מי אתם קלפי טארוט, ומדוע אתם מעוררים כזו אמביוולנטיות?

לאורך ההיסטוריה, חפיסת הקלפים השנויה במחלוקת הסתגלה לסביבה המשתנה וענתה על צורך השעה. פעם שימשה כאמצעי לקידוד סודות חכמי מצרים העתיקה, פעם – ככלי לחקר עצמי שנועד לתת נחמה לנשמה, ועם הזמן והמיקום – תפקידם המשיך להשתנות. מהו מקור המסתורין שאופף את הקלפים ומהו האופן הפשוט ביותר להיעזר בהם?

תום לב-ארי בייז | 9 דצמבר, 2024

בניגוד לציפיות, החדר הוא חדר די רגיל, מעוצב בצורה חמימה ומאירת פנים. שתי כורסאות פונות זו אל זו וביניהן שולחן קפה עגול גדול. וילונות נעימים מרככים את פינות החלון ומפת בד סגולה פרושה מעל שידת מגירות מעץ. מלבד קריסטל שתלוי על חוט ממרכז התקרה ושובר את קרני השמש לצבעי הקשת, ואולי כמה פסלונים מצריים, החדר יכול היה לשמש לכל סוג של ייעוץ אישי.

הקלפים, שעורבבו היטב, מונחים בצורת מניפה על השולחן. את העניין שמעסיק אותנו כינסנו לכדי שאלה ועכשיו עלינו לבחור חמישה קלפים שבתקווה יעזרו לנו למצוא את הדרך. כל קלף מוצא את מקומו על השולחן וההסברים מתחילים.

קיימות וריאציות הרבה יותר צבעוניות ואפופות עשן קטורות, אך ייעוץ בקלפי טארוט יכול להיות חוויה מאוד קז'ואלית.

האם הקלפים המצוירים הללו אוצרים בתוכם חוכמות עתיקות שבאופן פלאי מצליחות (או לא) לענות על שאלותינו האקטואליות? מדוע הפרשנויות בנוגע לתפקידם כה רבות ושונות? מהו מקורם ומה יש בהם שהוביל לכך שישרדו כל כך הרבה דורות ויישארו מוקד לתשומת לב – מעוררי עניין ומשיכה עבור אחדים ומרתיעים או אף בזויים עבור אחרים?

בניגוד למה שנהוג לחשוב, רוב ההיסטוריונים סוברים כי קלפי הטארוט החלו את מסעם בעולם כקלפי משחק. מעין צורה מוקדמת של ברידג'. לפי מאמרו של פדרו אורטגה ב-National Geographic, העדויות הראשונות למשחקי קלפים נמצאו בסין והן משויכות למאה התשיעית. משם ככל הנראה התפשט הרעיון מערבה אל העולם הערבי, כאשר בטורקיה נמצאה חפיסת הטארוט העתיקה ביותר בעולם. כלומר, מה שהחל כמשחק קלפים התגבש במדינות ערב לכדי משחק הקלפים 'טארוט'. במאה ה-13 חצו הקלפים ממצרים לאיטליה והחלו אט אט להתפזר ברחבי אירופה. בתחילה הם נחשבו למנהג אסלאמי שהידיעה על קיומו הגיעה רק למתי מעט, אך ככל שתהליכי ההדפסה הפכו פשוטים וזולים יותר הפכה הפצת הקלפים להמונית. הם התפשטו בקרב כל המעמדות החברתיים של אירופה ואף החלו להשתנות ולהתעצב על פי הרוח המקומית.

בשנות ה-70 של המאה ה-14 החלו משחקי הקלפים לעורר את זעמה של הכנסייה. מפגשי ה'טארוט' נתפסו כפעילות קלת דעת שקשורה בהימורים וניסיונות לאסור אותם תועדו בצרפת, באיטליה ובספרד. על אף שהתנגדותה של הכנסייה לא נבעה מהתפיסה שמדובר באקט מיסטי מאיים, אלא בשל אווירת ההימורים, זה כנראה היה שלב בתהליך הפיכתם של הקלפים למוצר אזוטרי ואפוף מסתורין.

למרות ניסיונות הכנסייה להיפטר מהקלפים, האבולוציה שלהם נמשכה. אורטגה מציג ראיה שממחישה את המגמה החדשה שתפסו. במכתב שנשלח בשנת 1449 מציע קפטן בצבא הוונציאני חפיסת קלפים מיוחדת במינה למלכת נאפולי, איזבלה מאנז'ו. הקפטן מתאר אותה כמשחק 'לקיחות' חדש ומעודן שהוכן 30 שנה קודם לכן בהוראתו של הדוכס פיליפו מריה ויסקונטי ממילאנו. ויסקונטי, הוא מסביר במכתבו, הזמין צייר עטור שבחים לאייר עבורו את הקלפים תוך שימוש במיומנויות מהדרגה הגבוהה ביותר ובעיטורים יוצאי דופן של אלים ואלות מהמיתולוגיה היוונית המחולקים לארבע קבוצות: בעלי הסגולות, מזמני העושר, הטהורים ואלו שחיים את חיי התענוגות. מסתמן שבשלב זה קלפי הטארוט שעד עתה התאפיינו באיורים מצריים, התחילו לעבור אדפטציה אירופאית.

הכוונה היא שיכולה להפוך דבר לתמים, למרמה או למעצים. צילום: chippix / Shutterstock

קלפי המשחק עוברים מיסטיפיקציה

המכתב מלמד גם על תופעה שהפכה נפוצה: חפיסות של קלפים המאוירים בהתאמה אישית. חזות הקלפים השתנתה ביחס למעמד המשתמש ולתרבות המקומית, אך היה נראה כי תמה אחת נשמרה וחזרה עצמה – חלוקה לארבע קטגוריות.

לפי מאמר של העיתונאי הבריטי ג'יימס מקונצ'י ב-Aeon, החלוקה המרכזית הנפוצה ביותר של קלפי הטארוט היא לחרבות, גביעים, מטבעות ומטות, כאשר בכל קלף מוצגת דמות. ה'שוטה' הוא קלף מקביל לג'וקר, שנמצא מחוץ לסדרה, ובנוסף אליו מתקיימת לרוב סדרה נוספת של דמויות, שגם היא נתפסת חיצונית לארבע הקטגוריות. בעברית היא מכונה ה'מייג'ורים'. אבל גם אלו השתנו מחפיסה לחפיסה. שמות הקטגוריות, מספר הקלפים בחפיסה, הדמויות, סגנון העיטורים – הכול קיבל פנים רבות ויצר בלבול. כמעט כאילו כל חפיסת טארוט היא משחק שונה לגמרי.

במשך עשרות שנים ניסו רבים לצמצם את כל הממצאים לכדי מערכת סימבולית אחת ואולי לפצח את הלוגיקה המרכזית שאליה מתכנסות כל החפיסות שנמצאו לאורך ההיסטוריה בתרבויות השונות – אך שום מסקנה יציבה דיה לא הוצהרה. "ארבע הסדרות נקשרו באופן ספקולטיבי לארבע הקסטות של הודו הוודית, לארבעת המעמדות החברתיים בימי הביניים (אצולה, כמורה, בורגנים ואיכרים), לארבע המידות הטובות של אפלטון (אומץ לב, זהירות, מתינות וצדק) – ולרביעיות נוספות רבות אחרות", כותב מקונצ'י.

"על אף שהתנגדותה של הכנסייה לא נבעה מהתפיסה שמדובר באקט מיסטי מאיים, אלא בשל אווירת ההימורים, זה כנראה היה שלב בתהליך הפיכתם של הקלפים למוצר אזוטרי ואפוף מסתורין".

האופי הדינמי של הטארוט כשלעצמו עשוי כבר לגרות את הסקרנות ולעורר תהיות. מה המשמעות של החפיסה הזו? מה מהות המשחק? איך יכול להיות שהוא גם מתפשט כשם דבר וגם משתנה ללא היכר?

המסתורין, אם כן, כבר החל להיכרך סביב הטארוט אך את הדחיפה המשמעותית ביותר לעבר תפיסתו כמשחק שאוצר בתוכו חוכמות עתיקות נתנו כמה אנשי רוח צרפתים במאה ה-19. לפי מקונצ'י, אנטואן קורט דה ג'בלין, כומר פרוטסטנטי וסופר שנפל בקסמה של תרבות מצרים, העלה תיאוריה שהקלפים הם בעצם פורמט פשוט שבו צפונים סודותיהם הכמוסים ביותר של הכוהנים המצריים. גם הרדיקל אלפונס לואי קונסטן הגה תיאוריה מיסטית לגבי הטארוט. הוא, שעסק בקבלה וכינה את עצמו אליפז לוי, "נדהם מצירוף המקרים שבין מספר המייג'ורים, מספר האותיות באלפבית העברי ומספר הנתיבים בעץ החיים של הקבלה: עשרים ושתיים", הוא כותב. הוא רקח תיאוריה חדשה שקישרה בין הסימבוליזם של הקלפים ובין אסטרולוגיה, מסמריזם, אלכימיה וקבלה.

התהליך המיסטי המשיך לקבל חיזוקים. לדברי מקונצ'י, כמה אנשי תורות נסתר אנגליים שקראו את לוי השתכנעו. ביניהם היו ויליאם באטלר ייטס וארתור אדוארד ווייט, שיצרו את הזנים הקלטיים והארתוריאניים של הטארוט – תוספת שהמשיכה להדק את הקשר בין הקלפים לבין מסורות עתיקות וסדות כמוסים – וגם האומנית האמריקאית פמלה קולמן סמית' שאיירה חפיסה ייעודית לחיזוי עתידות אשר הופצה ברחבי העולם המערבי.

בתוך התהליך המיסטי הזה נמצא תיעוד של הסבר ראשוני מפורט לשימוש בטארוט ככלי לחקר עצמי. מוכר הדפסים ויזם בתחום האסטרולוגיה בשם ז'אן-בטיסט אלייט כתב סדרת ספרים בנושא: "כיצד לבדר את עצמך עם חפיסת קלפים". שיטותיו כללו מספור מחדש של הקלפים בהתאם ללוח האסטרולוגיה ושליפת קלפים אקראית. "קורא עשוי אפוא לייחס משמעויות מסוימות לקלפים שנשלפו, לפי כיוון המחשבה אותו הוא בוחן", כותב מקונצ'י. הוא מסמל את תחילת השלב הבא של הקלפים כאמצעי שיקוף, רורשאך עם פלפל, אם תרצו.

להתייעץ עם אדם מתרבות זרה בת אלפי שנים

האם כל הקישורים שנעשו בין קלפי הטארוט לחוכמות נסתר כאלו ואחרות הם פרי דמיונם של ההוגים או שאולי מישהו מהם זיהה משהו שחיכה להתגלות? ממצאים ארכיאולוגיים הוכיחו שנוכחותם העתיקה ביותר של הקלפים הייתה בעולם הערבי: בטורקיה ובמצרים. אז אולי בכל זאת יש אמת במחשבה שהסימבוליזם שלהם הוא מעין צופן ליודעי דבר? לעומת זאת, העדויות על אופי השימוש, גם העתיק ביותר, מקטלגות אותם כקלפי משחק ותו לא. האם היו רבדים שונים של שימוש? ומהו בעצם הרובד העמוק יותר?

בתוכנית הרדיו שלום פנימי ששודרה ברדיו מהות החיים שואל אסי זיגדון את צביה אהרוני, מייעצת בטארוט ומנחת סדנאות: "האם הטארוט הוא כלי שלוקח החוצה או פנימה?" כלומר, האם 'פנייה' לטארוט מאפשרת גישה לידע הצפון בקלפים, או שמא מדובר בתהליך שלוקח את השואל פנימה, אל ידע שנמצא בתוכו? "החוכמה לא נמצאת בקלפים", עונה אהרוני. "קלפים הם ריבועי קרטון, החוכמה נמצאת בבריאה. כמו שמישהי לפעמים פותחת דף אקראי בספר תהילים ומחפשת בו את התשובה לשאלה שמעסיקה אותה, או כמו שאני נכנסת לאוטו ופותחת את הרדיו ומחכה לקבל איזו מילה מהשיר שמתנגן, שתסדר לי את הראש. עם טארוט אנחנו לומדים לעשות את זה באופן יזום ומכוון יותר".

"החוכמה לא נמצאת בקלפים. קלפים הם ריבועי קרטון, החוכמה נמצאת בבריאה".

אהרוני מסבירה ש"קלפי הטארוט מציגים סיפורים שנכתבו 400 שנה לפני הספירה. הם כוללים את כל ההוויות האנושיות, את כל מצבי הנפש והרגש", ומתוך כך החיבור איתם או שלהם אל החיים של רבים הוא מאוד אינטואיטיבי. היא עצמה משתמשת בהם גם ככלי אבחוני. הסמלים שהם מציגים כה מפורטים ומלאי דקויות שכשאדם חוקר נושא שמעסיק אותו דרך העולם הסימבולי הזה הוא יגלה נקודות מבט לא שגרתיות. דרכן, הוא עשוי לפגוש חלקים בתוכו שאולי לא היו מופיעים ללא ההכוונה הרעיונית של הטארוט.

הרבה דברים נותרו עמומים לגבי הטארוט, אך העובדה שהם יכולים לשמש ככלי השלכתי גדוש משמעויות הפכה בהירה יותר. מול כל המידע שהם מציעים יכול המתבונן לזהות את מה שרלוונטי עבורו. לעיתים הנטייה הטבעית שלנו תהיה להיצמד אל מה שמאשש את מה שאנחנו כבר יודעים, ולעיתים הלך רוח הרפתקני יותר יכול לאתגר אותנו ולאלץ אותנו להסתכל על מורכבויות בחיינו מתוך זווית חשיבה אחרת. זו שמוצעת בקלף שבחרנו באקראי (או שלא).

תמונת כותרת: Cristian Blazquez / Shutterstock