מה עושים כשהעולם הופך אבסורדי כל כך, עד שכל תגובה נראית מגוחכת או חסרת תועלת? סאטירה היא הרבה יותר מהומור עוקצני – היא כלי הישרדותי, פסיכולוגי וחברתי, שבכוחו לעורר תודעה ואפילו לחולל שינוי.
לעיתים אנו מוצאים את עצמנו עומדים מול מציאות מורכבת, מלאת סתירות וחוסר היגיון, שמעוררת לא פעם תחושות חוסר אונים. לא אחת, דווקא כשהדברים בוערים, נדמה שאין דרך פשוטה לומר אותם – כנות נתפסת כנאיבית, מאיימת או פשוט בלתי אפקטיבית.
בדיוק במרחב הזה נכנסת אומנות הסאטירה. היא מבקשת להביע את שלא נאמר, לבקר את הטאבו, ולעכל את הבלתי נסבל – ותוך כדי צחוק. היא מציבה מראה מעוותת אך חדה מול החברה, ודווקא מתוך ההומור מצליחה לעורר שינוי תודעה, ואולי גם פעולה.
מריאנקה סווין, עיתונאית ומבקרת תיאטרון, כותבת כי הסאטירה מתועדת בתרבות האנושית במשך אלפי שנים, עוד מימי יוון העתיקה. כבר אז שימשה כלי בתיאטרון, בפרוזה ובשירה לחשיפת פערים בין התנהלות ציבורית לבין ערכים מקובלים.
בתקופה הרומית היא התפתחה לז'אנר של ממש – יש שיגידו בעל תת-סוגות: הסגנון ההוראטי הקליל והמשועשע, שהתמקד בהומור עצמי ובמבט מפויס, והסגנון היובנאלי הזועם והחברתי, שחתר לשנות את הסטטוס קוו ולחשוף עוולות. הסאטירה נתפסה לא רק כסוגה ספרותית אלא ככלי לשמירה על איזון מוסרי בחברה.
בימי הביניים והרנסנס המשיכה הסאטירה להתקיים, אך נאלצה לעטות מסכות – פעמים רבות באמצעות אלגוריות, דמויות דמיוניות ושפה עקיפה. בתקופות אלה, הבעת עמדה חתרנית כלפי השלטון או הכנסייה הייתה עלולה להיחשב כבגידה, ולכן נדרש תחכום רב כדי להשמיע קול ביקורתי.
בתקופת ההשכלה והעת החדשה, ממשיכה סווין את הסקירה, לבשה הסאטירה צורה של מסה, רומן או שיר – אך תמיד נותרה מושחזת. התייחסויות קונקרטיות למצבים כלכליים, מוסריים ופוליטיים הפכו לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי, כאשר סאטירה נתפסה לא פעם כדרך נועזת לחולל שינוי חברתי ופוליטי.
בעידן המודרני התרחבה הסאטירה אל הבמה, הקולנוע, הרדיו והטלוויזיה – ובהמשך גם למדיה החברתית.
"יש כל כך הרבה דברים בעולם שצריך לזעום עליהם – אבל זעם שלא מווסת בצחוק פשוט יערער אותך מבפנים".
אומנם הפורמטים השתנו, אך העיקרון נותר: שימוש בהומור כדי לגעת באמת שאינה נאמרת ישירות. מטרתה של הסאטירה אינה רק להצחיק, אלא גם לבקר תופעות חברתיות, פוליטיות או תרבותיות באמצעות לעג, הגזמה, אירוניה ולעיתים גם פרובוקציה. בניגוד לקומדיה רגילה שמכוונת בעיקר לשעשוע, כאן ההומור מבקש לעורר מחשבה ולחשוף עיוותים, צביעות או חוסר היגיון במציאות. הוא משמש ככלי לחשיפת אמת — ולכן לא פעם הצחוק שהוא מעורר מלווה בתחושת אי נוחות או ביקורת עצמית.
כך, למשל, תוכנית ה-Daily Show מציגה חדשות אמיתיות בסגנון מהדורת חדשות, אבל דרך לעג ופרשנות עוקצנית היא חושפת את הסתירות, הצביעות והאבסורד שבפוליטיקה ובתקשורת. בארץ, החמישייה הקאמרית הציגה מערכונים משעשעים שמבקרים את החברה, הפוליטיקה והתקשורת בישראל דרך הגכחה והומור פרוע.
הייאוש נעשה יותר נוח
אותם דיסוננסים – לעיתים אבסורדיים – שמובנים במציאות, עלולים להוביל לתחושת חוסר אונים עמוקה. במרחב הזה נכנסת הסאטירה לא רק כביקורת, אלא ככלי הישרדות נפשי שנטוע במנגנונים נוירולוגיים.
על פי מאמר של ד"ר אלסה זנדורפר ב־Psychology Today, חוקרת ומרצה בתחום הפסיכולוגיה הפוליטית, ההומור שבסאטירה מעורר שחרור של דופמין וסרוטונין – מוליכים עצביים שמעודדים תחושת הנאה, הקלה ורוגע, תוך הפחתת סטרס וויסות רגשות שליליים. במקביל, היא מעודדת עלייה ברמות האוקסיטוצין – הורמון שקשור לחיבור חברתי, אמון ותחושת שייכות. האפקט הזה מתעצם עוד יותר כאשר חשים הזדהות עם הדמות הסאטירית (כלומר, כשהקול שלה מייצג את עמדתנו) – מה שמגביר את תחושת החיבור והביטחון.
ד"ר דיטר דקלרק, מרצה וחוקר בתחום הפילוסופיה של המדיה, קומדיה ובריאות הנפש, מסביר ב־The Philosophers' Magazine שדרך אותם מנגנונים של ויסות רגשי, הסאטירה נותנת לגיטימציה לרגשות קשים, יוצרת מרחב לביטוי כעס ותסכול, ומרככת אותם באמצעות צחוק. במובנים רבים, זהו סוג של קתרזיס – שחרור רגשי שמאפשר לעבד את האבסורד מבלי להתנתק מהמציאות או ליפול לייאוש. דקלרק מצטט את המאייר והסטיריקן דן פרקינס, שניסח זאת כך: ״יש כל כך הרבה דברים בעולם שצריך לזעום עליהם – אבל זעם שלא מווסת בצחוק פשוט יערער אותך מבפנים״ – תזכורת לכך שלפעמים דווקא הצחוק מאפשר לא להישבר מול הכאב.
הוויסות הרגשי הזה, מוסיף דקלרק, יוצר את התנאים לאיזון עדין בין שני קטבים פנימיים – הצורך הבסיסי לשמור על עצמנו ולשרוד רגשית, והדחף המוסרי לדאוג לאחרים ולהגיב על עוולות. הסאטירה נותנת קול לזעם, אך בו־זמנית מנטרלת את הפוטנציאל ההרסני שבו – וכך מאפשרת לשחק באש מבלי להיכוות באמת. על כן, טוען דקלרק, סאטירה אינה נועדה לשנות את העולם – אלא פשוט לעזור לנו לשאת אותו.
בדיחה תשנה את העולם?
במקרים אחרים, אי-הנוחות המוסרית שהסאטירה יוצרת והפערים שהיא חושפת בין ערכים למציאות עשויים להניע שיח ציבורי ואף פעולה. ד"ר אנדרה אליס מסר, שמתמחה בתחום הסאטירה בשיח הציבורי, כותבת ב-Psych.org שהדיסוננס הקוגניטיבי שמייצרת הסאטירה לא תמיד נפתר באמצעות ויסות רגשי – אלא להיפך: הוא מפעיל גם את המרכזים הרגשיים וגם את המרכזים הרציונליים במוח, ומזמין אותנו להביט מחדש במה שנחשב לנו מובן מאליו.
לכן, היא טוענת, סאטירה נוטה לפרוח בזמני משבר – לא רק ככלי רגשי, אלא גם כביטוי של חופש ביטוי וחתירה ביקורתית. לדבריה, היא צפה במיוחד כשהשיח הציבורי רדוד, ממוסד או מהוסס מדי, ודווקא בתוך הוואקום הזה היא מציבה אלטרנטיבה שמעוררת עניין, מערערת על הנחות יסוד, ולעיתים גם פותחת מרחב לשאלות שלא מקבלות מקום בשיח הפורמלי. מתוך כך, סאטירה עשויה להפוך למנוע תודעתי שמעודד חשיבה מחדש, הטלת ספק ומעורבות פעילה בשיח הפוליטי.
במקרים מסוימים, השאלות שסאטירה מעוררת מצליחות לחרוג מגבולות הבמה, המסך או השיח – ולהוביל לשינוי ממשי בתפיסה, בהתנהגות, ואפילו במדיניות. לפי פרסום באתר חקר המוח NeuroLaunch, אחת הדוגמאות הקלאסיות לכך היא המסה הסאטירית של ג'ונתן סוויפט, "הצעה צנועה", שפורסמה בשנת 1729 בעיצומו של רעב כבד שפקד את אירלנד. במסה הזו מציע סוויפט, כביכול ברצינות גמורה, לפתור את בעיית הרעב והעוני על ידי כך שהעניים ימכרו את ילדיהם לבעלי ההון למאכל. האבסורד החריף הזה לא נועד להצחיק – אלא לזעזע, לחשוף את הקהות המוסרית של האליטות הבריטיות, ולעורר מחאה כלפי מדיניות אכזרית שהתעלמה מהמצוקה ההולכת וגוברת של העם האירי. היא הצליחה לעורר שיח נוקב על יחס השלטון לעוני ולמצוקה – והשפעתה ניכרת עד היום כמודל קלאסי לכוחה של סאטירה לחשוף עיוורון מוסרי דרך הקצנה אירונית.
"המסה הסאטירית של ג'ונתן סוויפט, 'הצעה צנועה', שפורסמה בשנת 1729 בעיצומו של רעב כבד שפקד את אירלנד, הציעה, כביכול ברצינות גמורה, לפתור את בעיית הרעב והעוני על ידי כך שהעניים ימכרו את ילדיהם לבעלי ההון למאכל. האבסורד החריף הזה לא נועד להצחיק – אלא לזעזע".
מאות שנים מאוחר יותר, סאטירה ממשיכה לשנות לא רק תודעה אלא גם נורמות חברתיות. אותו פרסום מציין את הסאטירה העוקצנית של אתר החדשות הפיקטיבי The Onion, ואת הפעולות הפרובוקטיביות של צמד אמני המחאה The Yes Men, שהשפיעו על התודעה הציבורית בנושאים כמו אחריות תאגידית, איכות הסביבה וצדק חברתי.
כיום הסאטירה ממשיכה לבעוט גם בזירה הדיגיטלית – באמצעות ממים, סרטונים קצרים, ופלטפורמות כמו טיקטוק. הפרסום מדגיש שסאטירה ויראלית מסוגלת להפיץ רעיונות במהירות, תוך חציית גבולות תרבותיים ופוליטיים, ולגעת בקהלים שלא היו נחשפים אליה אחרת. תופעה זו הופכת אותה לכלי תקשורתי רב-עוצמה, שמצליח לא פעם להיכנס אל תוך לב הדיון הציבורי – לא דרך השער הראשי של העיתונות, אלא דרך הדלת האחורית של ההומור.
אולי דווקא משום שהיא נולדת מתוך כאב, אבסורד או חוסר צדק – הסאטירה מזכירה לנו שיש בנו גם את היכולת לצחוק. לא צחוק שמטשטש את הבעיות, אלא כזה שמאיר עליהן אור אחר, חד ומדויק – ולעיתים גם משחרר.
היא לא תמיד משנה את העולם, אבל היא משנה אותנו – עוזרת לנו לעכל את הכאב, להרחיב את המבט, ולפעמים אפילו למצוא את הדרך לפעול. בין אם היא מופיעה על במת תיאטרון, בטור עוקצני, או במם באינסטגרם – הסאטירה מחזירה לנו משהו מהיכולת האנושית הפשוטה ביותר: לראות את האבסורד, לצחוק אתו, ולהמשיך קדימה.
תמונת כותרת: Merrimon Crawford on Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מה מושך אותנו להומור שחור – וכיצד הוא עוזר לנו לנווט בחלקים האפלים של החיים
ההרצאה השבועית של TED: הנוירולוגית שתגרום לכם להתגלגל מצחוק
הומור קיומי – המסרים הפילוסופיים של קומיקאים כמו וודי אלן ולואי סי. קיי.
עוד מרדיו מהות החיים:
