אף אחד לא רוצה להיות עצוב. בהגדרה, אם אנחנו עצובים זה מפני שלא טוב לנו. אבל אם תשאלו את סוזן קיין, מחברת רב המכר "שקט", זהו הרגש המניע של האנושות. האמנים הגדולים ביותר, המוחות המבריקים ביותר ומיליארדי אנונימיים מופעלים על ידי מה שהיא מכנה "מתיקות מרירה" – ערגה לשלמות, מתוך הכרה באי-היתכנותה.
כמעט בכל תרבות ומסורת קיים קונספט גן העדן או המקבילה שלו: מקום, מצב, הוויה או רעיון, שהם השלמות בהתגלמותה, אך לנצח יימצאו מחוץ להישג ידינו. איננו מסוגלים לחוות את השלמות הזו, אבל כאילו זיכרון עמום בתוכנו יודע במה מדובר, והכיסופים אליה מתעוררים בכל פעם שאנו שומעים צליל נוגה שחודר לליבנו, נזכרים באדם אהוב שאיננו או מפנטזים על החיים שיכולים היו להיות לנו. המחברת סוזן קיין התחקתה במשך שנים אחר תחושת הגעגוע הזו, והגיעה למסקנה שהביטוי הרגשי שלה, מלנכוליה, הוא אחד המנועים החזקים ביותר שלנו. במובאה ערוכה מהמבוא שכתבה לספרה מתיקות מרירה (באדיבות מטר הוצאה לאור) היא מפרטת בפיוטיות את תובנותיה על עצבות, מדוע היא מפעילה אותנו בצורה עמוקה כל כך, וכיצד היא יכולה לפתח בנו חוסן.
*
לפני אלפיים שנה תהה אריסטו מדוע אישיות מלנכולית שכיחה כל כך בקרב המשוררים, הפילוסופים, האמנים והמדינאים הגדולים. תשובתו התבססה על האמונה העתיקה שגוף האדם מכיל ארבע ליחות המתאימה כל אחת מהן למזג שונה: מלנכולית (עצב), סנגווינית (שמחה(, כולרית (תוקפנות( ופלגמטית (רוגע(. האופי שלנו,לפי אמונה זו, נקבע על ידי הכמויות היחסיות של הליחות האלה. היפוקרטס, הרופא היווני המפורסם, האמין שבאדם האידיאלי מתקיים איזון הרמוני בין ארבעתן. אבל רבים מאיתנו נוטים לכיוון זה או אחר.
ספר זה עוסק בכיוון המלנכולי, שאותו אני מכנה גם ה"מר־מתוק". הנטייה למצבי כמיהה, תוגה עזה ועצבות, מודעות עזה לזמן החולף ואושר שבאורח משונה כרוך בו גם כאב נוקב נוכח היופי בעולם. המלנכוליות נוגעת גם להכרה בכך שאור וחושך, לידה ומוות — המר והמתוק — תמיד כרוכים זה בזה. כמו שאומר הפתגם הערבי, "יום דבש, יום בצל". הטרגדיות שבחיים כרוכות לבלי הפרד בנפלאותיהם. אם הציוויליזציה תיחרב ותשוב ותיבנה מאפס, אותה דואליות תשוב ותצוץ בה. אבל באופן פרדוקסלי, הדרך היחידה לחיות את הדואליות במלואה — גם את החושך וגם את האור — היא להתעלות אל מעבר לה. וזהו לב העניין. מלנכוליה היא כמיהה לחיבור או לשותפות, רצון לשוב הביתה.
למי שמוצאים באישיותם נטייה למלנכוליה יהיה קשה לדון בשאלה של אריסטו על המלנכוליה של אישים דגולים בלי להישמע כמי שמלאים מעצמם. אבל עובדה שהתובנה הזאת מצאה הד בלבם של בני אדם במשך אלפי שנים. במאה החמש־עשרה, מרסיליו פיצ'ינו הציע את הרעיון שסטורן, האל הרומי שנקשר למלנכוליה, "השאיר ליופיטר את החיים הרגילים אך אימץ לעצמו חיים מרוחקים ושמיימיים." במאה השש־עשרה הציג האמן אלברכט דירר את המלנכוליה בתחריט מפורסם כאישה שנראית כמלאך שנפל וסביבה סמלים ליצירתיות, ידע וכמיהה: גוף מרובה פאות, שעון חול, סולם שעולה השמיימה. שארל בודלר, המשורר בן המאה התשע־עשרה, התקשה "להעלות על הדעת מין יופי" שאין בו מלנכוליה.
הדימוי הרומנטי הזה של המלנכוליה ידע במשך הזמן עליות ומורדות. קרוב לזמננו הוא נמצא בדעיכה. במאמר רב השפעה משנת 1918 פטר זיגמונד פרויד את המלנכוליה כנרקיסיזם, ומאז היא נבלעת במלתעות הפסיכופתולוגיה. במיינסטרים של הפסיכולוגיה, מלנכוליה היא מילה נרדפת לדיכאון. אבל השאלה של אריסטו אף פעם לא נעלמה. היא לא יכולה להיעלם. במלנכוליה יש משהו מסתורי, עמוק ומהותי. היא היתה חלק מאישיותו של אפלטון, וגם של ג'לאל אל־דין רומי, של צ'רלס דרווין, של אברהם לינקולן, של מיה אנג'לו, של נינה סימון… ושל לאונרד כהן.
אבל מהו בדיוק הדבר הזה שהיה לכולם?
מוזיקה עצובה כמו לחן של שופן, פיוט חזני נושן או קינה נורדית, יכולים לחדור לעומקים בלב שלא ידענו על קיומם. צילום: Brad Starkey on Unsplash
חקרתי את השאלה הזאת במשך שנים. הלכתי בשביל בן מאות שנים שהלכו בו אמנים, סופרים, הוגים ומסורות חוכמה מכל העולם. והדרך הובילה אותי גם לעבודתם של חוקרים בני ימינו — פסיכולוגים, מדענים ואפילו חוקרי ניהול (שגילו כמה מהחוזקות הייחודיות לאנשים מלנכוליים שמנהלים עסקים או עובדים במקצועות יצירתיים, ואת הדרכים הטובות ביותר לנצל אותן(. והגעתי למסקנה שהמלנכוליה אינה רק תחושה או אירוע רגעיים, כפי שנוטים לחשוב, אלא גם כוח שקט, דרך קיום, ומסורת מפוארת. הפוטנציאל האנושי הגלום בה גדול לא פחות מממדי ההתעלמות ממנה. המלנכוליה היא תגובה אותנטית ומרוממת לבעיית החיים בעולם פגום מאוד שבה בעת יש בו גם יופי כה עיקש.
מעל לכול, המסורת המלנכולית מראה לנו כיצד להגיב לכאב — כיצד לקבל אותו ולנסות להפוך אותו לאמנות, כמו המוזיקאים, או למרפא, או לחדשנות, או לכל דבר אחר שמזין את הנפש. כשאיננו עושים זאת, הצער והכמיהה שבנו עלולים להתבטא כאכזריות, כשתלטנות או כקהות ולפגוע במי שסביבנו. אבל ההבנה שכל בני האדם חווים — או יחוו — אובדן וסבל, מאפשרת לנו להפנות את פנינו לעבר הזולת.
הקהילה האידיאלית, כמו האדם האידיאלי, היא קהילה שמתקיימים בה כל ארבעת המזגים ההיפוקרטיים. אבל לא רק יחידים נוטים לכיוון זה או אחר אלא גם חברות אנושיות. התרבות האמריקאית מאורגנת סביב המזגים הסנגוויני והכולרי הקשורים לעליצות ולחוזק.
הגישה הסנגווינית־כולרית, פניה קדימה והיא מתאפיינת בנכונות אלי קרב. היא מעודדת חתירה עליזה לעבר מטרות בחיינו הפרטיים וזעם צדקני אונליין. היא מעודדת אנשים לגלות קשיחות, אופטימיות ואסרטיביות, להשמיע את דעתם מתוך ביטחון עצמי, ובהקשר הבין־ אישי — לדעת איך לרכוש חברים ולהשפיע על בני אדם. אנו האמריקאים מייחסים לאושר חשיבות רבה עד כדי כך שתחילה הכנסנו את החתירה לאושר למסמכים המכוננים של האומה, ולאחר מכן כתבנו יותר משלושים אלף ספרים בנושא, לפי חיפוש שערכתי לא מזמן באמזון. מגיל צעיר מאוד מלמדים אותנו לבוז לדמעות ("בכיינים!") ולהימנע מלהראות כל סימן לעצבות. במחקר שהקיף למעלה משבעים אלף בני אדם מצאה ד"ר סוזן דייוויד (David), פסיכולוגית מהרווארד, ששליש מבינינו שופטים את עצמנו לכף חובה בגלל רגשות "שליליים" כמו עצב וצער. "אנחנו עושים את זה לא רק לעצמנו," אומרת דייוויד, "אלא גם לאנשים שאנחנו אוהבים ולילדינו."
"כמיהה היא מומנטום. היא לא פסיבית אלא אקטיבית. יש בה יצירתיות, רוך ושגב. כשאנחנו כמהים למשהו או למישהו, אנחנו חותרים אליו, אנחנו נעים לעברו".
מובן שיש יתרונות רבים לגישות סנגוויניות־כולריות. הן עוזרות לספורטאים לחבוט כדורים למרחקים גדולים, הן עוזרות למחוקקים להעביר חוקים, הן עוזרות להיאבק כשצריך. אבל מאחורי האנרגטיות העולצת והזעם המקובל חברתית מסתתרת האמת שכל בני האדם — אפילו משפיעני רשת עם תנועות ריקוד מרשימות ועם דעות נחרצות— הם בני אדם שבריריים שקיומם ארעי. לכן אין לנו אמפתיה למי שלא מסכימים איתנו, ולכן אנחנו מופתעים כל כך כשאנחנו עצמנו נקלעים פתאום לבעיות.
לעומת הגישות האלה, המנטליות המלנכולית, המתוקה־מרירה, יכולה להיראות ככזו שפניה לעבר, כגישה בלתי פרודוקטיבית ששקועה בכמיהה. זוהי השתוקקות למה שהיה יכול להיות, או למה שעוד יכול להיות.
אבל לאמיתו של דבר, כמיהה היא מומנטום. היא לא פסיבית אלא אקטיבית. יש בה יצירתיות, רוך ושגב. כשאנחנו כמהים למשהו או למישהו, אנחנו חותרים אליו, אנחנו נעים לעברו. באנגלית, אחת המילים שמבטאות כמיהה, longing, מקורה במילה langian באנגלית עתיקה שפירושה לצמוח או להתארך, ובמילה הגרמנית — langen לשלוח את היד, להגיע לדבר מה. מקורותיה הבלשניים של מילה אחרת שמבטאת כמיהה או ערגה, yearning, קשורים לרעב או לצמא אך גם לתשוקה.
במילים אחרות, הדברים שמסבים לנו סבל הם גם הדברים שיש להם חשיבות עמוקה בעינינו — עמוקה עד כדי כך שהם מעוררים אותנו לעשות מעשה. לכן ב"אודיסאה" של הומרוס, געגועים הביתה היו הדחף שבעטיו יצא אודיסאוס למסעו הגדול, מסע שמתחיל בבכי על החוף בגעגועים למולדתו, איתקה. לכן כמעט בכל סיפור ילדים שאהבתם אי־פעם — מהארי פוטר ועד לבילבי, הגיבורים הם יתומים. רק כשההורים מתים והופכים למושא לגעגוע, מתחילות הרפתקאותיהם של הילדים. רק אז הם מתחילים לגלות דברים נסתרים ששייכים להם בזכות ולחתור להשגתם. הסיפורים האלה מוצאים הד בלבנו מפני שכולנו חווים חולי והזדקנות, פרדות ואבל, מגֵפות ומלחמות. והמסר של כל הסיפורים האלה — הסוד שאותו מנסים משוררים ופילוסופים לגלות לנו זה מאות שנים — הוא שהכמיהה היא הדרך שמובילה אותנו למקום שאליו אנחנו שייכים.
נוף של שממה פראית יכול לאפוף אותנו בתחושה שאנחנו עדים למשהו ראשוני, צל של אירוע הבריאה. צילום: Sean Thoman on Unsplash
רבות מדתות העולם מלמדות את אותו רעיון. "כל חייך עליך להשתוקק," כותב מחברו האנונימי בן המאה הארבע־עשרה של החיבור המיסטי "ענן אי־הידיעה". "רק למען חלות פני ריבונו העליון לבסוף ישבע רצון," נכתב בקוראן. "אלוהים הוא אנחת הנפש," כתב מייסטר אקהרט, המיסטיקן והתיאולוג בן המאה השלוש־עשרה. השורה שמרבים לצטט יותר מכול מתוך כתביו של אוגוסטינוס הקדוש היא, "לבנו לא ידע מנוח עד שינוח בך."
אפשר להרגיש את האמת הזאת ברגעים שמחוץ לזמן, רגעים שבהם אנחנו עדים לדבר מה כה נשגב — קטע גיטרה אגדי, סלטה על־אנושית — שנדמה שמקורם בעולם מושלם ויפה יותר. זאת הסיבה להערצה שרוחשים לכוכבי רוק ולספורטאים אולימפיים — מפני שבאמצעותם אנחנו נושמים מעט מקסמו של עולם אחר. רגעים כאלה חולפים במהירות, אבל אנחנו רוצים לחיות לעד בעולם האחר ההוא. אנחנו משוכנעים שהוא קיים, שקיים מקום שאליו אנחנו שייכים.
ברגעים הגרועים יותר, אנשים שנוטים למלנכוליה חושבים בייאוש שהעולם המושלם והיפה יישאר תמיד בלתי מושג. אבל כשהם במיטבם הם מנסים להביא אותו לידי קיום. המר־מתוק הוא המקור הסמוי למאמצים שאפתניים להשיג דברים שנדמה שאינם ניתנים להשגה, ליצירות מופת ולסיפורי אהבה. בגלל הכמיהה אנחנו מנגנים סונטות אור ירח ובונים חלליות כדי להגיע למאדים. בגלל כמיהה רומיאו אהב את יוליה, ושייקספיר כתב את סיפורם, ואנחנו ממשיכים להעלות אותו על הבמה כעבור מאות שנים.
"לא משנה אם אנחנו אתאיסטים או מאמינים. האמיתות הן אותן אמיתות. אם אתם משתוקקים לבן זוג שנפרד מכם או לבן זוג שאתם חולמים להכיר, אם יש בכם רעב לילדוּת שלעולם לא תהיה לכם, או לשמיימי, אם אתם כמהים לחיי יצירה או לארץ מולדתכם, אם אתם חולמים להעפיל לפסגות הכי גבוהות בעולם או להתמזג עם היופי שראיתם בחופשה על החוף, אם אתם חולמים להקל את כאבם של הוריכם ושל מי שקדמו להם או אם אתם מתגעגעים לאדם שאבד, לילד שלא נולד, למעיין הנעורים, או לאהבה ללא תנאים —כל אלה גילויים של אותו כאב גדול".
לא משנה אם אנחנו מגיעים לאמיתות האלה דרך בילבי, דרך סימון ביילס או דרך אוגוסטינוס — לא משנה אם אנחנו אתאיסטים או מאמינים. האמיתות הן אותן אמיתות. אם אתם משתוקקים לבן זוג שנפרד מכם או לבן זוג שאתם חולמים להכיר, אם יש בכם רעב לילדוּת שלעולם לא תהיה לכם, או לשמיימי, אם אתם כמהים לחיי יצירה או לארץ מולדתכם, או לאיחוד מושלם יותר (אישי או פוליטי), אם אתם חולמים להעפיל לפסגות הכי גבוהות בעולם או להתמזג עם היופי שראיתם בחופשה על החוף, אם אתם חולמים להקל את כאבם של הוריכם ושל מי שקדמו להם או כמהים לעולם שבו יוכלו להתקיים חיים שלא יגזלו חיים אחרים, אם אתם מתגעגעים לאדם שאבד, לילד שלא נולד, למעיין הנעורים, או לאהבה ללא תנאים —כל אלה גילויים של אותו כאב גדול.
אני קוראת למקום הזה, למצב שאליו אנחנו משתוקקים, "העולם המושלם והיפה". במסורת היהודית־נוצרית קוראים לו גן עדן ומלכות שמיים. הסוּפים קוראים לו "אהוב הנפש". יש לו אין־ספור שמות אחרים, ביניהם פשוט "הבית", או "אי־שם מעבר לקשת בענן", או כפי שניסח זאת הסופר מארק מרליס, "החוף שממנו אנו מגורשים לפני הולדתנו." ק"ס לואיס קרא לו, "המקום שממנו בא כל היופי." כולם אותו הדבר — העמוק שברצונותיו של כל לב אנושי. הדבר שוודרן סמיילוביץ' הפך לממשות כשניגן בצ'לו ברחובות העיר שנחרבה במלחמה.
בעשורים האחרונים, השיר "הללויה" של לאונרד כהן — בלדה של כמיהה רוחנית — הושמע בתוכנית טלוויזיה של כישרונות שירה חדשים כל כך הרבה פעמים שהוא הפך לקלישאה. אבל זאת הסיבה לדמעות האושר שעלו בעיניהם של המאזינים כשהמתחרים ביצעו את השיר אפילו בפעם המיליון. בין שבעיני עצמנו אנחנו "חילוניים" או "דתיים", עמוק בפנים, בתוך כולנו יש שאיפה לשמיים.
תמונת כותרת: pawel szvmanski on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההבדל בין 'יפה' ל'נשגב' – וכיצד הוא מסביר את תחושת ההתמזגות עם הטבע והיקום
האם יצר הסקרנות שלנו יכול ללכת רחוק מדי – מה מושך אותנו אל חוויות שכרוכות בגועל?
מה מושך אותנו להומור שחור – וכיצד הוא עוזר לנו לנווט בחלקים האפלים של החיים
עוד מרדיו מהות החיים:
