האם פעוטות ומבוגרים מגיבים באופן דומה לנוכחות של כעס? כיצד פוליטיקאים נעזרים בהדבקה רגשית כדי לנצח בבחירות? ותוך כמה זמן אפשר להידבק בדיכאון? היכרות עם התופעה יכולה לשפר את חסינותנו מפני רגשות שאינם שלנו.
בשנת 2014 נבדקו 150 פעוטות בני 15 חודשים. הם ישבו על ברכי הוריהם ועל השולחן מולם הונח צעצוע חדש. הנסיין התבונן בתגובות ומדד את הזמן שלוקח להם להתקרב ולחקור את המשחק. רובם לא איחרו לגעת, להרים וללקק. בשלב השני של הניסוי נוספה לחדר דמות 'כעוסה', שמלמלה בעצבים ואחר כך זרקה לחלל האוויר כמה אמירות זועפות בקול. כל הפעוטות הבחינו בנוכחותה. בקבוצה אחת של נבדקים היא סיימה לרטון ואז הפנתה את הגב או עזבה את החדר. בקבוצה השנייה היא נותרה לשבת בקרבת מקום בפנים חתומות. או אז הוציא הנסיין צעצוע חדש והניח על השולחן, כמקודם. השפעת הכעס על הפעוטות הייתה מובהקת. כולם היססו לשחק והתבוננו סביב בחשש. במקרים שבהם עזבה הדמות הכועסת את החדר, הפעוטות חיכו מעט ואז החלו לחקור כמקודם. כשהיא נותרה במרחב, לעומת זאת, רוב הקטנטנים לא העזו לגעת בצעצוע החדש. מי שהושיט ידו עשה זאת בצורה שקולה ועצורה ולאחר זמן יחסית רב.
קלי, מי ששיחקה את תפקיד הזרה הכועסת, לא הפנתה את כעסה כלפי הפעוטות. ולמרות זאת, הוא 'סגר' את הנבדקים הצעירים וריסן את הסקרנות, את תחושת העצמאות ואת הרצון שלהם להתנסות וליהנות.
גם כשאינו מופנה ישירות כלפינו, כעס משפיע עלינו רבות, כפעוטות וכמבוגרים. עם הגיל והניסיון אנחנו אומנם מפתחים מנגנוני ויסות רגשי ולכן ההשפעה משתנה, אבל היא לא נעלמת לחלוטין. מחקר שמציג פרופסור למדעי החברה ארתור ברוקס ב-Atlantic מצא כי נוכחות של אדם כעוס, שמביע רגשות שליליים באופן מתמשך ופומבי במקום עבודה, מקושרת עם רמת אומללות כללית גבוהה, תחלופה תדירה יותר של עובדים ואף היקף תאונות עבודה רחב יותר. לדבריו, עובדים שעדים לעמית מרוגז ולא מרוצה עלולים להרגיש מוסחים או לחוצים, מה שעלול לפגוע ביכולתם להתמקד או לבצע את המשימות שלהם. באופן די דומה לפעוטות בני 15 חודשים.
במערכות יחסים, כעס פתולוגי לאורך זמן של אחד מבני הזוג – גם אם אינו מכוון כלפי השני – יכול ליצור מתח וריחוק רגשי ולהוביל לתקשורת לקויה או לפגיעה באינטימיות. למעשה, שהייה לצד אדם קרוב שחווה רגשות קשים עשויה אף לייצר מה שנקרא 'הדבקה רגשית': מצב שבו תחושות של אחרים מועברות אלינו מבלי שנחווה את הטריגר שעורר אותן בפועל.
זה יכול להיות אחד מההורים שלנו שמגיע לביקור ומסתובב ממורמר וזעוף בביתנו. אנחנו מציעים אוזן קשבת ויד על הכתף ואולי מצליחים להוריד את מפלס העצבים, אבל כשמצבו משתפר והוא נפרד מאיתנו לשלום – לא אחת אנחנו נותרים עם מצב רוח קשה, אולי אפילו חסרי סבלנות ועצבניים כלפי יתר המשפחה. אנחנו עלולים גם להידבק בכעס של בן או בת זוג שעוברים תקופה מורכבת וטעונה, ואנחנו יכולים להידבק בכעס של חברה טובה מהעבודה.
שינויים עדינים ובלתי מורגשים בשרירי הפנים מכתיבים את רגשותינו
הפסיכולוגית החברתית איליין האטפילד הייתה הראשונה שזיהתה את התופעה. היא תיארה הדבקה רגשית כנטייה של אנשים להעתיק את רגשותיהם של אחרים. במקרים המשמחים, אנשים שנמצאים בקרבת אדם מחויך ומאושר נוטים לחוש מאושרים יותר בעצמם. במקרים הפחות משמחים, אנשים "יעתיקו" כעס, דכדוך, חוסר שביעות רצון או מתח. לפי כתבה של שרלוט ניקרסון ב-Simply Psychology נראה כי מדובר בהיבט של תקשורת בינאישית. לפי הגישה הרווחת, היא מסבירה, הדבקה רגשית נוצרת עקב הנטייה האוטומטית שלנו לחקות את שפת הגוף, הביטויים וטון הדיבור של האנשים שסביבנו – על מנת לתקשר טוב יותר – וזה בתורו משפיע על המצב הרגשי שלנו.
היא מתארת מחקר שהראה כי סטודנטים במכללה סנכרנו את הבעות הפנים שלהם באופן לא מודע תוך 21 אלפיות שנייה. המחקר הסיק כי החיקוי יכול להיות בדקויות של שרירי הפנים, במהירות כמעט רפלקסיבית וללא תשומת לב. מחקר אחר שהיא מציגה הראה כי עיצוב עדין של שרירי הפנים על ידי שימוש באלקטרודות חשמליות הוביל לשינויים רגשיים אצל הנבדקים. "אלו שהבעות הפנים שלהם היו מקובעות לזעף הרגישו פחות מאושרים מאלה שפניהם היו מקובעות לחיוך", היא כותבת.
"הדבקה רגשית נוצרת עקב הנטייה האוטומטית שלנו לחקות את שפת הגוף, הביטויים וטון הדיבור של האנשים שסביבנו – על מנת לתקשר טוב יותר – וזה בתורו משפיע על המצב הרגשי שלנו".
הדבקה רגשית יכולה להתרחש במפגש ישיר, בשהייה לצד אדם אחר ואפילו ללא אינטראקציה ממשית. במאמר שפורסם ב-Psychology Today מסביר ברנרד גולדן כי היא עשויה להתרחש דרך צפייה בשידורי הטלוויזיה או בסרט, שיטוט באינטרנט, ואפילו במהלך קריאת טקסט. "האפשרות לכך מושפעת מהנטייה המולדת שלנו לאמפתיה", הוא כותב. ככל שאנחנו אמפתיים יותר, כך אנו צפויים לחוות יותר הדבקה רגשית ודרך אמצעים עקיפים ומעודנים יותר. למרבה הצער, הוא מסביר כי מחקרים הוכיחו שהדבקה של רגשות שליליים כמו כעס, פחד או מתח נפוצה יותר מהדבקה חיובית, ומתרחשת בקלות רבה יותר. ההסבר האבולוציוני הוא הרווח בין אנשי המקצוע: ערנות לרגשות שליליים בקרבתנו עשויה לעזור לנו לזהות סכנות. אבל במציאות של ימינו הוא עלול בקלות לגלוש לעוררות יתר, מסיבות ממשיות ומחוויות סובייקטיביות כאחד.
את העובדה הזו, לדברי גולדן, זיהו פוליטיקאים לאורך השנים והפכו לאסטרטגיה. הדבקה של קהל המצביעים בכעס כלפי מדיניות היריב תבטיח את קולותיהם. הבעיה שנוצרת מהפעלה חוזרת ונשנית של כעס בחברה היא שהרגש לא נשאר בגבולות הגזרה הפוליטיים בלבד אלא מייצר אזרחים טעונים יתר על המידה. מצב כזה עלול להוביל לרמות גבוהות של אלימות, דריכות ופילוג, אך הוא גם פוגע בשימוש שלנו ב"כעס בריא". גולדן מסביר כי מדובר ברגש חיוני שנועד לשמור עלינו ולהניע אותנו לפעולה, אך "מגפת הכעס", כפי שהוא מכנה אותה, מותירה אותנו מאולחשים. מפלס הכעס לא יורד למצבו הטבעי, זה שמתעורר נוכח סכנות ממשיות.
האם הכעס שלנו מקורי או מיד שנייה? צילום: Mick Haupt / Unsplash
עד כמה אנחנו חסינים להדבקה רגשית?
גולדן מציע לבחון את החסינות שלנו מפני 'כעס יד שנייה' ולהגביר אותה על ידי הבחנה בין רגש מקורי שלנו ובין זה של אחרים. לשם כך הוא מציע לייצר הפוגות רגשית יזומות שבהן נבחן את הסיטואציה על ידי שאלות: מה מכעיס אותנו? האם התגובה שלנו הולמת את האירוע? אילו תחושות גופניות אנחנו חווים? האם האירוע שעורר אותן נגמר או מתמשך? האם הוא ישיר או עקיף?
כשמדובר בהדבקה רגשית על ידי פוליטיקאים או דמויות ציבוריות אחרות, או תוכן שנצרך בקולנוע, באינטרנט ובטלוויזיה – אנחנו יכולים לבחור אם להיחשף או לא. אפילו מקולגה טעון אפשר להתחמק. אבל מה אם מדובר באדם קרוב? חבר, הורה, ילד או בן זוג? "מי שחולק קורת גג חולק רגשות", כותב ברוקס, ומציג מחקר שהראה כי סטודנטים באוניברסיטה שחיו במשך חמישה שבועות עם שותפים שסבלו מדיכאון החלו להראות סימנים של דיכאון למרות שלא השתנה בחייהם דבר נוסף. הוא משתמש במחקר כדי להסביר שזוהי ברירת המחדל הטבעית האנושית שלנו, אבל טוען כי זה לא מבוי סתום.
"סטודנטים באוניברסיטה שחיו במשך חמישה שבועות עם שותפים שסבלו מדיכאון החלו להראות סימנים של דיכאון אפילו ששום דבר אחר בחייהם לא השתנה".
אפשר לחיות לצד אדם שסובל מרגשות שליליים, לעזור לו ולא להידבק. אבל לשם כך, מסביר ברוקס, יש לזהות שמתחילה הדבקה רגשית. לדבריו, עצם הזיהוי יכול לעצור את התהליך. השלב השני שהוא מציע הוא העלאת הילוך בשמירה על היגיינת הרווחה שלנו. כמו אדם בוגר שחובש את מסכת החמצן במטוס ורק אז ניגש לעזור לאלו שסביבו, כך עלינו לדאוג לעצמנו כדי שנוכל להיות למשענת. פעילות גופנית, זמן לעצמנו, מפגשים חברתיים מרוממי רוח, אכילה מזינה ושינה טובה – אנחנו כבר מכירים את המתכון.
בנוסף לכך, כבר ב-1997 הציע חוקר בשם וילהם ורבק כי ישנם אנשים שרגישים יותר ופחות להדביק ולהידבק ברגשות. ורבק, לדברי ניקרסון, סבר כי קיימות ארבע קבוצות של נטיות אופי: אמפתיים נדבקים בקלות אך אינם נוטים להדביק, מתרחבים (אנשים מוחצנים) מדביקים בקלות ואינם נדבקים, כריזמטיים נוטים להידבק ולהדביק גם יחד, אולי בשל הכישורים החברתיים הגבוהים שלהם, והמרוחקים שאינם נוטים לזה או לזה. היכרות עם הטבע שלנו יכולה לעזור לנו לזהות עד כמה הדבקה רגשית משחקת תפקיד בחיינו, ואיזה. מתי היא משרתת אותנו ואת הסביבה שלנו ומתי היא מעכבת את תחושת החופש והעצמאות שלנו, מונעת מאיתנו לחקור צעצועים חדשים.
תמונת כותרת: Christopher Campbell / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כשהמחשבות עוצרות לחשוב – 5 כלים מטה-קוגניטיביים לניהול רגשות
מהי חוויה רגשית בריאה וכיצד יוליוס קיסר היה מגיע אליה?
מהם 4 ההורמונים שהופכים אותנו למאושרים, וכיצד נוכל לעודד את ייצורם?
עוד מרדיו מהות החיים:
