להתגעגע למישהו שמעולם לא הכרנו

ישנם אנשים שלא איבדו מישהו – אלא נולדו לתוך האובדן. הכאב לא הגיע כרעם ביום בהיר, הוא היה שם מההתחלה. מדוע אבל מולד מתנהג אחרת מאבל רגיל ובאיזה מובן החברה הישראלית מתנהלת כמו מתוכו כקולקטיב?

"אם הייתי מעשן ומפסיק הייתי מתגעגע לזה. אם הייתי מכור לקפאין ומפסיק לשתות קפה,  הייתי בטח מתגעגע לטעם המוכר והאהוב. מעולם לא טעמתי טעם של אבא ועדיין אני מתגעגע".

את המשפט מכמיר הלב הזה אמר יהונתן (שם בדוי) לפרופסור לעבודה סוציאלית מיכל מחט-שמיר, במסגרת מחקרה על 'אבל מולד'. יש אנשים שלא איבדו מישהו אלא נולדו לתוך האובדן. הכאב לא הגיע אליהם כרעם ביום בהיר, הוא היה שם מהרגע הראשון. זה יכול להיות אב שנהרג במהלך ההיריון, אם שמתה בלידה או אפילו אח גדול שלא זכו להכיר. הם לא זוכרים את האדם הקרוב שנעדר מסיפור חייהם ולפעמים גם לא יודעים בדיוק מה קרה, אבל הם מרגישים את היעדרו בכל יום ויום. בריאיון שהעניקה למגזין מספרת מחט-שמיר, שמתמחה באובדן טראומתי ושכול, על המחקר שערכה מטעם אוניברסיטת אריאל.

לפני מספר שנים התראיינה יובל ארד בתקשורת ודיברה על אביה, הנווט הנעדר רון ארד. בכתבה הופיעה תמונה שלו מחזיק את בתו בת השנה על הכתפיים, רגע לפני שנעלם מעל אדמת לבנון. "הסתכלתי על התמונה וחשבתי על זה שהילדה הזו למעשה לא באמת הכירה את אבא שלה, אבל היא יכולה להגיד משהו על הקשר עימו בזכות התמונות שנותרו לה מהזמן איתו", מספרת מחט-שמיר. ארד יכולה לראות במו עיניה את ההתרגשות של אביה ואת החיבוק האוהב שלו. הוא היה שם כשאמרה את המילה הראשונה והריע כשנעמדה בזכות עצמה. היא יכולה להניח שכך היה מגיב גם לעלייתה לכיתה א', להתאהבות הראשונה שלה ולסיום התואר.

או אז הכתה במחט-שמיר המחשבה: "יש אנשים שאפילו תמונה כזו אין להם". בשיתוף עם קולגות מאוניברסיטאות בן גוריון ותל אביב החלה לראיין אנשים שחווים אבל מולד – מושג חדש שטבעה ביחד עם עמיתיה. הם ערכו ראיונות עומק של שעות עם עשרות אנשים שמתאבלים על אדם קרוב מאוד שבעצם מעולם לא זכו להכיר, וראו ש"האבל הזה מתנהג אחרת. הוא לא פה ולא שם".

כאב פנטום באיבר שבעצם מעולם לא היה

מחט-שמיר מספרת על כמה תמות שחזרו על עצמן בכל הגרסאות. את הראשונה היא מכנה "כאב פנטום שנוצר מאיבר שלא היה מלכתחילה". בשונה ממשפחות חד הוריות או חד מיניות שבהן לעיתים קרובות אין דמות אב או אם, לילדים הבוגרים הללו יש הורה אבל הוא איננו. "נורא חשוב להבין שכשמישהו מת זה לא 'אין' – זה 'יש' מת", היא אומרת. יחד עם זאת, בשונה ממי שאיבדו הורה, לאותם "אבלים מהרחם" אין שום זיכרון של אותו אדם. הקרבה שלהם אליו לא נקטעה כיוון שמעולם לא נבנתה. אז איך מתאבלים על אדם כזה?

חוסר הבהירות מגיע אל אותם אנשים גם מול הסביבה. אחת המרואיינות, למשל, שיתפה זיכרון מימי בית הספר: לפני יום השנה למות אחותה שלא הכירה, הודיעה שלא תגיע. מורים עמדו המומים והתנצלו שלא ידעו שאחותה נפטרה והיא, לנוכח תגובות ההלם, הרגישה צורך לעדן ומייד הסבירה, "לא לא, אני לא הכרתי אותה". כשנשמעו אנחות הרווחה זה פתאום צבט. הרי זו כן אחותה וברור שהיא לא תגיע מחר. לא?

"כששני האחים הגדולים הכירו את האב שנהרג ורק הקטנה לא – היא תמיד תוהה מי סובל יותר? אחד המרואיינים השווה את זה לעיוורון. הוא שאל: מה יותר קשה להיות, עיוור מלידה או לאבד את הראייה? והאמת היא שלאיש אין תשובה".

"לכל האבלים יש סיפור אבל", מסבירה מחט-שמיר. "זה הסיפור על מי שמת. מי הוא היה, איך היה הקשר שלנו איתו, מתי ואיך אבד, איך בא לידי ביטוי החוסר שלו, ומה חווינו ממנו ואחריו". בעקבות אובדן נדרש עדכון לנרטיב של חיינו והעדכון הזה הוא אולי החלק הכי משמעותי בהתמודדות שלנו עם האבל. הוא מאפשר לנו להמשיך את חיינו בגרסה החדשה. ככל שהיא מהודקת יותר, כך אנחנו צועדים קדימה בבטחה.

אך באבל מולד הסיפור הוא כמעט תמיד מקוטע ולא קוהרנטי – וזו התמה השנייה שעולה מכלל הראיונות. אחת הסיבות לכך, לדברי מחט-שמיר, היא שמדובר בסיפור 'יד שנייה' מאנשים שסובלים מאבל טראומתי. "ילד שמת זה תמיד טראומתי. אבא שמת כשאמא בהיריון זה טראומתי ואמא שמתה בחדר לידה זה טראומתי. ואנשים שחוו טראומה קשה כזו מתקשים להעביר הלאה את הסיפור באופן קוהרנטי". הורה שהפך יחידני סביב מועד הלידה נכנס למצב הישרדותי. הוא צריך לצלוח את גידול הילד בגפו תוך שהוא נושא את כאב האובדן של אהוב או אהובת ליבו.

לפעמים חוסר הבהירות מטלטל יותר מאשר התנועה או העומק. צילום: Gioele Fazzeri on Unsplash

פעם דיברו על חמישה שלבים של אובדן – הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה – אבל היום התפיסה הרווחת השתנתה. "את התיאוריה הזאת זרקנו לפח מזמן", היא אומרת. האבל נמשך כל החיים, הוא לא נרפא עם השנים וכאבו לא עובר. כשאנחנו מוסיפים לכך את הטראומה, אנחנו מקבלים סיטואציה מאוד רגישה. לדבריה, אם ששכלה את בן זוגה במלחמה כשהיא בהיריון נותרת בטראומה עוד שנים קדימה, וכשילד מזהה ששאלות בנושא אביו מעוררות כאב אצל אימו הוא לומד להימנע מכך. אנשים אבלים שלא לגמרי בטוחים מי היה אביהם ואיך נראו רגעיה האחרונים של משפחתם לפני שהתפרקה ממשיכים את חייהם בחוסר ביטחון גדול. הם אפילו תוהים לעצמם אם מתפקידם לעמוד מעל לקבר באזכרה או שלא.

וזה מוביל אותנו לתמה השלישית שבה נוגעת מחט-שמיר: היעדר בעלות על הסיפור. אבלים מלידה לא מסוגלים לומר בלב שלם שהאובדן הוא שלהם. הם לא ממש היו שם כשהוא קרה. הם לא מכירים את מי שאבד אבל חשים בחסרונו. הם לא מרגישים שייכים לשום קבוצה. לא למנוחמים ולא למנחמים.

גם השוואות בין אחים מתרחשות לא מעט, והתשובה לשאלות שהן מעלות אינה חד משמעית. כששני האחים הגדולים הכירו את האב שנהרג ורק הקטנה לא – היא תמיד תוהה מי סובל יותר? אחד המרואיינים השווה את זה לעיוורון. הוא שאל: "מה יותר קשה להיות,  עיוור מלידה או לאבד את הראייה?" והאמת היא שלאיש אין תשובה.

הדבר האחד שאינו משתנה בין אובדן לאובדן

את סיפור האבל של אלו שנולדו לתוך שכול קשה יותר לבנות מחדש, אבל זה אפשרי. מבחינת הצורך בכך, הם דומים לכל יתר האבלים. בזמן שנסיבות המוות בהחלט משפיעות על מורכבות ההתמודדות עם האובדן, לדברי מחט-שמיר, העבודה הנרטיבית משפיעה לא פחות והיא חיונית בכל סוג של אבל. "בסוף, המשימה שלנו היא להבין מה קרה, איך זה משתלב בתוך הסיפור של החיים שלנו ומהו הסיפור החדש שנוצר".

למטרה זו, "השבעה היהודית היא רעיון מדהים", אומרת מחט-שמיר. היא "מאלצת" את האבלים לספר שוב ושוב מה קרה. כמו אם טרייה שבונה את הדימוי העצמי החדש שלה בפעמים הראשונות שבנה קורא לה 'אמא', כך גם מי שזה עתה התאלמנה צריכה לשמוע את ההדהוד על אלמנותה.

"במובנים מסוימים, כל אדם בעם היהודי נולד לתוך מורשת של אבל. אם הולכים ממש אחורה אפשר להסתכל אפילו על חורבן בית המקדש כעל אירוע אבל קולקטיבי שלתוכו נולדנו כולנו".

אבל מולד, כפי שטבעה אותו יחד עם עמיתיה, מתייחס לשלושת מצבי השכול שנחקרו. אך ככל שמעמיקים במאפיינים שלו צף הדמיון למצבה של החברה הישראלית רוויית המלחמות והאבידות. במובנים מסוימים, כל אדם בעם היהודי נולד לתוך מורשת של אבל. כל דור נולד לתוך המלחמה שטלטלה את הדור שלפניו, מחצית החברה הישראלית מורכבת מצאצאים לניצולי שואה, ואם הולכים ממש אחורה אפשר להסתכל אפילו על חורבן בית המקדש כעל אירוע אבל קולקטיבי שלתוכו נולדנו כולנו.

בנוסף לאובדן של אנשים ומוסדות דת, בחורבן בית המקדש אבדו החיים כפי שהעם היהודי הכיר אותם. עצמאות, תרבות, תחושת ביטחון של בית. מאז ואולי עד היום הנרטיב היהודי מתגבש ומתעצב שוב ושוב ותמיד מכיל בתוכו את הגעגוע למה שהיה, לימים של שקט. וגם את הפחד מניסיון פגיעה נוסף. ייתכן כי אבל מולד, כרעיון מותאם, מהווה חלק מהזהות הקולקטיבית שלנו כחברה, משפיע על הבחירות שלנו, על התרבות והחינוך ועל היחס שלנו לחיים ולמוות. נותר לתהות האם הסיפור שאנחנו נושאים הוא תולדה של למידת העובדות ועיבוד מבוסס של ההיסטוריה, הד של הסברים לא קוהרנטיים שירשנו מאחרים, או תערובת של השניים.

תמונת כותרת: Gary Tou on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כיצד נראית התמודדות עם אבל בטווח הארוך?

הנוכחות שלנו מספיקה – פסיכולוגים מסבירים כיצד לגשת לאדם בשעת כאב

אשמה נועדה להקל עלינו, אבל היא גם מעכבת את הריפוי שלנו

עוד מרדיו מהות החיים:

התמודדות קבוצתית עם שכול