מסע בין תרבויות חושף את תפקידה המאגי של המסכה בהיסטוריה

מאז ומתמיד הייתה המסכה הרבה מעבר לתחפושת – היא שימשה שער לשינוי, כלי מאגי ומבחן לתודעה. אילו שיעורים אוניברסליים ניתן ללמוד ממנה על מוסר, על רגש ועל מקומו של האדם בעולם?

ירדן להבי | 12 מרץ, 2025

המסכה העתיקה ביותר שנמצאה אי פעם מתוארכת לשנת 7,000 לפני הספירה. ההשערה היא כי אומנות יצירת המסכות עשויה להיות קדומה אף יותר, אך נראה שבשל החומרים הטבעיים שמהן יוצרו, הן לא שרדו.

בעולם העתיק המסכה הייתה כלי מאגי ששימש לגישור בין האדם לכוחות עליונים. תרבויות קדומות נעזרו בה בטקסים דתיים, ריטואלים שמאניים וחניכות סודיות, מתוך אמונה שהיא מעניקה לחובש אותה זהות חדשה המאפשרת לו חיבור רוחני לישות עליונה.

ולא בכדי. בתרבויות רבות המסכה שימשה לטשטוש הגבולות בין העולם הממשי ל'על-טבעי': החובש מחליף זהות וכתוצאה הופך לנציג של כוח אחר. בכך הוא משפיע על תפיסת המציאות שלו ושל סביבתו. הדוגמאות לכך קיימות כמעט בכל תרבות, אבל כמה מסכות הפכו עם השנים לאייקונים תרבותיים.

המסכה הגדולה של בני הדוגון – שימור הסדר הקוסמי

בני הדוגון ממאלי הם קבוצה אתנית הידועה במסורות הרוחניות והפולחניות הייחודיות שלה, שהשתמרו במשך דורות. הויב בלום, צלם ומתעד תרבויות, מספר באתר יומן המסע שלו על אחת המסורות המרכזיות שלהם – טקס הסיגי. בטקס נעשה שימוש ב״מסכה הגדולה״ – אחת המסכות המרשימות והגדולות בעולם, שגובהה עשוי להגיע ל-10 מטרים.

לדברי בלום, על פי המיתולוגיה של בני הדוגון בזמנים קדומים המוות לא היה קיים, ובסיום חייהם בני האדם עברו מטמורפוזה לנחשים. אולם, בעקבות חטא קדמון, החלה האנושות לחוות לראשונה מוות. מאותו אירוע מכונן נוצר הצורך בטקסים מקודשים לשימור הקשר עם האבות הקדמונים המתים.

טקס הסיגי, שנערך פעם ב-60 שנים, הוא ניסיון לתקן את ההפרה הקדומה ולהשיב את האיזון של ימי קדם בעזרת המסכה הגדולה. היא מייצגת את האדם הראשון שמת בכך שצורתה המאורכת מזכירה נחש עצום ממדים, המשתרע בין העולם הארצי לבין העולם הרוחני. בנוסף, היא מורכבת מארבעה חלקים שכל אחד מהם מסמל את יסודות הבריאה – השמיים, האדמה, המים והרוחות – ונתפסת כגשר בין הממדים השונים של הקיום. המסכה נתפסת ככלי קיבול לנשמתו של האב הקדמון הראשון, ומסמלת את האיזון בין החיים למוות ואת המשכיות הידע הקדום של בני הדוגון.

כך, בכל טקס מקבל כל דור של בני הדגון הזדמנות לכפר על החטא הקדמון, לחבר מחדש בין עולם החיים לעולם הרוחות ולהחזיר את הסדר הקוסמי שנשבר עם הופעת המוות.

בני הדוגון, מספר בלום, מאמינים כי מדי 60 שנה יש לגלף מסכה חדשה כחלק מההכנות לטקס הסיגי. במהלך גילוף המסכה נבחרת קבוצת צעירים שעוברת חניכה סודית על ידי זקני אגודת המסכות. החניכים לומדים את השפה הסודית ״סיגי סו״, את המשמעות הרוחנית של הפולחן, ואת הדרך להעביר את המסורת לדור הבא.

עבור בני הדוגון, המסכה הגדולה היא אמצעי אקטיבי לשימור האיזון בין האדם לטבע. הם מאמינים כי ללא קיומם של טקסי המסכה תופר ההרמוניה בעולם, והאחרון יהפוך כאוטי. היא מלמדת כי הסדר אינו מובן מאליו – יש לטפח ולשמר אותו באמצעות מסורת, חיבור לשורשים והבנת הקשר בין עבר, הווה ועתיד.

מסכת אנוביס המצרית – אין מפלט מן האמת

מסכת אנוביס – האל בעל ראש התן – הייתה מסכה שעטו הכוהנים במצרים העתיקה ושימשה אותם בטקסי החניטה והמוות. על פי אתר מוזיאון מצרים בקהיר, מכיוון שתנים נצפו לעיתים קרובות בבתי קברות, המצרים הקדמונים האמינו שאנוביס משגיח על המתים ומגן עליהם. על פי המסורת החניטה הייתה שלב הכרחי בשימור הגוף לקראת החיים שלאחר המוות, ושיקפה את נצחיות הנשמה. המיתולוגיה מספרת שאנוביס היה זה שעזר לחנוט את האל אוסיריס לאחר שנרצח, ובכך סייע ללידתו מחדש. אנוביס היה נערץ בשל תפקידו בהבטחת מעבר בטוח לעולם הבא והשגחה על טקסי הקבורה – גם בעולם האנושי.

המסכה הייתה עשויה שכבות של פשתן ופפירוס שעובדו עם גבס ונצבעו בשחור, ובאופן ייחודי אפשרה גם דיבור דרכה. היא הייתה בעלת פנים מוארכות ואוזניים זקופות שממחישות את ערנותו ותשומת לבו של אנוביס, כיאה לאל המגן על עיר המתים.

על פי האתר The Archeologist במיתולוגיה המצרית, לאחר המוות נדרשה הנשמה לעבור מבחן בפני האלים כדי לקבוע אם היא ראויה לחיי נצח. במרכזו של מבחן זה עמד טקס שקילת הלב, שנערך על ידי אנוביס באולם המשפט של אוסיריס. במעמד זה ליבו של הנפטר (המייצג את המצפון והמעשים בחיים) נשקל מול נוצת האמת של מאעת, אלת הצדק והסדר הקוסמי. אם הלב היה קל מן הנוצה, סימן שהאדם חי חיים מוסריים ונשמתו הורשתה להיכנס אל שדות הקנים – גן העדן המצרי. אם היה הלב כבד, מלא חטאים ושקרים, הנשמה הייתה נטרפת על ידי אמות, מפלצת שחלקה תנין, חלקה אריה וחלקה היפופוטם, וכך האדם היה נכחד לעד, ללא אפשרות לחיי נצח.

המסכה בטקס לא הייתה רק סממן חיצוני – הכהן שעטה אותה לא התחפש לאנוביס, אלא נתפס כמי שמגלם אותו ממש, ולכן היה עליו לבצע את הטקס בקדושה ובדיוק. מתוך כך, מסכת אנוביס לא נתפסה כאמצעי להסתרת זהות, אלא ככלי לחשיפת האמת, והייתה לסמל עמוק של מבחן המצפון. היא מזכירה כי כשם שליבם של המתים נשקל מול נוצת האמת, כך גם בחיים מעשיו של האדם נשקלים בכל עת, ומעמידים אותו בפני השאלה – האם חייו מתנהלים ביושר ובכנות, או שמא הם מוסתרים מאחורי מסכות ריקות? המסר שלה הוא שאין מפלט מהאמת: לא ניתן לברוח מהשאלה המכריעה – מיהו האדם מאחורי כל המסכות והתדמיות שהוא מציג? בסופו של דבר, לא הזהות החיצונית היא שקובעת, אלא המשקל האמיתי של המעשים.

מסכת הנייה יפנית – כוחם המשחית של רגשות בלתי מרוסנים

תיאטרון נו הוא מצורות האומנות המסורתיות העתיקות ביותר ביפן, ונחשב לתיאטרון עילית בעל אופי טקסי ורוחני. אחד האלמנטים המזוהים והמשמעותיים בו היא מסכת ההניה (Hannya).

מסכת ההניה היא סמל עוצמתי לרגשות אנושיים ולשינוי פנימי. היא מייצגת דמויות של נשים שהפכו לשדים הרסניים כתוצאה מקנאה עזה, טינה ואובססיה כלפי אהוביהן, פעמים רבות בעקבות בגידה או פגיעה קשה. היא כה איקונית עד שבעבר נשים יפניות נהגו לתלות מסכת הניה בביתן, כתזכורת מאיימת לבעליהן על מחיר הבגידה.

על פי אתר Wabisabi Mart המתמקד באומנות ובתרבות יפן, אחד האלמנטים הייחודיים והמרתקים במסכת ההניה הוא יכולתה להציג רגשות מנוגדים ולשנות הבעה בהתאם לזווית התאורה ולתנועת הראש של השחקן. החצי העליון של המסכה משווה לה מראה של עצב, פגיעות וכאב, בעוד החצי התחתון מביע זעם עוצמתי ומאיים. שילוב זה יוצר דמות מורכבת ורב-שכבתית שמשקפת את המאבק הפנימי בין כאב, שנאה ותשוקה.

האתרHistory of masks מציין כי ביפנית פירוש המילה הניה הוא חוכמה. לפי האגדה, המסכה קרויה על שם נזיר-אמן בשם הניאבו שהיה הראשון שגילף אותה. נאמר כי מלאכתו דרשה חוכמה עמוקה כדי להצליח ללכוד את המורכבות של הרגש האנושי ואת טבע המציאות. השם מתקשר גם לרעיונות בודהיסטיים, שכן החוכמה היא גם הדרך להבנת המציאות לאשורה – ורק באמצעות הבנה זו ניתן להגן על עצמך מפני השדה שמייצגת המסכה.

ההניה נותרה אחת המסכות האיקוניות בתרבות היפנית, והיא מופיעה לא רק בתיאטרון נו, אלא גם באומנות, קעקועים ואפילו בעיצוב מודרני, כסמל לרגשות חזקים ולקונפליקטים פנימיים המגדירים את החוויה האנושית.

על פי הפרסום באתר, האגדה הידועה ביותר מספרת על הנערה קיוהימי ואהבתה הנואשת לנזיר שעבר בכפרה במסגרת מסעו. הנזיר ראה בה תחילה ידידה, אך בהמשך נרתע ממנה כאשר רגשותיה הפכו לתובעניים וכובלים.

כדי להימלט ממנה, הוא שיקר לה והבטיח לשוב אליה בהמשך, אך בפועל ניסה לברוח בסתר. כאשר גילתה זאת, קיוהימה התמלאה בזעם נורא והחלה לרדוף אחריו. ככל שנמשך המרדף גופה החל להשתנות – תסכולה, כאבה וזעמה העצום הפכו אותה מאנושית למפלצתית. מבועת, הסתתר הנזיר בפעמון גדול במקדש שמעבר לנהר. כאשר הגיעה קיוהמי – כעת מפלצת יורקת אש – למקדש, היא התיכה את הפעמון בחום האש שנשפה והנזיר הכלוא בו נשרף למוות.

מסכת ההניה אינה רק ייצוג של סיפור – היא עצמה מתנהגת כמו הדמות שאותה היא מגלמת. היא מזכירה את הדרך שבה רגשות עזים עשויים לעוות את נפשו של האדם ואת המהירות שבה אנושיות עלולה להפוך למפלצתיות. היא משמשת תזכורת לכך שכאשר נותנים לרגשות לשלוט ללא רסן, הם עלולים להשחית את הנפש ולהוביל להרס עצמי וסביבתי.