המרחב האישי שלנו שני בקודשו רק לגופנו. ואולם, ההגדרה שלו מעורפלת, דינמית ומשתנה על פי נסיבות שלא תמיד מוכרות לנו ולעיתים גם לא בשליטתנו. מתרבות מקומית, דרך מזג האוויר ועד להבדלי גובה בין אנשים – היכרות עם הגורמים המפתיעים שמשפיעים על המרחב האישי שאנו נותנים ומקבלים.
קהיר היא עיר צפופה ורועשת. אפילו עבור אנשים שרגילים לחיות בלוס אנג'לס, כמו העיתונאית האמריקאית לילה פאדל. ב-2013 התגוררה פאדל בקהיר לצורך סיקור ידיעות מהמזרח התיכון. העיר הגדושה לעייפה, שמעניקה בית לכעשרה מיליון אנשים, סיפקה לה מעין הצצה ליקום מקביל. "בקיץ זה מרגיש כאילו כולם יושבים עלייך, בחום ובערפיח", היא מתארת בתסכית שהקליטה אז עבור תחנת הרדיו NPR. "מהמרפסת שלי אני יכולה לראות את הגברת שחיה בבניין ממול מגהצת את בגדיה התחתונים. בשבוע שעבר צפיתי בטלוויזיה ומישהו מהבניין הסמוך צעק לי לכבות אותה". בהמשך היא מספרת על חוויה חודרנית של נסיעה במיניבוס קטן שאליו נדחסה כמות אנשים כפולה מהייעוד המקורי. ואם לא די בכך, "כמה נערים צעירים נתלו מאחור לטרמפ בחינם".
"להסתובב בעיר זה כמו להתמודד עם מסלול מכשולים", היא אומרת. "הרחובות הצרים נעשים צרים עוד יותר על ידי מכוניות שחונות באקראי על המדרכות […] ואין זמן חוקי לחצות את הרחוב, אתה פשוט חוצה מתי שאתה יכול". בדוכנים בעיר אנשים ישובים על הרצפה סועדים שעועית חמה עם ירקות ולחם ומעל ראשם מחליפות ידיהם של הבאים בתור שטרות ומטבעות. "באחד החלקים הצפופים ביותר של קהיר, כיכר גיזה, אין שום תחושה של מרחב אישי", מספרת פאדל. "יש פשוט יותר מדי אנשים בשביל זה".
מי מאיתנו לא חווה את הבדלי המרחב האישי הקיצוניים במעבר בין מדינות שונות? ישנם מקומות שבהם עמידה כתף אל כתף עם זרים היא עניין יומיומי וישנם מקומות שבהם אנשים מרגישים מחוללים כאשר אדם זר מתיישב לידם בקצהו השני של אותו ספסל ציבורי.
מחקר רחב היקף חושף עד כמה שונים הקודים החברתיים שלנו
בשנת 1963 גיבש האנתרופולוג אדוארד הול את תיאוריית הקרבה הבינאישית. הוא קיבל השראה מכתביו של הזואולוג הייני הדיגר אשר יצר הבחנה בין ארבעה סוגים של מרחקים הנפוצים בקרב בעלי החיים: מרחק בריחה, מרחק התקפה, מרחב אישי בין מינים שונים ומרחק חברתי בין חיות מאותו המין. הול ראיין מאות אנשים וסיווג ארבעה מרחקים יסודיים שעליהם מקפידים בני האדם: מרחק אינטימי בין אנשים שקשורים בקשר רומנטי או משפחתי, מרחב אישי בין חברים, מרחק חברתי בין מכרים ואנשים בעלי אינטרס שיחה משותף, ומרחק ציבורי בין זרים שאין ביניהם אף קשר. הוא מדד בסנטימטרים את המרחקים שהגדירו המרואיינים וחישב ממוצעים. לפי כתבה של קלייר קמרון ב-Nautilus, כבר אז הוא זיהה הבדלים ניכרים בין תרבויות שונות. למשל, אנשים מאמריקה הלטינית ומדרום אירופה שמרו על מרחב אישי קטן יותר מאשר אלו שמוצאם בצפון אמריקה ובצפון אירופה.
רחוב בקהיר ממבט על. צפיפות שלא ניתן למצוא גם בשוק הכי הומה באירופה. צילום: Matyas Rehak / Shutterstock
בתיאוריה שלו הסביר הול כי מחקרו נוגע לא רק להבנת יחסים בינאישיים, אלא גם לתכנון מרחבי של בתים, בניינים ומרחבים עירוניים רחבי היקף. הוא הניח כי ראוי לתכנן את המרחב הפיזי בהתאם לתפיסות המרחב הבינאישי של המקומיים.
אך מה אם בעצם המרחב הפיזי הציבורי הוא זה שמשפיע על תפיסת המרחב הבינאישי של המקומיים? האם זו המנטליות המצרית שהופכת את קהיר לצפופה וחודרנית או שמא העיר העמוסה היא שהופכת את האנשים לכאלו?
במחקר חוצה יבשות שנערך ב-2017, תוך התאגדות של חוקרים מ-42 מדינות שונות, תושאלו כ-9,000 נבדקים לגבי תחושת המרחב הנוחה להם. החוקרים חישבו ממוצעים לשלושה מתוך ארבעת סוגי המרחק שהגדיר הול והציגו את השתנותם כתלות בתרבות. ההבדלים מציפים תהיות רבות בנוגע לגורמי ההשפעה המגוונים. למשל, בשעה שארגנטינאים, כך ניכר, שומרים על המרחקים המצומצמים ביותר בכל סוגי המפגשים, יתר התרבויות שומרות על מגמה כלשהי אך לא באופן מובהק. הנבדקים הנורבגים, לצורך העניין, שומרים על מרחק הרבה יותר גדול מזרים לעומת ארגנטינאים, אבל המרחק החברתי המקובל בקרבם די דומה והמרחק האינטימי כמעט זהה. במילים אחרות, אי אפשר לומר באופן חד משמעי כי היכן ששומרים על מרחק גדול יותר – שומרים עליו בכל סוגי המפגשים, וכך גם ההיפך.
"בסעודיה, אנשים עומדים רחוק יותר מחבריהם מאשר המרחק שעליו שומרים ארגנטינאים עם זרים, וההונגרים רוצים גם את יקיריהם וגם זרים במרחק של לפחות 75 סנטימטרים".
"ברומניה, למשל, המרחק ששומרים אנשים מזרים הוא בין הגדולים ביותר, אבל המרחק בין חברים הוא דווקא מהקרובים יותר", מנתחת אמנדה אריקסון את המחקר בכתבה ב-Washington Post. "בסעודיה, אנשים עומדים רחוק יותר מחבריהם מאשר המרחק שעליו שומרים ארגנטינאים עם זרים, וההונגרים רוצים גם את יקיריהם וגם זרים במרחק של לפחות 75 סנטימטרים".
בדומה לאבחנותיו של הול, גם המחקר העדכני מצא כי אנשים במדינות דרום אמריקאיות דורשים, באופן כללי, פחות מרחב מאנשים באסיה ובאירופה. ערב הסעודית היא המדינה ההופכית לארגנטינה, ובה שומרים על המרחק הרב ביותר בין זרים, מכרים ואהובים.
לפי אריקסון, סוציולוגים רבים משערים כי לאקלים, לגיל ולמגדר יש השפעה רבה על האופן שבו אנשים מגדירים מרחב אישי. "באופן חוצה תרבויות, נשים העדיפו יותר מרחב אישי מזרים מאשר גברים […] וככל שאנשים מתבגרים הם נוטים לשמור על קצת יותר מרחק מאחרים". האם זו תחושת פגיעות מושרשת שמייצרת אצל נשים צורך במרחב אישי שמור יותר מאשר גברים? האם זה חוסר ביטחון שנובע מתופעות הלוואי של זקנה ששומר את המבוגרים ברחבי העולם מרוחקים מעט? לגבי האקלים, מבט בגרף המחקר מאשר שבאופן כללי מדינות חמות מתרכזות בחלק התחתון של הגרף, היכן שהמרחקים קטנים יותר. מדינות חמות מאופיינות בדרך כלל במה שנקרא 'תרבויות מגע' ובהן קרבה בינאישית גבוהה. אבל כשמתעמקים מגלים כל מיני נתונים יוצאי דופן שמעוררים שאלות: במקסיקו ובברזיל, למשל, שומרים על יותר מרחק מאשר בגרמניה הקפואה. ובספרד, איטליה ויוון שומרים על יותר מרחק מאשר ברוסיה שממוקמת בתחתית הגרף, לא רחוק מארגנטינה.
בארגנטינה לא צפוף כמו במצרים ובכל זאת, עומדים קרוב. צילום: Guaxinim / Shutterstock
מרחב אישי כפונקציה של פחד
מחקר נוירולוגי שמציגה קמרון יכול להציע תשובה לממצאי האקלים המבלבלים. ב-2009 זיהו חוקרים כי אישה שהאמיגדלה שלה (חלק במוח שאחראי בין היתר על תחושת פחד) ניזוקה, לא שומרת על שום צורה של מרחב אישי. אף קרבה, גם כזו שההקשר שלה מעורר רתיעה עבור הרוב, אינה מעלה בה חוסר נוחות. המחקר הציע כי ייתכן שתחושת המרחב האישי שלנו בעצם מוגדרת לפי רמת החשש שלנו. כשמסתכלים על הפרט זה די מובן מאליו: ככל שאנחנו מרגישים יותר בנוח עם מישהו כך נאפשר לו קרבה פיזית אלינו. אבל המחקר מציע כי אולי תרבויות שונות מתאפיינות באווירות פחד שונות, ואלה מכתיבות את ממוצעי המרחקים הבינאישיים.
במחקר המשך נבדקו אנשים ב-fMRI, מדידה שמציגה פעילות מוחית בזמן אמת. בזמן הסריקה הם שכבו בתוך המכונה ולא יכלו לראות החוצה. כשנאמר להם שאדם מהצוות עומד ממש קרוב אליהם נצפתה פעילות מוגברת באמיגדלה שלהם. כשנאמר להם שהאדם התרחק מעט, פחתה הפעילות. "מוביל המחקר, ראלף אדולפס, טוען כי די באמונה שמישהו קרוב מדי כדי לעורר את אותה פעילות כאילו זהו באמת המצב במציאות", כותבת קמרון. זה אך הגיוני שהמערכת המוחית שמעורבת בזיהוי איומים מכתיבה גם את הצורך שלנו בשמירת מרחק. ואולם, האם די בכך כדי לטעון כי בכל רגע נתון קיימת חוויית איום סמויה שמגדירה את המרחק שאנחנו שומרים מזרים, ממכרים ומאהובים?
"אחד הדברים הראשונים שלמדתי בלימודי התרבות הרוסית הוא שאין מילה ל'פרטיות'. כלומר, זה לא קיים כמושג מרחבי. אתה יכול לומר: עזוב אותי בשקט או עזוב אותי במנוחה וכמובן שהרעיון של 'רכוש פרטי' היה קיים, אחרת לא ניתן היה לאסור אותו במהלך התקופה הסובייטית – אבל אין דרך לתרגם באופן ישיר את האמירה: אתה יכול לתת לי קצת פרטיות?"
האם תושבי ברזיל ומקסיקו החמות למעשה חוששים יותר מהסביבה ולכן מקפידים על מרחק רב יותר מאשר בגרמניה שנחשבת לבטוחה עבור תושביה? אולי. אך האם זה נכון גם לגבי ההבדל בין ספרד, איטליה ויוון שבהן שומרים מרחק, ובין רוסיה שבה המרחב האישי מצומצם יחסית? מחקר אחר מ-2013 שמציגה קמרון מצא כי אנשים שמאופיינים ברמת חרדה חברתית גבוהה נוטים להזדקק למרחב אישי גדול מהרגיל. כלומר, זה לא צריך להיות פחד קיומי או חשש מחברה אלימה שיכתיבו את המרחב שאנשים שומרים לעצמם. לפעמים חששות חברתיים כמו חוסר יכולת להתברג ולהשתייך, או אפילו אירוע היסטורי של מגפה שהותיר את חותמו, עשויים להכתיב את מידת הקרבה או הריחוק במקום נתון.
"הדוגמה הרוסית", מסבירה ויו גרוסקופ בכתבה ב-The Guardian, "אינה מוסברת על ידי אקלים אלא על ידי מנטליות. אחד הדברים הראשונים שלמדתי בלימודי התרבות הרוסית הוא שאין מילה ל'פרטיות'. כלומר, זה לא קיים כמושג מרחבי. אתה יכול לומר: עזוב אותי בשקט או עזוב אותי במנוחה וכמובן שהרעיון של 'רכוש פרטי' היה קיים, אחרת לא ניתן היה לאסור אותו במהלך התקופה הסובייטית – אבל אין דרך לתרגם באופן ישיר את האמירה: אתה יכול לתת לי קצת פרטיות?"
אם זו האמת, מה שממקם את רוסיה בתחתית הגרף – מתחת לספרד, איטליה ויוון – הוא לא תחושת ביטחון קיומי או חברתי מוגברת שמאפשרת קרבה, ולא אקלים חם ותרבות של מגע, אלא מנטליות שאינה מוכוונת וכמעט שאינה מכירה ברעיון של מרחב אישי.
עד כמה דינמית תחושת המרחב האישי שלנו?
ככל שמעמיקים בגורמים מגלים שישנם רבים, וכי כל תרבות ממוקמת כפי שהיא בשל תמהיל משוקלל כזה או אחר. "אפילו השעה ביום יכולה להשפיע על מידת הנוחות שמרגישים אנשים ביחס לקרבה של אחרים", כותבת ונסה ואן אדוארדס ב-Science of People. "גברים נשואים שמערכת היחסים שלהם אינה מיטיבה עימם בוחרים במרחק שיחה גדול יותר מבנות הזוג שלהן. […] סטודנטים שקיבלו הערה שלילית בהיכנסם אל חדר הבדיקה שמרו על מרחק גדול יותר מהחוקרים […] ואנשים גבוהים נוטים לחדור למרחב האישי של אנשים נמוכים", היא ממשיכה.
כך שמסתמן כי בתוך המגמות הכלליות יש לא מעט חריגות. וככל שבודקים את הדקויות, כך החריגות האלו מתגלות ומעניקות לנו הסבר לכל מצב שבו ישנה יציאה מהכלל. אנחנו אולי ארגנטינאים, אבל בשעה מסוימת ביום גם אנחנו מבקשים יותר מרחב לעצמנו. אנחנו אולי גרמנים, אבל מבלי שנשים לכך לב הגובה שלנו הופך את הקרבה שלנו לחודרנית עבור גרמנים נמוכים יותר.
"לא משנה כמה מוצלחת שפת הגוף שלנו, אם אנחנו לא מבינים את המרחק הנכון ההשפעה שלה חלשה בהרבה".
תחושת המרחב האישי שלנו, מתברר, היא דינמית. אבל עד כמה באמת? האם לאורך כמה מאות שנים התחממות אקלימית באזור מסוים עשויה להשפיע על המרחק ששומרים תושביו זה מזה? כיצד תשפיע נפילה של משטר דיקטטורי או עלייה של הנהגה ליברלית על תרבות הקרבה במדינה? האם מקום עבודה עם הלך רוח חיובי ומפרגן מעצב עובדים ששומרים על מרחק בינאישי קטן יותר, ולהיפך?
תיאוריית הקרבה הבינאישית נחשבת לנדבך של תקשורת א-מילולית. המרחק שאנו שומרים מבני שיחנו הוא אלמנט תקשורתי לצד הבעות הפנים שלנו, תנועות הידיים ומחוות הגוף. "לא משנה כמה מוצלחת שפת הגוף שלנו, אם אנחנו לא מבינים את המרחק הנכון ההשפעה שלה חלשה בהרבה", כותבת ואן אדוארדס. היכרות עם הנהוג לא רק בתרבות שונה, אלא בסיטואציות שונות וכן עם מאפיינים שונים של אנשים, יכולה לשפר את היכולת שלנו ליצור קשרים ולטפח מערכות יחסים אינטימיות, חבריות ועסקיות בתוכה.
באחד הפרקים של סיינפלד מציגה איליין את החבר החדש שלה, ארון: בחור מאוד ידידותי אבל, כפי שסיינפלד מכנה זאת, הוא 'דברן קרוב'. ארון חודר למרחב האישי של כולם – אף אל אף – ולמרות כוונותיו הנהדרות הוא מותיר אותם חשדנים או מבולבלים. לקרמר הוא אפילו גורם להתגלגל על הרצפה מתוך ניסיון לשמור קצת מקום לעצמו. הקשר של החבורה עם ארון לא החזיק מעמד זמן רב.
תמונת כותרת: laymanzoom / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כשאנו מדברים עם הידיים משהו שונה מתרחש במוח – כך מחוות גוף משפיעות על התפיסה שלנו
מה הפך את החיוך למחווה חיובית פופולרית ומדוע זה קרה רק בחלק מהתרבויות?
עוד מרדיו מהות החיים:
