מדוע דברים מתקבלים אחרת כשהם מצוירים?

כיצד נראה הסרטון המצויר הראשון ולמי היה מיועד? מהו סיפורה האמיתי של פוקהונטס? ומדוע האנימציה היא כלי ייחודי להעברת מסרים מורכבים? האנימטורית והבימאית תמי ברנשטיין מסבירה את חשיבות המדיה הלכאורה ילדית הזו לעולם המבוגרים.

תום לב-ארי בייז | 1 מאי, 2024

אולפניו של וולט דיסני הפכו עם השנים לשם נרדף למילה 'אנימציה'. אנחנו חושבים על סרטים מצוירים ולנגד עינינו מופיעות מיד בל בשמלה הצהובה שלה, אריאל בת הים הקטנה ואולי גם יסמין, אהובתו של אלאדין העני וטוב-הלב. מי שלא שבוי בקדחת הנסיכות אולי רואה דמויות אחרות, אך רוב הסיכויים שגם הן נוצרו באותו המפעל.

אם נתבקש ללכת אחורה בזיכרוננו סביר להניח כי נגיע עד שלגייה, סרט שלא אחת נתפס כציון דרך ראשוני בתולדות האנימציה. אך האמת היא שתחילת האנימציה מאוד רחוקה ממה שנתפס בעיני הקהל הרחב כנקודת הפתיחה. "למעשה, ההתחלה של מדיום האנימציה הייתה בפליפ בוקס", מספרת האנימטורית ובימאית האנימציה תמי ברנשטיין ללירון תאני בסדרה מבית רדיו מהות החיים. מדובר בספרונים קטנים שדפיהם מלאים באיורים השונים זה מקודמו רק במעט. אם מדפדפים מהר נוצר רושם של תנועה והדמויות על גבי הדפים מתעוררות לחיים.

אבל זה לא הפער היחיד בתפיסה. גם בגרסה המכאנית של סרטוני האנימציה התוכן היה שונה בתכלית. "אנימציה התחילה כמיועדת למבוגרים. בחלקה היא הייתה אפילו אנימציה ארוטית. אנשים היו יושבים יחד, מישהי הייתה מנגנת בצ'מבלו ומישהו היה מקריא שירה, ואז הם היו אומרים: יאללה בואו נשלוף את הספרון". חלק מהספרונים הראשונים הציגו רצפי תנועה תמימים כמו סוס דוהר או כד נשבר, אך אחרים הציגו גם תכנים בוטים יותר. למשל, ספרונים שמבוססים על עלילותיו של המרקיז דה סאד – פילוסוף וסופר שערורייתי שעל שמו נקרא המושג "סאדיזם". הם היו מציגים סצנות של התעללויות פיזיות ומיניות, ומבוגרים היו צורכים אותם בדלתיים סגורות.

ב-1906 הוצג סרטון ההנפשה הראשון וכמה שנים מאוחר יותר, על ידי אותו אדם, וינזור מקיי, הוצג מופע ההנפשה האינטראקטיבי הראשון. "ב-1914 האנימציה הייתה שייכת לתיאטראות פריק שואו (מופע מוזרויות). היו שם האישה עם הזקן, האיש עם עור הפיל, הגבר שבולע מסמרים וסרטון האנימציה", מספרת ברנשטיין. למקיי הייתה פינה משלו באוהל, מאחוריו ניצב מסך שעליו הוקרנה דמות של דינוזאורית שצייר בשם 'גרטי'. בתחילת הסרטון היא נראתה מתחבאת במערה שלה, ותוך כדי שמקיי קורא לה ומשדל אותה לצאת היא יוצאת בהססנות וניצבת מול הקהל. הוא היה מדבר אליה ובתזמון מוצלח היא הגיבה לדבריו (ולפעמים גם לא, אבל הכול חלק מהמופע).

למה לנו אנימציה עכשיו?

במובנים מסוימים, תהליך ההנפשה פשוט יותר מאשר זה של הקולנוע. ציור הוא מיומנות שמאפיינת את המין האנושי מראשית דרכו. בשביל סרטון, באופן פשטני, כל מה שצריך זה עט, נייר והרבה סבלנות. הקולנוע, לעומת זאת, מצריך תפאורה והעמדה, יכולות משחק, תאורה פיקטיבית והתמודדות עם הרבה טעויות אנוש בדרך. היה ניתן להניח שסרטונים מצוירים קדמו לקולנוע אך אין זה נכון. השניים התפתחו רוב הזמן במקביל זה לצד זה, והקולנוע דווקא התבסס לפני עולם ההנפשה.

"היו אז מספיק שחקנים, תעשיית הקולנוע הייתה מפותחת ואהובה", תוהה תאני, "אז מאיזה צורך נולדה האנימציה? האם זה היה צורך לעשות דברים שאי אפשר לעשות במציאות? עם שחקנים אמיתיים?" ובכן, אפשר לומר, אבל זה לא רק זה. אנימציה, במהות שלה, אפשרה תקשורת אחרת בין היוצר לקהל.

"אנימציה התחילה כמיועדת למבוגרים. בחלקה היא הייתה אפילו אנימציה ארוטית. אנשים היו יושבים יחד, מישהי הייתה מנגנת בצ'מבלו ומישהו היה מקריא שירה, ואז הם היו אומרים: יאללה בואו נשלוף את הספרון".

באחד הבקרים, אחרי ששלגייה כבר חיה עם שבעת הגמדים בביתם, הם יוצאים לעבודה במכרה ואילו היא נותרת בחברת חיות היער לאפות. היא לשה בצק ופורשת אותו על התבנית מעל המלית בעודה מזמזמת נעימה. האיילים מקשיבים בעונג, הסנאים מפזרים קמח והציפורים עוזרות עם הבצק. כשהיא מסיימת, קופצות שתי ציפורים ובחן רב מנקבות חריצים בפאי ברגליהן הקטנות. "עכשיו דמיין לעצמך יונה נכנסת מהחלון ודורכת לך בתוך הפאי", צוחקת ברנשטיין. או לחלופין עכברונים מתפלשים בשק הקמח במטבח. הרבה פחות סימפטי. "זה בדיוק הקסם של האנימציה", היא אומרת. היא מצליחה להפוך כל דבר לטעים, נעים, יפה או אסתטי. בכוחה להציג דברים בצורה חיובית או שלילית יותר מכפי שהם במציאות, או אפילו על ידי שחקנים בשר ודם.

מבין דבריה של ברנשטיין עולים שלושה נושאים שמביאים לידי ביטוי את יכולתה של ההנפשה לאורך השנים. מדובר בנושאים קצת יותר מורכבים מאפיית עוגה, כאלו שמלמדים אותנו על התקשורת הייחודית שנוצרת במפגש בין קהל אנושי לדמויות מצוירות: אירועים היסטוריים מורכבים, קמפיינים חברתיים ומיניות.

אנימציה מתווכת היסטוריה ומעצבת זיכרון

לאורך השנים צפינו בלא מעט סרטי אנימציה שמציגים אירועים היסטוריים. בשונה מהמציאות עצמה, שנותרה מאחור ותיעודה הדוקומנטרי אינו נגיש לכולם, את הסרטים המצוירים הקהל הרחב יכול לצרוך שוב ושוב. לא אחת, האופן שבו מוצגים הדברים מתקבע בזיכרון הקולקטיבי גם אם הוא אינו בדיוק נאמן למקור. למשל, פוקהונטס. בפועל, לדברי ברנשטיין, מדובר בתקופה מאוד רגישה וכאובה שבה המתיישבים האנגלים כובשים את שטחם ואת ביתם של הילידים האמריקאים. פוקהונטס האמיתית הייתה בתו בת העשר של צ'יף ששלט בכשלושים שבטים אינדיאניים. הכתבים ההיסטוריים מתארים יחסים טובים בינה ובין קבוצת מתיישבים שהונהגה על ידי אדם מבוגר בשם ג'ון סמית'. נראה שהיא באמת התערבה להצלתו באחד החיכוכים בין שני הצדדים אבל מכאן ועד להתאהבות בו – כפי שמציג הסרט המצויר – הדרך ארוכה.

פוקהונטס נלכדה והוחזקה בשבי באנגליה במשך שנים רבות. במהלכן היא התנצרה, לא ברור אם מבחירה או בלית ברירה, ובשלב מסוים השתחררה והשתלבה בחיים האנגליים המודרניים, תחת השם רבקה וולף. היא התחתנה עם בחור אנגלי בשם ג'ון רולף, מה שנחשב לאחד מנישואי התערובת הראשונים, אבל אין מידע מהימן על רגשותיה כלפיו או על רצונה לנישואין. הגרסה של אולפני דיסני הפכה את ההיסטוריה לסיפור אהבה אידילי שמגשר בין שני צדדים, כשאחד מהם במובהק הוא התוקפן. היא חוטאת למציאות עד כדי כך שהסרט הוחרם על ידי הילידים האמריקאיים. "אולי זו הייתה מעין אפשרות לכבס ולהלבין את המציאות הקשה", מציעה ברנשטיין.

אנימציה כפלטפורמה להעברת מסרים חברתיים

הנושא השני שמציגה ברנשטיין הוא קמפיינים חברתיים ופוליטיים. גם שם, על המסך, מתעוותים הדברים לכדי מסר מאוד מסוים, אך בצורה קצת אחרת. אם קודם האנימציה עיוותה את המציאות על מנת ליצור תמונת מצב היסטורית רכה יותר, מפייסת, אולי כזו שמחליקה מהלכים קשים לעיכול – כאן מדובר באנימציה שמנסה להגיד את האמת על המציאות, מבלי שמי שלא צריך להבחין בכך, יבחין. בחלקה מדובר באנימציה מחתרתית פוליטית ובחלקה היא פשוט מבקשת לעשות שינוי חברתי חיובי ומגישה את המסר בצורה קלה ואפקטיבית יותר להפנמה.

יאן שוואנקמאייר הוא אומן צ'כי שייצר בשנות השישים אנימציה תחת המשטר הסובייטי. זו הייתה תקופה שדבר לא דלף לעיני הכלל מבלי לקבל אישור מוועדות התרבות הסובייטיות. שוואנקמאייר מצא את דרכו הערמומית להעביר מסרים מחאתיים המתנגדים למשטר על ידי מטפורות. למשל, הוא יצר סדרת סטופ מושן (צילום פריימים של אובייקטים חומריים שבחיבורם והרצתם נוצרת אשליית תנועה) בשם דיאלוג "שיש בה הכול חוץ מדיאלוג". בכל אחד מהפרקים המכונים 'דיאלוגים' יש הרס של הדמויות ואלימות. הן מפורקות לגמרי ואין ביניהן שום הקשבה. "הסדרה זכתה בפרסים כשהיא מעבירה ביקורת קשה מאוד על המצב הפוליטי". עם תום המשטר הוא יצר סרטונים בוטים אף יותר, עשויים מחומרים מעוררי רתיעה כמו בשר נא.

"יאן שוואנקמאייר הוא אומן צ'כי שייצר בשנות השישים אנימציה תחת המשטר הסובייטי. זו הייתה תקופה שדבר לא דלף לעיני הכלל מבלי לקבל אישור מוועדות התרבות הסובייטיות. שוואנקמאייר מצא את דרכו הערמומית להעביר מסרים מחאתיים המתנגדים למשטר על ידי מטפורות. למשל, הוא יצר סדרת סטופ מושן בשם 'דיאלוג' שיש בה הכול חוץ מדיאלוג".

Real kids don’t bounce back הוא דוגמה לקמפיין חברתי שהשתמש בקסמי האנימציה כדי לעורר שינוי חברתי. מדובר בתשדיר שירות מ-2002 שהוקרן בטלוויזיה הבריטית. לצלילי מוזיקה שמזכירה את הפסקול של משפחת פלינסטון, נראה גבר נכנס הביתה ונוזף בדמות מצוירת של ילד שיושב על הספה וצופה במסך. פרצופו המצויר מופתע באופן שיכול להיות מצחיק בהקשר אחר, וכשהגבר חובט בו מסתובבים כוכבים מצוירים סביב ראשו ונשמעים קולות צחוק. הסצנות הביתיות כביכול ממשיכות באותו קו ומסלימות כשברקע מנגינה חיננית, קולות צחוק ומחיאות כפיים. כאילו מדובר בסרטון מצויר של קרב אגרוף בדיוני. בשלב מסוים הוא בועט בו ודוחף אותו מגרם המדרגות, וכשהמצלמה יורדת למטה הצופים רואים ילד אמיתי שוכב על הרצפה. "ילדים אמיתיים לא מקפצים בחזרה", נכתב בלבן על גבי התמונה.

"אנימציה טובה יכולה ליצור עולם שלא נוזף ולא מחנך אבל נוגע בנושאים מאוד טעונים", אומרת ברנשטיין. ובאמת, העובדה שלאורך רוב הסרטון הילד אינו אמיתי מאפשרת לנו להתבונן בסיטואציה כולה מבלי להפנות את הראש. היא גם עשויה לגרום לנו לגחך כאילו מדובר במשהו שאפשר לפטור בהינד עפעף ואז – כמו אגרוף לבטן – מוטחת בפנים האמת המזעזעת.

מיניות בעולמות המצוירים

מיניות היא הנושא השלישי שמלמד אותנו על היכולת של אנימציה לעקוף חסמים. בזרם המרכזי שמרנות מינית (יחסית) היא ברירת המחדל. הדמויות המצוירות הטובות הן חסודות ותמימות ואילו המיניות – דוגמת אורסולה המאופרת והשופעת שמתהלכת בנדנוד אגן – תמיד נותרות בצד האפל של המסך. אך במחוזות מחתרתיים יותר ואף שנויים במחלוקת קיים ז'אנר מצויר שמציג מיניות באופן אחר.

בתחילת המאה העשרים התגבש ביפן סגנון איורי בשם הנטאי, שהתחיל כקומיקס והתפתח בהמשך לסרטי אנימציה ואף למשחקי מחשב. הוא מציג נדבך נוסף של מערכת היחסים בין האנימציה לצופה. מדובר בסרטים פורנוגרפיים מצוירים שמציגים סצנות הנעות על ספקטרום רחב, מהקז'ואלי עד השערורייתי.

בשל היותם מצוירים, משוחררים סרטי ההנטאי מקונפליקטים מוסריים ממשיים, כלומר מעיסוק בחייהם של אנשים אמיתיים. אף אחת מהדמויות על המסך אינה נפגעת כי היא אינה קיימת במציאות, מה שמפחית עכבות בקרב היוצרים. עם זאת, אין זה לוקח בחשבון את הקהל הצורך, שכן עשוי להיפגע. בדומה לאופן שבו הצופה חש אמפתיה רק כשהילד המצויר מתשדיר השירות הופך לילד אמיתי, בהנטאי הצופה פטור לכאורה מאמפתיה ומרגשות אשם. הוא מרגיש יותר משוחרר לצרוך תכנים שלו היו מתרחשים במציאות היו מעוררים בו תחושות קשות.

האם אנחנו אחרים כשאנחנו צופים בסרטים מצוירים? הופכים שוחרי רומנטיקה עיוורים? נטולי מחסומים רגשיים או עכבות מוסריות? חסרי אמפתיה? לעיתים נדמה ההיפך, שדווקא דרך יצירת אמפתיה סרטי אנימציה מעוררים בנו מגוון רגשות. לפעמים אלו הדמויות המצוירות שמטמיעות בנו ערכים והופכות אותנו לערים יותר לסביבה. מצד אחד, אם כן, צפייה בריאה באנימציה דורשת מידה של מודעות, ומצד שני בא לידי ביטוי קסמה הייחודי, הנוגע והמשחרר. או כפי שמציג זאת תאני: "כל סרטי האנימציה שאהבתי סיפרו סיפור טוב שאפשר היה לספר אותו רק באנימציה".

תמונת כותרת: Brian McGowan on Unsplash