מה אם לא היינו מפרידים בין גוף ונפש מלכתחילה?

כיצד פריטים מימי צעירותנו משפיעים עלינו בבגרות? צילום: TamasV / Shutterstock

מיינדפולנס – בגרסה של פרופסור לנגר

בניסוי אחר שערכה לנגר היא גרמה ל-84 חדרניות בבית מלון שדיווחו באכזבה כי אינן עוסקות בפעילות גופנית ואינן מרוצות ממשקל גופן – לשנות את תפיסתן ולהאמין שעבודתן הפיזית מהווה יותר מאשר הפעילות הגופנית המומלצת על ידי אנשי המקצוע. החדרניות, שלא שינו דבר בהתנהלותן, החלו לרדת במשקל. "כל שאר הגורמים הוחזקו קבועים והשינוי היחידי היה הלך הרוח", והוא, לבדו, עודד ירידה במשקל. בניסוי נוסף גרמה לנגר לנבדקים לחשוב ששנת הלילה שלהם ארכה יותר או פחות שעות ממה שישנו בפועל והתוצאות העידו כי "מדדים כמו זיכרון לטווח קצר או זמן תגובה ישתנו בהתאם לתפיסת שעות השינה, וללא קשר לכמה זמן הנבדקים ישנו בפועל".

בין שלל מחקריה מצאה לנגר שתפיסת הנראות של נשים בגילאי 27-83 שזה עתה יצאו מהמספרה משפיעה על לחץ הדם שלהן וכי קשישים שטיפלו בצמחים וניתנה להם האפשרות לבחור את לוח הזמנים שלהם – חיו חיים ארוכים יותר מאלו שלא. בעוד שניסוי החזרה אחורה בזמן לא פורסם באף עיתון מדעי כיוון שהמדגם שלו היה קטן מדי והיה, לדבריה, חתרני מדי לאותה תקופה – יתר המחקרים פורסמו והיוו חלק מכובד בהתגבשות הבנת החיבור בין הגוף והנפש.

לנגר הייתה בין הראשונים להציע שכדי לרפא או לטפח את עצמם, אנשים צריכים תמריץ פסיכולוגי – "משהו שיגרום לגוף לנקוט באמצעים מרפאים", מסביר גרירסון. היא הייתה מחלוצי הטוענים כי הנפש משפיעה על הגוף כשם שהגוף משפיע על הנפש.

"להגיד לאנשים להיות נוכחים, ובכן, זה נופל על אוזניים ערלות כיוון שכשאנשים אינם נוכחים הם לא יודעים שהם לא נוכחים".

בריאיון שהעניקה באוגוסט 2023 לפסיכולוג הקנדי ג'ורדן פטרסון היא מספרת שכבר שנים אנשים יודעים שיש קשר בין השניים אבל אף אחד לא מצליח להסביר באופן מדויק מהו. "איך מגיעים מהדבר המטושטש הזה שנקרא מחשבה למשהו חומרי שנקרא הגוף?" היא שואלת ומציעה מחשבה כמעט חתרנית: מה אם מלכתחילה לא היינו מבחינים בין גוף ונפש?

"גוף ונפש – אלו רק מילים", היא אומרת לפטרסון, שהיה קולגה שלה בהרווארד. תארו לעצמכם שמישהו פעם היה מגדיר כי מדובר בשלושה רכיבים: "גוף, נפש ומרפקים?" היא חצי מתלוצצת ומנסה להבהיר את הנקודה. לדבריה, הבעיה שלנו היא שמלכתחילה נתנו להם שני שמות נפרדים ועכשיו אנחנו שוברים את הראש כדי לפצח איך מתרחש החיבור ביניהם. אם היינו קוראים למכלול הזה בשם אחד היה ברור לנו שהוא עובד ביחד.

מה ההבדל בין מיינדפולנס של שגרה ומיינדפולנס של מצוקה?

לנגר, כידוע, אינה היחידה שטוענת שניתן לעזור לגוף להירפא על ידי המיינד בעזרת המחשבה. עם זאת, אולי מתוך הרקע המחקרי שלה, היא מציעה מודל שנראה כשואב השראה משתי המערכות הנוירולוגיות הבסיסיות שלנו: המערכת הסימפתטית והפרה-סימפתטית. מהדברים שהיא מספרת לפטרסון עולה כי את תחזוקת הגוף על ידי המיינד יש לחלק לשני מצבים – שגרה ומצוקה.

במצב שגרה ניתן לשמור על גופנו בעזרת טכניקת מיינדפולנס (קשיבות). אבל גם פה, ההסבר של לנגר קצת שונה מזה הרווח. לעומת תרגול "מודעות לא שיפוטית למחשבות ולרגשות הנסחפים במוחנו", לנגר סוברת כי הדבר הכי יעיל שמצאה הוא מתן תשומת לב לשינויים הרגעיים שמתרחשים כל הזמן. "להגיד לאנשים להיות נוכחים, ובכן, זה נופל על אוזניים ערלות כיוון שכשאנשים אינם נוכחים הם לא יודעים שהם לא נוכחים", היא אומרת. ולכן, שימת לב לשינויים משאירה אותנו אקטיביים בנוכחות שלנו.

לנגר מעודדת אותנו לתור אחר ניואנסים חדשים בתוך "הדברים שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים". לדוגמה, נדמה לנו שאנו מכירים את תווי הפנים של בן או בת הזוג שלנו על בוריים? מבט מעמיק יגלה לנו שינויים שאליהם לא היינו שמים לב אחרת. זה נכון לגבי החצר שלנו, האופן שבו הרכב שלנו נוסע או מערכת היחסים בין הילדים שלנו. היא מקבילה את הלך הרוח הזה לכניסה לבית זר: "נניח שבאתם לבקר בבית שלי. אתם משוטטים ומתבוננים בהכול. אילו ספרים אני קוראת? מה תלוי על הקירות? מה מפוזר על הרצפה? […] "מיינדפולנס היא המהות של מעורבות כזו".

בסביבות גיל 50 החלה לנגר לצייר. "לא הייתי מהילדות האלו שיודעות לצייר", היא מעידה. יותר משהפתיעה אותה העובדה שהצליחה לחקות את המציאות – בצורה כזו או אחרת – על ידי צבע וקו, הפתיע אותה האופן החדש שבו התבוננה בעולם. "פעם חשבתי שלעלים יש שני צבעים: ירוק כשהם על העץ וחום כשהם נושרים". בזכות הציור גילתה שלל גוונים ומרקמים וזכתה להבין כמה היא לא יודעת. "הפעם היחידה שבה צריך להיות לא מודע היא כשמצאת את הדרך הטובה ביותר לעשות משהו ושום דבר לא משתנה. ואני לא חושבת שאפשר לעמוד בתנאים האלה", היא אומרת.

ומה לגבי מצוקה?

את התמריץ הפסיכולוגי שעליו מדברת לנגר היא מקבילה לתרופת פלסבו. "פלסבו", כותב גרירסון, "הם לא רק כדורי סוכר המחופשים לתרופה. הם כל התערבות בלתי מזיקה, אך כזו שנתפסת על ידי הנמען כחזקה, המייצרת שינויים פיזיולוגיים מדידים". לדוגמה, כשלנגר ועמיתיה שכנעו נבדקים שהדיכאון שלהם יימשך רק עוד שלושה שבועות הם השתפרו באופן מיידי. הבעיה עם פלסבו היא שמישהו צריך לשכנע אותנו בתועלתו או לתת לנו אותו. בתור ילדים, לחלקנו הייתה סבתא שמזהה את הפחד מחלומות רעים ומעניקה בחגיגיות גומיית שיער סגולה שמצאה בארון – כזו שמבריחה כל סיוט. או סבא שלימד שלומר "מלח-מים" מרחיק את הדבורים. אבל בבגרות, עלינו למצוא פתרון אלטרנטיבי.

"כשהיא ועמיתיה שכנעו נבדקים שהדיכאון שלהם יימשך רק עוד שלושה שבועות הם השתפרו באופן מיידי. הבעיה עם פלסבו היא שמישהו צריך לשכנע אותנו בו או לתת לנו אותו".

"אי אפשר לתת לעצמנו פלסבו", היא מסבירה לפטרסון, "אבל כן אפשר להניע את עצמנו לחשיבה מרפאת". אחת הפעולות שנמצאו מועילות בשלל מחקרים שעליהם מספרים השניים היא ניטור. למשל, לדברי פטרסון, סובלים מדיכאון חושבים שהם כל הזמן סובלים ושהסבל שלהם רק הולך ומחמיר והמחשבה הזו כשלעצמה נמצאה כגורם שמחריף את מצבם. בהשראת ההבנה הזו, ערכו השניים ניסויים שונים שבהם נבדקים עם דיכאון או עם מחלת כאב כרוני ניטרו את מצבם כל שעה. כשאנחנו שואלים את עצמנו מדי שעה "מה שלומנו עכשיו, האם הוא טוב יותר או פחות מקודם ומדוע?" אנחנו עשויים לגלות שהמצב טוב משחשבנו.

ניטור הוא טכניקה יישומית פשוטה ויעילה עבור כל מצב. בכל תקופה ארוכה של חוסר ודאות – כמו הסתגלות של הילדים לגן חדש, התברגות שלנו במקום עבודה חדש או חולי מתמשך שפוקד אותנו או את הקרובים אלינו – אנחנו יכולים לכוון את הטלפון לשעון מעורר שחוזר על עצמו כל שעה או שעתיים ולעצור רגע להתבונן בשינויים.

במובן מסוים הטכניקה הזו די דומה לפרשנות שהיא מציעה למיינדפולנס, דהיינו תשומת לב לשינויים. אולי זה מרמז על הרעיון שבשורש גישתה לחיבור גוף נפש: היכולות והביצועים שלנו אינם קבועים, אלא מתגברים או נחלשים עם השינויים התכופים במצבנו הפיזי והתודעתי. המודעות לשינויים הללו עשויה לפתוח עבורנו גישה ליכולות שנדמה כי אבדו. וארבעים שנות מחקר מציעות כי הם מתרחשים יותר משנדמה לנו.