במקומות שבהם רובנו לא רואים אותו כלל, מיכל גפן מוצאת יופי. בין הריסות, בסדקים, בחפצים ישנים ושבורים. מה הופך דבר ליפה או מכוער בעינינו? ומה יכול לשנות את זה?
בכל שבת בבוקר, כשרבים עוזבים את העיר ונוסעים לטייל, מיכל גפן יוצאת לשוטט. היא מסתובבת באזורי תעשייה נטושים, מציצה בחדרי מדרגות מוזנחים ובוחנת את מגרשי הכורכר הריקים. במקומות שמהם מפנים אחרים את ראשם, גפן מזהה יופי. היא מצלמת בגדים מרופטים תלויים על חבל, קרעים, סדקים, חוטי תיל ורהיטים שבורים – ודרך העינית שלה הכול נגלה מלא חיות, חן וקסם. "העין שלי תמיד נתפסת על הלא-מושלם", היא מספרת לרונה שפריר בתוכנית הרדיו מסע בארץ פראית. "יש אנשים שמצלמים מדהים והם רואים את האלוהות בגדול; בשקיעה, בטבע השלם. אני תמיד אלך ואמצא את הענף השבור ודרכו אסתכל".
גפן היא תקליטנית זה 24 שנים. לפני כמה שנים עברה לגור בשכונת עג'מי ביפו, ומאז היא מרבה לצלם, לכתוב ולחשוף זווית ראייה לא שגרתית של האזור. רוב הבתים בשכונה אינם גדולים, מה שהופך את הרחוב למעין המשך מאולתר של הבית. הפנים גולש אל החוץ. כיסאות ישנים מוצבים על המדרכה, מייצרים מעין מרפסת דינמית. חזיות, תחתונים וכותנות לילה מתייבשים בגובה העיניים לצד כלי אוכל שנשכחו על שולחן וילדים מתרוצצים. דווקא היומיום הלא מיופה הזה, העייף, השחוק, המלוכלך, הוא שקוסם לה. דווקא באינטימיות הזו שתלויה לעיני כל – שיכלה להיתפס כהיבט מוזנח ומכוער של השכונה – היא מוצאת יופי רב. "אפילו בצילומים של אזורי מלחמה, כשאת פתאום רואה כביסה תלויה את מרגישה שיש גם חיים שם. שמישהו חי את החיים הפשוטים, עשה כביסה ותלה אותה, וזה מרגיע אותי. שלא הכול חרב", היא אומרת.
כיעור, כמו יופי, הוא בעיני המתבונן. אבל מה גורם להבדלים בין אנשים בתפיסת הכיעור?
כיעור היה מילה נרדפת לרוע
ביוון העתיקה, כותבת גרטשן הנדרסון ב-Aeon, 'כיעור' נחשב ל"מילה נרדפת לרוע, חרפה או נכות". לדבריה, לאורך ההיסטוריה של המין האנושי אנחנו רואים שוב ושוב שמה שנחשב למכוער נחשב גם נחות, מעוות, מוקצה ובעיקר מאוד מאוד רע. לפני כמה מאות שנים זרים, גמדים, נשים שעירות וכל בעלי המומים נכלאו, הוצגו במופעי ראווה ונחשבו כמעט לחיות ולא לאנשים. מי שתואר כמכוער מבחוץ נתפס בהכרח כמכוער מבפנים, ולא משנה כמה נלחמו המואשמים להוכיח את חפותם – הפסיכולוגיה האנושית לא הצליחה לבטל את האסוציאציה.
לפי הסקירה של הנדרסון, בני האדם במאות ה-18 וה-19 המשיכו לקשר יופי לטוב מוסרי וכיעור לרוע וזדון. כמעט כל מה שהיה זר נחשב מעוות ומכוער. "מגלי ארצות אירופיים, למשל, פירשו פסלים 'מכוערים' של אלים הודיים כסימנים אפוקליפטיים", שכמובן היו שגויים ונבעו מחוסר היכרות עם התרבות השונה.
"מלחמת העולם הראשונה פוצצה את מושגי הכיעור שעברו בתורשה", היא כותבת. צעירים שהיו פעם יפים וטובים חזרו מעוותים משדה הקרב. לפתע התערערו ההגדרות: האם הבן הטוב שלנו הפך לרע? למוקצה? תיוגים החלו להתערבב ושאלות צפו. מאוחר יותר בתקופת מלחמת העולם השנייה, גרמניה הנאצית מחזרה את ההגדרות העתיקות ולקחה אותן לקצה – מה שהציף שאלות נוספות: האם באמת כל המעוותים דינם מוות?
לא רק שהענישה על 'כיעור' הוחמרה בשלב זה, אלא שגם ההגדרה עצמה הפכה נזילה יותר. תחת איום, מסבירה הנדרסון, "כל אדם יכול להיקלע לקבוצה 'מכוערת' על ידי תכונה שרירותית כמו סרט זרוע צהוב או מטפחת שחורה, הכול תלוי בעיני המתבונן". מטפחת שחורה, אם כן, יכלה להפוך אדם ללוחם צדק יפה ואמיץ – אם הוא לוחם את מלחמותינו – או לנגע טורדני ומכוער – אם הוא מגלם את הצד השני.
"תחת איום כל אדם יכול להיקלע לקבוצה 'מכוערת' על ידי תכונה שרירותית כמו סרט זרוע צהוב או מטפחת שחורה, הכול תלוי בעיני המתבונן".
האם בכל מקום שבו אנו רואים כיעור אנו בעצם מזהים דבר מה שסותר את הערכים שלנו? או דבר מה שמאיים על קיומנו או על נוחותנו? לדברי הנדרסון, בתרבות הנורדית העתיקה המילה 'כיעור' שימשה כשורש שמשמעותו "מפחיד או מטיל אימה". ובכן, לא בכדי התנהגויות פרועות שמסכנות חיים נחשבות ל'מכוערות' ואפילו חיות כמו ג'וקים או יונים מרוטות ייחשבו מכוערות בעיני מי שחושש מהמחלות שהן נושאות בחיקן. כיעור מתאר כל מה שמאיים עלינו. כשהאיום מוצדק, הכיעור משמש כמנגנון הגנה כי הוא גורם לנו רתיעה ושמירת מרחק. אך לעיתים תחושת האיום נובעת מחוסר ידע או היעדר היכרות – ואז הוא דווקא גורע מחוויה שעשויה להיות בטוחה ומפתחת, כמו מפגש עם תרבויות זרות.
לאורך ההיסטוריה, ישנן גם כמה דוגמאות לדברים שהוגדרו מכוערים אך בחלוף השנים הפכו יפים בעיני הרוב. ציוריו של אנרי מאטיס, למשל, גונו, כונו 'מכוערים' ונשרפו על ידי סטודנטים לאומנות בקדמת המכון לאומנות בשיקגו. כמאה שנה מאוחר יותר אותן יצירות הוצגו בגאווה על ידי אותו מכון בדיוק. בדומה לכך, "ג'אז ורוקנרול נחשבו פעם למוזיקה 'מכוערת', שאיימה להשחית דורות שלמים" והיום הם זרמים מקובלים ואהובים. מתוך אותה הבנה, המבקר קלמנט גרינברג תיאר פעם את האקספרסיוניזם המופשט של ג'קסון פולוק כ"לא מפחד להיראות מכוער". הוא אמר: "כל אומנות מקורית עמוקה נראית מכוערת בהתחלה".
חשיפה ממושכת
מה, אם כן, מסתתר בסיפור של גפן שרואה יופי במקומות הבלויים והעמוסים שבהם רובנו לא רואים אותו כלל? האם אותם סדקים – שעבור רובנו מייצרים שרשרת אסוציאציות לא מודעת שכוללת בתוכה: הזנחה, עוני, לכלוך, מחלות, אלימות, ואולי אפילו מוות – עבורה מסמלים דבר אחר? האם היא פחות חוששת מאחרים ועל כן רואה יותר יופי?
ג'קסון פולוק לא מפחד להיראות מכוער. צילום: DesignerThc / Shutterstock
חלק מהתשובה מסתתר בילדותה של גפן. היא בת לאב מצרי ולאם הונגרייה שמשפחתה חיה בקנדה. בילדותה גרה עם הוריה בפריז ובמסגרת עבודתו של אביה באל-על הרבו לטוס, בין השאר לאפריקה. "הייתי ילדת מטוסים", היא מספרת, "בתקופה שבה זה לא היה מקובל". הבית שלה תמיד המה שפות שונות ומנהגים מגוונים. "רב-תרבותיות זה משהו שאני מחפשת כל הזמן", היא אומרת, "דווקא את המקום הזה של החיכוך". האם החשיפה של גפן לאורך ילדותה לתרבויות זרות, לצורות חיים אחרות ולמדינות בחתך סוציו-אקונומי שונה, היא שיצרה אצלה הקשרים 'יפים' יותר? אולי השהייה לצד מגוון של אנשים ודרכי התנהלות אפשרה לה לחוש פחות מאוימת ולהצליח לראות את היומיום הפשוט, "הפצוע" כפי שהיא מכנה אותו, כדבר יפה. ומה, נותר לתהות, כן נחשב למכוער בעיניה?
מהלך דומה מתרחש באגדה היפה והחיה. בגרסה של וולט דיסני, בקצרה, נסיך יהיר שנגעל מכיעורה של מכשפה זקנה מקולל והופך לחיה מרתיעה ומכוערת. בחורה יפהפייה שמוצאת עצמה כלואה בטירתו, לומדת עם הזמן להכיר אותו ומצליחה לראות יופי מבעד לכיעורו. השניים מתאהבים והנסיך חוזר למראהו החינני. בסרטון מבית הערוץ החינוכי Weird History מציעים כי האגדה מבוססת על סיפורם האמיתי של קתרין ופטרוס גונסלבוס מהמאה ה-16. פטרוס נולד עם תסמונת נדירה שבגללה צמח שיער על כל גופו, כולל פניו. רוב האנשים ראו בו חיה ולא אדם והוא נשלח באונייה כמתנה למלך הנרי השני. המלך דווקא השתכנע מבדיקות הרופאים כי מדובר באדם ואפשר לו לרכוש השכלה, ופטרוס התגלה כאינטליגנט ועל אף מראהו המרתיע הפך למלומד. עם פטירתו של המלך לקחה את הפיקוד אשתו, קתרין, שהייתה ידועה בערמומיותה ובזדונה. "המלכה קתרין חשבה שזה יהיה מצחיק לארגן נישואין לפטרוס מבלי לספר לכלתו לעתיד על מצבו". וכך, ביום החתונה, גילתה עלמה צעירה בשם קתרין שהיא נישאת ל'אדם-פרא', כפי שכונה פטרוס.
"בשונה מהגרסה של וולט דיסני, פטרוס לא הפך יפה בעיני כל, אלא רק בעיניה של זו שלמדה לאהוב אותו ולא לחשוש מפניו".
אם עוקבים אחר המשך חייהם של הזוג הצעיר, נראה כי על אף הבהלה הראשונית ("תגובתה של קתרין למראה בעלה לא תועדה, אבל השמועות מספרות שהעלמה היפהפייה לא הייתה מרוצה מהאיחוד"), קתרין למדה לחבב את בן זוגה החדש. השניים חיו יחד 40 שנה עד שהמוות הפריד ביניהם. הם הביאו לעולם שבעה ילדים ולכל מקום שנסעו בעולם – תועדו נוסעים יחד. והם אפילו צוירו כשידה מונחת על כתפו, מה שנהוג לפרש כסממן לחיבה. נראה שכמו במקרה של בל, גם חששותיה של קתרין שככו עם הזמן והיא למדה לראות את יופיו של פטרוס מבעד למראהו החיצוני. מה שהיה זר, מאיים ומכוער הפך מוכר, נעים ויפה בעיניה. בשונה מהגרסה של וולט דיסני, פטרוס לא הפך יפה בעיני כל, אלא רק בעיניה של זו שלמדה לאהוב אותו ולא לחשוש מפניו. היחס שאליו זכה מהסביבה נותר אמביוולנטי והוא המשיך לספוג גינויים והתנכלויות.
ככל שהעולם שסובב אותנו מאיים עלינו פחות, כך הוא יפה יותר. חלק מהאיומים הם מובנים אך חלקם ניתנים למשא ומתן. אלו האיומים שתלויים בביטחון העצמי שלנו, בחשיפה ובחיכוך שלנו עם מגוון ושוני. את הקשר שהבינו הנורדים לפני מאות שנים בין 'מפחיד' ו'מכוער' אולי לא נצליח להתיר, אך אולי גם אין צורך. מה שצריך להישאר מפחיד, יישאר מכוער, אך את היתר, כך נראה, אפשר להמיר ליופי רב.
תמונת כותרת: Ammit Jack / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האופי החמקמק של יופי – אומנים, פיזיקאים ופילוסופים מסבירים כי סימטריה זה לא הכול
קרוב רחוק – היתרון הפסיכולוגי המפתיע של שהייה במחיצת אנשים שונים מאיתנו
לא רק באטמן – כיצד ניתן לרתום את הפחד מהשונה לטובתנו?
עוד מרדיו מהות החיים:
