בולה, אך מעולם לא הוקם: "בולה חזה את מצבת הזיכרון שלו לניוטון ככדור עצום שיעביר את המסר האולטימטיבי שלו עבור המקדש – לעורר את נפשו של המבקר". לדבריה, ולשיטתו, הדרך לעשות זאת היא "לא באמצעות ממדים עצומים של גודל וחלל, אלא על ידי הבאה בחשבון של ניגוד בין קני מידה".
"מגלי ארצות אמריקאים שהגיעו לאזור במחצית המאה ה-19 נתקלו במחזה ייחודי: משטח מלח לבן ועצום של כ-500 קמ"ר, שבקצה קצהו רכס געשי בצבע שחור. כדי להתמצא במרחב החדגוני הזה שימש הסלע השחור נקודת ייחוס, ועל שמו נקרא המשטח, או ה"פלאיה". למה הדבר דומה? לו היינו מצרפים את עמק יזרעאל לעמק החולה ומכנים את כל האזור הזה 'עמק החרמון'".
וכך, בהתאם להנחה זו, בולה עיצב את הספרה העצומה כשהיא ריקה לחלוטין, מלבד מנורה עגולה התלויה מעל המצבה שבלב המבנה. "ניגוד קני המידה – הספרה הקטנה של המנורה בתוך הספרה העצומה של המבנה", כותבת פופובה, "ייצור דרמטיזציה של הקונטרסט בין אור וצל". בולה עצמו תיאר את כוחו של המבנה המדומיין להשפיע על המבקרים כפונקציה בלעדית למנורה: "זהו האור שמייצר רשמים המעוררים בנו תחושות שונות ומנוגדות, כתלות במידת הבהירות או הקדרות שלו. אם אצליח לפזר במקדש שלי אפקטים מדהימים של אור, אמלא את המתבונן בשמחה; אבל אם, לעומת זאת, למקדש שלי היה אפקט קודר בלבד, הייתי ממלא אותו בעצבות. אם הייתי יכול להימנע מאור ישיר ולארגן את הנוכחות שלו מבלי שהצופה יהיה מודע למקורו, האפקט של אור יום מסתורי שייווצר כתוצאה יגרום לרושם שאינו מתקבל על הדעת, ובמובן מסוים, איכות באמת קסומה ומכשפת".
כשהמרחב ריק, המנורה, כמו הסלע השחור בפלאיה של מדבר בלאק רוק, היא האובייקט שמגדיר את המרחב. ככל שהאובייקט בודד יותר ביחס למרחב שאותו הוא מאכלס, כך מתגברת חשיבותו והשפעתו על התפיסה שלנו.
את ההסבר הפיזיקלי הזה ננסה להלביש על הנפש (או התודעה) בעזרת המשוררת האייקונית אמילי דיקנסון.
מה קובע את גבולות החלל התודעתי
כשדיקנסון כתבה, מספרת במגזין Psyche ד"ר מגדלנה אוסטס, מרצה לספרות באוניברסיטת ברקלי, "היא נסוגה מהעולם, נכנסת למרחב פנימי, שתוך זמן קצר הפך לנושא שירתה". לדבריה, החלל הפנימי שלנו, התודעה, עלול להיות מקום מרתיע כשמכירים בכך שלמעשה אנחנו היחידים שנמצאים בו. "בידוד שכזה עלול להיות כואב ולטשטש את האוריינטציה, שכן הוא דורש מפגש עירום עם עצמנו, וללא מפלט אל משהו מוצק או לאינטראקציה עם אחרים". בדיוק אותו סנטימנט שסיינט ג'ון מייחס למדבר בלאק רוק.
ביומיום הראש שלנו עמוס בקולות ובדימויים ונוצרת אשליה שזהו מקום הומה, איש איש ומידת התעבורה שבמוחו. אבל בפועל, אנחנו נמצאים שם לבד במרחב שבפוטנציאל יכול להיות אינסופי. עבור חלקנו, שהייה נדירה במרחב הזה כשהוא נקי יחסית מרעשים עלולה להיות חוויה מאיימת, ועבור אחרים – חוויה מרגיעה. מה יכול להטות את הכף לכאן או לכאן? אולי הגרסה המנטלית למנורה של בולה באנדרטה הכדורית שעיצב לניוטון. הד קטן, צל, או רמז יכולים לצבוע חלל מנטלי שלם ולהפוך אותו מאינסופי למוגדר על פי דבר אחד קטן. מה שעולה מהתהליך היצירתי של דיקנסון הוא שהתכונה הנפשית הזו היא דינמית, וניתן לעשות בה שימוש מכוון ומושכל.
דגם האנדרטה לזכרו של ניוטון. השליטה באווירה בחלל הפנימי תוכננה להתבצע באמצעות מנורה ותו לא. באדיבות: Wikimedia
אוסטס מספרת כי בשלהי חייה נהגה דיקנסון יותר ויותר להסתגר ולהתבודד בחדרה. ואולם, במקום שהקירות הגבילו אותה, נפרצו גבולות מנטליים פנימיים, והם אלה שנתנו לשירתה את אופייה הייחודי. ההתרחקות מאחרים והיעדר מערכות יחסים השאירו לה מרחב יצירה נקי, קנבס חלק, ללא השפעות, רשמים וחותמות מהסביבה. החלל הפנימי עצמו שאותו אכלסה הפך למושא מחקר שאת תוצאותיו פרסמה בצורת שירה.
הריק הפנימי שדיקנסון יצרה באמצעות היעדר מערכות יחסים הציב אותה במרחב שבו נותרה עצמיותה ותו לא. היא עצמה הפכה להיות המאפיין של החלל, וכל מחשבה או רעיון שצצו שם נותרו כמעט לבדם בכל המרחב הזה, בולטים כמו סלע שחור על רקע מדבר מלח לבן.
שתי תנועות מתרחשות במצב כזה. ראשית, אנחנו נמשכים פנימה אל האירוע המנטלי, כי הבלעדיות שלו ממקדת בו את הקשב ואת החוויה הרגשית שלנו ללא מתחרים. במקביל, האירוע מהדהד את עצמו החוצה במרחב המנטלי: כשלמחשבה יש כל כך הרבה מקום ריק, כפי שמלמדות הפלאיה והאנדרטה של ניוטון, היא משתלטת על כל מה שסביבה.
כאמור, גם ליחסי הגודל יש חשיבות, ולכן ככל שמשאירים יותר מקום לעצם יחיד, כך גוברת החשיבות שלו בעינינו. יכול להיווצר מצב שבו אירוע מנטלי בודד מושך אותנו בכזו עוצמה, ומהדהד בתוכנו כל כך חזק, שהוא משתלט על המרחב כולו ומתחיל להתרחש תהליך של זהות בין האובייקט ובין החלל הפנימי.
"הד קטן, צל או רמז, יכולים לצבוע חלל מנטלי שלם ולהפוך אותו מאינסופי למוגדר על פי דבר אחד קטן. מה שעולה מהתהליך היצירתי של דיקנסון הוא שהתכונה הנפשית הזו היא דינמית, וניתן לעשות בה שימוש מכוון ומושכל".
התכונה הזו של הנפש היא חרב פיפיות. כשאנחנו לבד בחלל סגור ואין עלינו עיניים, יש תחושת חופש, מותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים. בהמרה לנפש – כשאין מערכות יחסים בין אובייקטים בתודעה שלנו, ואובייקט אחד מככב לבדו, הוא יכול להיות מה שהוא בחופשיות, משוחרר מהקשרים ורלוונטיות לדברים אחרים. במילים אחרות, הוא משולל פרופורציות. כשאנחנו נותנים לאובייקט שלילי את המקום הזה, השליליות שלו מתעצמת; כשאנו עושים את זה עם אובייקט חיובי, החיוביות שלו מתעצמת.
בכל פעם שאנו חווים לופ מחשבתי, דשים ומתבוססים במילה לא יפה שנאמרה, בטון לא אדיב או בכל אינטראקציה לא נעימה, למעשה מופעל בתוכנו האפקט הזה. אדם ספג עלבון: אם הוא יציב את האירוע המנטלי הזה לבד בחלל הפנימי שלו, כל המציאות שלו תתכנס לחוויית ההשפלה והכעס. ברגע המקרה זה אכן עלול להרגיש כך, אבל להיתקע למשך יום שלם בחדר הזה לבד עם העלבון כבר עלול לפגוע בו מעבר לפרופורציות הממשיות של המקרה: הרי יש עוד שפע אירועים חיצוניים ופנימיים לעסוק בהם.
מאידך, אם אדם לוקח חוויה חיובית או אפילו זיכרון חיובי ומציב אותם לבד בחלל הפנימי, הדבר עשוי לשמור אותו עם אותה תחושה לאורך זמן, להתענג עליה מעבר לפרופורציות הממשיות שלה. בזה עוסקת אכילה מודעת, למשל, שמפנה את כל המרחב המנטלי לדבר בסיסי ויומיומי כמו הטעם והמרקם של המלפפון שאנו אוכלים עכשיו.
נותרת לפתחנו השאלה איך אנחנו מנהלים את החללים הפנימיים שלנו. למרות שבכוח חלל הוא אינסופי – הן הפלאיה של בלאק רוק, הן אנדרטת ניוטון והן שירת דיקנסון מלמדים כי בפועל, בכל רגע נתון מגדירים את המרחב האובייקטים שמאכלסים אותו. זה הופך את החלל הפנימי שלנו למוגבל בידי מחשבותינו. אף אחד, אם כן, לא ירצה לאחסן נעל אחת בחדר עצום וריק – זה יהפוך את החדר למעשה לא למחסן סתם, אלא למחסן מבוזבז. מאידך, כשמציבים יצירת מופת לבד באולם רחב ידיים, היא הופכת אותו באחת למוזיאון.
תמונת כותרת: Elizabeth C Waters / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ייתכן שקצת סנוביזם באוכל ושתייה יכול לשרת את התודעה, את הקשב ואת איכות החיים
קטנות, אבל מעצבנות – מה לעשות עם הטרדות וההטרחות הפשוטות של היומיום?
נוירולוג מסביר: כיצד אמנות מופשטת מדליקה ניצוצות במוח ומה היתרונות הקוגניטיביים שלה
עוד מרדיו מהות החיים:
