מדוע כבש השור הארקטי מוכן לספוג כל כך הרבה זעזועי מוח? מינים שונים בטבע מציגים דרכים ייחודיות של הקרבה עצמית. מוויתור למען האחר ועד הרס עצמי לטובת מטרה גדולה. מהן המוטיבציות השכיחות ביותר ל'אלטרואיזם' ולאיזה רעיון רחב כולן מתכנסות?
לפנות בוקר בקוסטה ריקה. נקבת ערפד מצוי חוזרת מלילה מוצלח. היא נמנית עם תת-זן של עטלפים, בין בעלי החיים הבודדים שנותרו המסתמכים על דם כמזונם העיקרי. כוכבת הסיפור שלנו צרכה כמות דם שהגדילה את משקל גופה בכ-50%. "כשהיא מגיעה לעץ שאותו היא חולקת עם קבוצת עטלפים, היא מגלה שלאחת הנקבות האחרות לא שיחק כל כך המזל. זה לילה שני ברציפות שהיא לא הצליחה לאכול והיא תכף תרעב למוות. נקבת הערפד מתקרבת אליה ומציעה לה מנת דם ממוחזרת מתוך מה שהרוויחה בעמל רב", כותבת ג'ולייט לאמב ב-Daily JSTOR. "שתיהן יזכו לחיות יום נוסף".
מה גורם לבעל חיים אחד לוותר על מה שהשיג במאמץ עילאי למען בעל חיים אחר? האין זה מנוגד לכוח הבסיסי שמניע את כל הפרטים להישרדות?
דוגמה נוספת שמעוררת תהייה היא המרמיטות, אשר לדברי לאמב "מעכבות את פעילות הרבייה שלהן כדי לעזור לחברותיהן לקבוצה לגדל צאצאים". והן לא היחידות שעושות זאת. בממלכת החי ישנם מינים שונים (מחרקים דרך בעלי כנף ועד יונקים) שמתנהלים כרשת חברתית מלוכדת שבה לא אחת נצפה פרט אחד מקריב מעצמו למען האחר.
התופעה נקראת 'אאוסוציאליות' ויש לה כמובן דרגות שונות של ביטוי. ביניהן, 'גידול צאצאים שיתופי', כפי שמתנהלות המרמיטות: כאשר מרמיטה מולידה צאצאים, אחיותיה או קרובות משפחה אחרות מניחות בצד את מאמצי הרבייה שלהן ומתגייסות לעזרתה בטיפול בצאצאים. התופעה מעניינת במיוחד כיוון שלא מדובר בסבא וסבתא שכבר סגרו את הבסטה, אלא בקרובות משפחה פוריות שכביכול היו אמורות להתרכז כעת ביצירת דור ההמשך שלהן.
"הנקבות אינן מקריבות את חייהן למען הרבייה, שכן תפקידן אינו מסתיים שם. הן, לעומת זאת, עשויות להקריב את חייהן למען הבטחת הישרדותם של הצאצאים".
נמלים לוקחות את גידול הצאצאים השיתופי לדרגה גבוהה יותר. שם, המלכה היא היחידה שמעמידה צאצאים ואילו יתר הפועלות במושבה מגדלות אותם. להבדיל מהמרמיטות – ש"רק" מעבירות את הפוקוס למישהי אחרת לזמן מה ואחר כך חוזרות להתעסק בשלהן – הנמלים לעולם לא יתרבו בעצמן.
בדומה להן, גם טרמיטים ודבורים הם בעלי חיים אאוסוציאליים שמקדישים את חייהם לגידול צאצאי המלוכה. אך לא בזה מסתכמת ההקרבה העצמית במחלקת החרקים. שלושת מיני פרוקי הרגליים הללו מקריבים את חייהם בהגנה על המושבה, על המלכה או על הזוג המלכותי. "כשדבורת דבש אירופאית עוקצת תוקף בעל עור רך, כמו דוב", מסביר ג'ייסון ביטל במאמרו ב-National Geographic, "היא מתה כיוון שהעוקץ שלה משתקע בעור הקורבן". היא נותנת את חייה במטרה להרחיק את האיום הכביר מהכוורת. "נמלה עשויה לקרוע את בטנה לשניים תוך הגנה על הקן שלה מפני תוקפים, ובמיני טרמיטים מסוימים פועלות קשישות יכולות להפוך את עצמן לפצצות רעל".
ככל שטרמיט מזדקן לסתו נשחקת ושקיקי רעל גדלים בקרבו, מה שהופך אותו ללוחם הנכון ביותר להישלח לחזית. צילום: Jes2u.photo / Shutterstock
הקרבה עצמית למען דור ההמשך, הקיים או הפוטנציאלי
לפי ביטל, חרקים הם לא היחידים שמקריבים קורבן גדול כמו חייהם למען מטרה "גדולה יותר". זכר כבש השור הארקטי, למשל, שמשקלו נע סביב 360 קילוגרם, מבלה את עונת הרבייה בריצה במהירות של 50 קמ"ש ישירות אל מצחו של זכר אחר. "במהלך תוחלת חייהם שנעה בין 10 ל-12 שנים, כבש שור בודד ממין זכר עלול לצבור משהו כמו 2,100 פגיעות בראש". מנתיחות מוחיות לאחר המוות, מצאו ביטל ועמיתיו דפוס "שנראה ממש דומה לטראומה מוחית כרונית מוקדמת באדם". בהתחשב בעובדה שנקבת כבש השור חיה בין 15 ל-23 שנים, ניתן לומר שהזכרים מקריבים את עצמם למען הרבייה.
וגם הם לא לבד. ישנם עוד כמה מינים בטבע שזכריהם מכלים עצמם במאמץ הרבייה. אנטכינוס, לדוגמה, הוא נמיית כיס קטנה וטורפת שנפוצה בעיקר באוסטרליה ובטסמניה. "יש להם עונת הזדווגות מטורפת מאוד", ובה התקפי רבייה שיכולים להימשך עד 14 שעות. במהלכה, כל זכר מנסה להזדווג עם כמה שיותר נקבות. משך ההזדווגות ואופייה האלים מובילים בסופו של דבר לקיצו. "הקולגן ברקמות הגוף של הזכרים מתפרק והם סובלים מדימומים פנימיים שהופכים אותם רגישים מאוד לטפילים ומחלות. המערכת החיסונית שלהם כושלת" ותוך מספר שבועות הם ימצאו את מותם.
"האם ישנן מידות שונות של חוויה 'סופר-אורגניזמית'? מעין תחושת שייכות שמאפיינת תא שמתנהל כיחידה מלוכדת ומסונכרנת שבה כל פרט תלוי במידת מה ביתר? האם הקשר בין הורים וילדים הוא וריאציה עדינה כלשהי של סופר אורגניזם? ומשפחה על דורותיה? קהילה? מדינה? או אפילו המין האנושי כולו?"
הנקבות אינן מקריבות את חייהן למען הרבייה, שכן תפקידן אינו מסתיים שם. הן, לעומת זאת, עשויות להקריב את חייהן למען הבטחת הישרדותם של הצאצאים, כפי שעולה ממאמרו של ביטל. מנקבות ממינים שונים של דו-חיים המאפשרות לצאצאיהן לאכול את עורן, דרך נקבות העכביש האפריקאי שנוקטות ב'מטריפגיה' מלאה – "הרג ואכילה של אימם", ועד לתמנוניות ענק מהאוקיינוס השקט אשר מגוננות על ביציהן במשך ארבע שנים מבלי למוש מהן: היא אינה עוזבת אפילו כדי לצוד מזון, אלא מתבססת על משאבי גופה עד שהביצים בוקעות והיא קורסת ומתה.
האבולוציה ידועה בכוחה לעזור למינים להשתדרג על מנת להפוך הישרדותיים יותר. אך יחד עם זאת, נראה שהיא גם מובילה חלק מבעלי החיים בדרכים עקלקלות של פגיעה עצמית. מהן המוטיבציות להקרבה עצמית בטבע? ומה היא משרתת בסופו של דבר?
כמאה שנה לאחר שפורסמה משנתו של דרווין הגה התיאורטיקן והביולוג האבולוציוני ויליאם המילטון משוואה הידועה כיום כחוק המילטון. המילטון ניסה למצוא את החוקיות שעומדת מאחורי הנטייה של בעלי החיים לנהוג באלטרואיסטיות. לפיה, מסבירה לאמב, "יש סיכוי גבוה יותר שפרטים יתנהגו בצורה אלטרואיסטית ככל שהם קרובים מבחינה גנטית". לפי המשוואה, גם גודל ההקרבה משחק תפקיד וכמובן הרווח שיוצא ממנה. למשל, תיתכן מחווה שלא פוגעת בי יותר מדי אבל תורמת רבות למישהו שהוא די רחוק ממני ברמה הגנטית. אך ככל שהיא דורשת ממני יותר, כך הקרבה הגנטית אל אותו פרט ומידת ההשפעה שלה עליו צריכות להיות גדולות יותר.
מה שנראה לנו כהתנהגות אלימה והרסנית שווה את המחיר, כל עוד הוא מוביל לרבייה. צילום: Roger Wissmann / Shutterstock
מהו סופר אורגניזם?
אם כן, צאצאים הם בעלי הקרבה הגנטית הגבוהה ביותר להוריהם. מה שלפי חוק המילטון הופך אותם למוטיבציה השכיחה להקרבה עצמית. מהרגע שיצאו אל העולם, הורים כמעט מכל המינים והסוגים מוכנים לעשות הכול למען הישרדות צאצאיהם. מנקודת מבט אבולוציונית הם מהווים מעין 'אני עתידי' עבור הפרט. אפשר להסתכל עליהם כעל היתכנות הקיום של הפרט גם לאחר מותו. צאצאים, במובן הזה, הם חיי נצח. ולכן, התנהלותה של תמנונית הענק היא אולי מטלטלת או מכווצת את הלב אך יש בה גם היגיון ברור לעין.
אם דור ההמשך הוא מטרה ראויה להקרבה עצמית הרי שכך גם הרבייה עצמה. בטח ובטח עבור הזכרים. "בכל שנה, כבש השור יספוג חבטות ראש רבות, אבל אם הוא יצליח להתרבות ולו פעם אחת בהצלחה, זה בערך כל מה שהוא צריך", מסביר ביטל. האם חייו של זכר כבש השור מוקדשים מרגע היוולדו ועד ליום מותו למען רבייה? יכול להיות. כמעט כאילו גופו ונשמת אפו הם כלי במשחק שחמט גדול יותר להעברת מטען גנטי לעוד ועוד פרטים.
"אם כאשר פרט דואג לקבוצה שאליה הוא משתייך הוא בעצם דואג לעצמו, על אותו משקל ניתן לומר גם כי כאשר פרט דואג לעצמו הוא גם דואג לקבוצה שאליה הוא משתייך".
גם התנהגותן של המרמיטות תואמת את חוק המילטון. שכן הקרבה הגנטית שלהן לפרט המקבל (אותה גיסה שבדיוק המליטה) אומנם אינה גדולה כמו זו שבין אם לצאצאיה, אך גם גודל ההקרבה אינו גדול כמו מוות. מדובר בעיכוב "קל" בתוכניות. ומה לגבי מושבת נמלים וכוורת דבורים? מדובר בשתי צורות קיום שמקורן בפרט אחד (או אחת, אם לדייק). לדוגמה, נמלה מלכה מופרית יוצאת למעוף כלולות ובו היא מוצאת כוך קטן להטיל בו את ביציה. הנמלים שבוקעות מתחילות לעבוד במרץ ולהקים את הקן, והמלכה ממשיכה בתפקידה – להטיל עוד ועוד ביצים.
אם כך, אוכלוסיית המושבה כולה מורכבת מצאצאים של פרט אחד ובין כולם יש קרבה גנטית די גבוהה. האם זו הסיבה שבגינה מוכנות הנמלים להקריב את חייהן אחת למען השנייה? כולן למען אימן? ברמה המתמטית המצב הזה תואם את המשוואה. אבל משהו עדיין לא לגמרי מסתדר. מדוע שצאצאים יגנו על אימם ולא להיפך?
סופר אורגניזם הוא מונח שנועד לתאר אוכלוסייה של פרטים שמתנהלת יחד כאורגניזם אחד גדול. קן נמלים, מושבת טרמיטים וכוורת דבורים הן הדוגמאות המובהקות של הרעיון. במקרה הזה, היחידים אינם יכולים להתקיים לאורך זמן לבדם, אלא רק כחלק מהכלל. לכל פרט או קבוצת פרטים ישנו תפקיד מסוים שבשבילו הוא חי וכך, כשכל אחד ממלא את תפקידו נאמנה, הם מתקיימים יחד כמעין יצור אחד גדול. כל הפרטים מוכוונים למען שימור הקבוצה ולא למען שימור עצמם.
האם גם אנחנו כמין מקיימים סוג של סופר אורגניזם? צילום: Ryoji Iwata / Unsplash
כשנמלה פועלת מטפלת בצאצאי המלכה וכשטרמיט משלם בחייו למען הגנה על המושבה – הם בעצם פועלים בצורה הכי הישרדותית שלהם. מידת ההזדהות שלהם עם הקבוצה היא כל כך גבוהה שהם מתנהלים לא כאינדיבידואלים אלא כאיבר בתוך הגוף השלם. כמו אדם שנאלץ לקבל החלטה ולקטוע אצבע על מנת להציל את עצמו מדימום למוות.
מנקודת מבט פילוסופית אולי ניתן לומר שסופר אורגניזם הוא הקרבה הגנטית הגבוהה ביותר. תיאורטית, אם אני מזדהה עם הקבוצה באופן מלא, תופס את עצמי כאיבר בתוכה, זה כמו לומר שיש בינינו 100% קירבה גנטית. האם ישנן מידות שונות של חוויה 'סופר-אורגניזמית'? מעין תחושת שייכות שמאפיינת תא שמתנהל כיחידה מלוכדת ומסונכרנת שבה כל פרט תלוי במידת מה ביתר? האם הקשר בין הורים וילדים הוא וריאציה עדינה כלשהי של סופר אורגניזם? ומשפחה על דורותיה? קהילה? מדינה? או אפילו המין האנושי כולו?
"אלטרואיזם, אם בוחנים אותו היטב, הוא לעיתים קרובות גם אגוצנטרי. ואילו אגוצנטריות, בהסתכלות הוליסטית עלינו כפרט בתוך המין האנושי מתגלה, במצבים מסוימים, גם כאלטרואיסטית".
האם גם בחיי המרמיטות, מעבר להסבר הראשוני של המילטון, ישנו אלמנט של הזדהות עם הקבוצה? ברגע שפרט חי בתוך קבוצה ומנהל חיים סוציאליים שמהם הוא מרוויח ואולי אף בזכותם הוא שורד – הרי שהזהות שלו הופכת מגולמת בקבוצה. איום על הקבוצה הוא איום על ה'עצמי' ולכן כל פעולה שתיטיב ותשמר את קיומה היא פעולה שתיטיב ותשמר את קיום הפרט.
האם כל הקרבה מביאה לידי ביטוי הזדהות ברמה כלשהי? כלומר, האם ההקרבה מתקיימת ברגע שאני רואה את עצמי מגולם בתוך אידיאל כלשהו, במושבה שבה אני חי, בקבוצה אליה אני משתייך או בפרטים שיישאו חלק ממני אל העתיד? האם המושג הקרבה עצמית אינו מבטא אלא הקרבה עבור העצמי? אם כאשר פרט דואג לקבוצה שאליה הוא משתייך הוא בעצם דואג לעצמו, על אותו משקל ניתן לומר גם כי כאשר פרט דואג לעצמו הוא גם דואג לקבוצה שאליה הוא משתייך.
פתאום מונחים כמו אלטרואיזם ואגוצנטריות הופכים שלובים זה בזה עד שנהיה קשה להבחין מהו מה. אלטרואיזם, אם בוחנים אותו היטב, הוא לעיתים קרובות גם אגוצנטרי. ואילו אגוצנטריות, בהסתכלות הוליסטית עלינו כפרט בתוך המין האנושי מתגלה, במצבים מסוימים, גם כאלטרואיסטית.
לפנות בוקר בקוסטה ריקה. נקבת ערפד מצוי חוזרת מלילה מוצלח. היא תומכת בחברת קבוצה אחרת שאליה היא משתייכת ועבור הטבע זו עסקה משתלמת. כי מחיר ההקרבה אינו גבוה מדי אך הוא משפר את כישורי ההישרדות המשוקללים של הקבוצה. ואולי בזכות הקרבות שכאלו, בין שיתויגו כאגוצנטריות או כאלטרואיסטיות, לטבע זה לא משנה, מערכות אקולוגיות שלמות נותרות.
תמונת כותרת: NicoleTaklaPhotography / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
בין קן נמלים לרשת הקוסמית – מדענים חושפים את מסתרי המוח במקומות משונים
אם אתם לא זברה בסוואנה, נסו לא להילחץ כמו זברה בסוואנה
קוראים תיגר על מערכת העצבים האוטונומית – מפקדת המשנה של האבולוציה
עוד מרדיו מהות החיים:
דליק ווליניץ ושמואל שאול פותחים שבוע בשיחה על אבולוציה בעולם הרוח
