עשרות אסטרונאוטים חוזרים מהחלל ומעידים על חוויה ייחודית, כמעט רוחנית, של שינוי בתפיסה. האם מרחק הוא הכלי החזק ביותר שניתן בידינו על מנת להעמיק את תחושת ההוקרה וההערכה שלנו לכדור? והאם תיירות חלל יכולה להיות שחקן מפתח בתחום?
מעטות החוויות שמשנות בצורה משמעותית את האופן שבו אנחנו מסתכלים על דברים. באוקטובר 2021, ירד השחקן הקנדי וויליאם שאטנר (קפטן קירק, לחובבי מסע בין כוכבים) מקפסולת החלל של איש העסקים ג'ף בזוס. הוא אחז בבזוס ובעיניים דומעות אמר לו: "הענקת לי את החוויה הכי עמוקה שיכולתי לדמיין. אני מקווה שלעולם לא אתאושש מזה".
לאחר שנים שבהן שוטט בין כוכבים על המסך ההוליוודי, הפך שאטנר לאדם המבוגר ביותר שנמלט מהשפעת כוח הכבידה. בכתבה שפרסם ב-Variety הוא מעיד על עצמו כחובב גלקסיות מושבע. תמיד התעניין והתפעל מהתופעות הייחודיות שמתרחשות מחוץ לאטמוספירה, נפעם מאורם של הכוכבים המשייט מרחקים עצומים בתוך האפלה וביקש ללמוד על טבעם של חורים שחורים. בכתבה הוא משחזר את הרגע הראשון שבו נפסקה תחושת הגרביטציה: "יצאנו מהרתמות והתחלנו לרחף. יתר הנוסעים נכנסו ישר לסלטות ונהנו מכל ההשפעות של חוסר משקל. לא רציתי שום חלק בזה. רציתי להגיע אל החלון כמה שיותר מהר כדי לראות מה יש שם בחוץ".
תחילה הוא הביט אל החור שפער הטיל בשכבת האוזון, ראה את כדור הארץ מתרחק אט אט ואז סובב את ראשו בהתרגשות כדי לראות את המחזות שלהם חיכה כל כך. אבל אז, קרה משהו שלא ציפה לו. "הסתכלתי בכיוון ההפוך, אל החלל, ולא היה שום מסתורין. לא חשתי שום יראת כבוד מלכותית. כל מה שראיתי היה מוות", הוא מתאר. "ראיתי ריקנות קרה, חשוכה ושחורה. זה לא היה דומה לאף שחור שאתה יכול לראות או להרגיש על פני כדור הארץ. זה היה עמוק, עוטף ומקיף. ואז פניתי בחזרה אל האור של הבית. יכולתי לראות את הקימור של כדור הארץ, את הבז' של המדבר, את הלבן של העננים ואת הכחול של השמיים. אלו היו חיים. ראיתי שם טיפוח ויכולת הזנה. ראיתי את אמא אדמה".
שאטנר חשב שהמפגש עם החלל יהיה "הקתרזיס האולטימטיבי". הוא ציפה לראות את כדור הארץ כחלק ממשהו גדול יותר ולהעמיק את הבנת "ההרמוניה של היקום". הוא חשב שהמראות שנמצאים בחלל יהיו התגלמות היופי. ואז, ברגע אחד, הרגיש את ההיפך הגמור: "גיליתי שהיופי לא נמצא בחוץ. הוא כאן למטה, עם כולנו".
לפתע התמלא ליבו בתחושת צער. "הניגוד בין הקור האכזרי של החלל והחמימות המזינה של כדור הארץ מילא אותי בעצב מוחץ", הוא מספר. הוא הבין פתאום כמה עדין ושברירי כדור הארץ ביחס לכל מה שמתרחש במרחבים שמחוץ לו. התחוור לו כי כל היופי החי הזה שהוא ער אליו כעת, כל כך לא מובן מאליו. הוא אינו אינסופי ואינו מוגן מפני כל רע. אל העצב התווספו פחד ואבל על כל מה שהולך לאיבוד בתוך הכדור הקטן והמופלא הזה.
וויליאם שאטנר – הגשים חלום וטס לחלל. צילום: Tinseltown / Shutterstock
עדויות ממקור ראשון לאפקט האסטרונאוט
מאוחר יותר למד שאטנר כי הפרספקטיבה ש'תקפה' אותו היא תופעה ידועה בקרב אסטרונאוטים, המכונה 'אפקט הסקירה' או 'אפקט האסטרונאוט'. היא מתארת את השינוי התפיסתי האינסטינקטיבי שמתרחש כשאדם טס לחלל וצופה בכדור הארץ ממרחק כה רב. את המושג טבע הפילוסוף פרנק ווייט בסוף שנות השמונים.
בסרט דוקומנטרי קצר שסוקר את התופעה מספר ווייט: "בשנת 1968 החללית אפולו 8 טסה לירח. הם לא נחתו שם אלא הקיפו את הירח, ואני צפיתי בכל זה בטלוויזיה. בשלב מסוים, אחד האסטרונאוטים אמר כלאחר יד שהם הולכים לסובב את המצלמה ולהראות לנו את כדור הארץ. הוא עשה זאת וזו הייתה הפעם ראשונה שראיתי את כדור הארץ תלוי ככה בחלל". הדבר טלטל את ווייט והוא לא ידע לומר מדוע. הפילוסוף דיוויד לואי מנסה לשפוך אור על התחושה המתוארת: "הפוקוס היה על כך שאנחנו הולכים לצפות בכוכבי הלכת שסביבנו ופתאום אנחנו מסתכלים אחורה ורואים את עצמנו. זה הוליד סוג חדש של מודעות עצמית".
"הפוקוס היה על כך שאנחנו הולכים לצפות בכוכבי הלכת שסביבנו ופתאום אנחנו מסתכלים אחורה ורואים את עצמנו. זה הוליד סוג חדש של מודעות עצמית".
האם, כמו פעוט שמביט לראשונה במראה ומזהה את עצמו, ברגע שיצאו בני האדם אל החלל הם קיבלו מודעות חדשה לאופן שבו הם נראים מבחוץ? ומה הפער בין התחושות של מי שצפו וצופים במראה הזה דרך המדיה ובין תחושותיהם של מי שחוו זאת על בשרם?
מאוחר יותר, בשנות השמונים, חזר אליו אותו זיכרון מאפולו 8. בעודו טס בטיסה רגילה נולד במוחו של ווייט רעיון: "הבטתי מהחלון ותוך כדי שאני מסתכל מטה עברה במוחי המחשבה שבעצם לכל מי שנמצא בחלל […] תמיד תהיה יכולת הסקירה הזו. הם יראו דברים שאנחנו יודעים, אבל אנחנו לא חווים באמת. הם תמיד יראו שכדור הארץ הוא מערכת אחת, ושכל מה שקיים הוא חלק מהמערכת הזאת. שישנו אפקט אחדות וקיימת קוהרנטיות מסוימת". כלומר, בשלב זה כבר התגבשה במוחו של ווייט ההשערה כי תצפית העל מעניקה פרספקטיבה חדשה שאין שנייה לה. הוא תהה האם השינוי התפיסתי הזה מביא עימו איזו הפנמה עמוקה של האחדות שמאפיינת את כל תושבי הכוכב שלנו על שלל צורותיהם.
בכדי לחקור את הנושא הוא ראיין אסטרונאוטים שהשתתפו בשלל משימות חלל. חלק מהעדויות שלהם מובאות בסרט ומתחברות לכדי תמונה חדשה הקשורה ביופיו ובחוסנו של הכוכב שלנו. ניקול סטוס, למשל, מספרת על החוויה האישית שלה: "החזקתי איזה רעיון התחלתי של איך זה יהיה, ואז כשעשיתי את זה סוף סוף והסתכלתי על כדור הארץ בפעם הראשונה מהחלל, הייתי המומה מכמה שהמראה הזה יפה יותר במציאות. זה מקום חי ודינמי שזוהר כל הזמן".
אחריה מתאר רון גרן: "כשאנחנו מביטים מטה על כדור הארץ מהחלל אנחנו רואים אותו באופן מדהים. כוכב הלכת שלנו יפהפה בצורה שלא תתואר. הוא נראה כמו אורגניזם חי ונושם. אבל באותו זמן אנחנו גם מגלים כמה שברירי הוא נראה". ובהמשך לדבריהם, ג'ף הופמן מחבר את אפקט הסקירה לחוויה יומיומית יותר: "אתה יוצא החוצה ביום בהיר ומביט בשמיים הכחולים הגדולים ואתה יודע שזה יימשך לנצח, נכון? […] אבל כשאתה רואה את זה מהחלל, אתה מבין שמדובר בקו דק כל כך שהוא רק בקושי מחבק את פני השטח של כוכב הלכת שלנו".
אילו איכויות מציעה תיירות החלל לנוסעיה?
מאז סוף שנות השמונים סחף אפקט הסקירה את הדמיון הקולקטיבי. לפי כתבה של מרינה קורן ב-The Atlantic, הקונספט נשמר ותוחזק על ידי שלל סרטים וסדרות, מז'אנר הדוקו והפנטזיה כאחד. הרושם שנוצר הוא כמעט כאילו מדובר ב"מחווה מיוחדת שמעניק הקוסמוס לכל מי שאמיץ מספיק כדי לצאת אל מעבר לכדור הארץ", היא כותבת. וזה בהחלט עשה חשק. לדבריה, אלו שחוו את אפקט הסקירה חזרו מרוגשים וחלקם אף הציעו כי מדובר בחוויה שיכולה לרפא את היחס של בני האדם לסביבה וזה לזה. ביניהם האסטרונאוט מייקל קולינס ממשימת אפולו 11 ש"האמין שאם מנהיגי העולם יוכלו לחוות את אפקט הסקירה, ההבדלים הפוליטיים הבלתי ניתנים לפתרון עשויים להיפתר", או יוג'ין סרנן, מהבודדים להלך על הירח, ש"הציע כי אם מספיק אנשים יחוו את אפקט הסקירה, החיים על פני כדור הארץ עשויים להשתפר בצורה משמעותית". והם לא היחידים.
"אתה יוצא החוצה ביום בהיר ומביט בשמיים הכחולים הגדולים ואתה יודע שזה יימשך לנצח, נכון? אבל כשאתה רואה את זה מהחלל, אתה מבין שמדובר בקו דק כל כך שהוא רק בקושי מחבק את פני השטח של כוכב הלכת שלנו".
הטענה כי אפקט הסקירה יכול להיטיב עם האנושות המשיכה להתגלגל מאז ועד היום. חלק מהיוזמות העכשוויות בתחום תיירות החלל מזמינות את כל מי שיכול להרשות לעצמו להציץ על כדור הארץ ממרחק. חלקן ממש מבטיחות 'חוויית סקירה' להמונים. תשדיר של CNBC מציג שלוש חברות הממוקמות באריזונה, בקליפורניה ובצרפת, שגייסו עשרות מיליוני דולרים לפרויקטים שלהן ונמצאות במרחק של כשנה אחת מהשקת טיולי חלל בקפסולות הנישאות על גבי בלון ענק.
בשונה מהחללית של ג'ף בזוס שבה הגיע שאטנר למזוספירה, השכבה השלישית של האטמוספירה, מתוכננים בלוני החלל להרים את נוסעיהם עד לסטרטוספירה, השכבה השנייה והנמוכה יותר. היתרון הוא ששם אין הבדל בכוח הכבידה והנוסעים לא נדרשים לכל הכנה מקדימה. מדובר בשיוט של שש שעות בממוצע, שבמהלכו יוכלו התיירים ליהנות מבר משקאות חופשי, מכורסאות נוחות, מחלונות פנורמיים, משירותים ואפילו מסעודות מישלן לחובבי הז'אנר. וינסנט ד'אסטיס, המייסד של Zephalto הפועלת בצרפת, אומר בריאיון לתשדיר: "נראה את אפקט הסקירה, נוכל לראות את כדור הארץ מלמעלה, מאפלת החלל. נוכל לראות את הקימור של כדור הארץ מוקף בהילה הכחולה שלו. זה משהו מאוד מרגש".
האם תיירות חלל יכולה להחזיק מפגש בין פילוסופיה ומותרות?
האם אפקט הסקירה הוא חוויה בינארית כל כך? כלומר, אם יוצאים רחוק מספיק חווים אותו, ואם לא – לא? האם כל מי שיגיע לנקודת התצפית המיוחלת יזכה לשינוי תפיסתי ויהפוך מבין ואדיב יותר? תיירות חלל מציעה אומנם להנגיש את החוויה, אך האם המוצר שהיא מפתחת בפועל יכול לתת מענה? עד כה, ישנם מאפיינים די הטרוגניים לכל מי שהגיע לחלל והביט לאחור אל הבית החמים. בהתחשב בכך, לפי קורן, אנחנו עשויים לגלות "שקבוצה מגוונת יותר של מטיילים תתאר את החוויה במונחים שונים מאלה של האסטרונאוטים שהלכו לפניהם. מה יראה דור חדש של מטיילים כשהם יתייחסו לביתם מהחלל?" כיצד יפרש את המראות מוחם של אנשי הון מבוגרים מרחבי העולם, בני נוער ממשפחות עשירות או הייטקיסטים צעירים?
המיליארדר ג'ארד אייזקמן ששכר את שירותי חברת SpaceX לטיול לחלל אמר: "הבית שלנו נראה פשוט כמו שחשבת שהוא ייראה – זה הכדור הכחול הגדול הזה". תיירים אחרים, לדברי קורן, תיארו גם הם את החוויה "בטונים הנופלים בהרבה מהאנקדוטות הנעלות של פעם". כמו כן, בסרטון מבית CNET Highlights ניתן לצפות בתיעוד באורך מלא של טיסת החללית NS-19 מבית Blue Origin. הצוות על הסיפון הורכב משחקן פוטבול לשעבר, בתו של האסטרונאוט האמריקאי הראשון שהגיע לחלל, איש הון סיכון הידוע בעבודתו בטכנולוגיה ובנו היוטיובר בן ה-24, איש עסקים אמריקני ומשקיע אמריקני. ניכר שההתרגשות בשיאה, אך היא מיוחסת בעיקר להצלחת המשימה ולתחושות בגוף. חברי הצוות מרהיבים בגלגולים באוויר ומתעדים את עצמם בסלפי ובקושי מקדישים כמה רגעים להביט מהחלון. מובן שאין בכך כדי לחתום שאיש מהם לא עבר חוויה של שינוי תפיסתי. עם זאת, כמה גבוה הסיכוי שבזמן כה קצר ותוך כדי ריכוז בכל כך הרבה היבטים אחרים מישהו יוכל לחוות רגע מכונן שכזה?
"ככל שתיירות החלל צומחת, צילום אינסטגרם של הכדור הכחול הזוהר עשוי להפוך בנאלי כמו סלפי ליד בריכת האינסוף".
האם אפקט הסקירה הוא אירוע אובייקטיבי שפתוח עבור כל מי שחפץ (ויכול להרשות לעצמו)? או שמא מדובר בחוויה שמותנית ברקע מקדים של מחקר והתעניינות בכל מה שמרחף בוואקום המסתורי? האם התענגות על מטעמים שהוכנו על ידי מיטב השפים תעצים את התובנות שעולות מההתבוננות בשבריריות הקיום שלנו, או שהיא עלולה להרחיק את התיירים מההרהור הפילוסופי? "ככל שתיירות החלל צומחת, צילום אינסטגרם של הכדור הכחול הזוהר עשוי להפוך בנאלי כמו סלפי ליד בריכת האינסוף", כותרת קורן.
ישנם דברים שאפשר להעריך רק ממרחק הגעגוע וממפגש עם האלטרנטיבות. באופן כזה, יכול להיות שהדרך הטובה ביותר להעריך את הפלנטה שלנו היא לעזוב אותה לחלוטין ולרגע להרגיש איך זה בלעדיה. להתבונן בה מרחוק, כשלם, ולא ממרחק אפס כשכל הפצעונים בולטים לעין. ישנן דרכים שונות ליישם זאת, חלקן מעודדות חוויה רוחנית כמעט ואחרות מספקות חוויה מפנקת ומרגשת. חלקן נגישות רק לחתך אוכלוסייה מצומצם ואחרות רק לחתך אוכלוסייה מצומצם אחר. אולי בעתיד המסע לחלל יהפוך באמת נגיש לקהל הרחב, אך קשה לחזות את סוג ההשפעה שתהיה לכך. כנראה שזה מאוד תלוי באופן הביצוע. ולכן השאלה אם טיסה לחלל תשנה את המציאות על פני הכדור נשארת פתוחה.
עד שנוכל לבחון האם דרושה בהכרח יציאה לחלל כדי להעריך את הכדור, אפשר להיזכר במילותיו של המהנדס באקמינסטר פולר: "אני נוסע בספינת החלל כדור הארץ". כלומר, כדור הארץ הוא בעצמו חללית המשייטת בחלל ואנחנו, שכל כך סקרנים להגיע לחלל, כבר נמצאים בו.
תמונת כותרת: Evgeniyqw / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אפקט ההתרחבות – כיצד עיסוק בחידת היקום מקדם אותנו ברמה הפרקטית האישית?
מדענית של נאס"א: חלקיקי יקום עתיקים חיים בתוכנו וזורמים בעורקינו
אנו חיים בתקופה הקוסמית המרגשת ביותר – ויש לנו כלום כדי להוכיח זאת
עוד מרדיו מהות החיים:
ראיון עם רן ליבנה, מנכ"ל הקרן ע"ש אילן רמון ליזמות וחקר המדע והחלל
