בעלי חיים יכולים להוות אסקפיזם מהסוג הטוב ביותר. ובאותה הנשימה הם עשויים גם לחבר אותנו אל עצמנו ואל המציאות שלנו באופן עדין וחכם. כיצד התנהגויותיהם המורכבות של לווייתיני האורקה מתכתבות עם אלו שלנו?
לכידות קבוצתית וחוסן חברתי הם מושגים שמשויכים לרוב לבני אדם. חברה שיש בה לכידות היא חברה שהכוחות המושכים את חבריה פנימה חזקים מאלו שמושכים אותם החוצה. חוסן מגלם בתוכו את היכולת של חברה להתמודד עם הפרעה מתמשכת או אקוטית באורח חייה על ידי הכלת המצב, תמיכה הדדית וגמישות. חברה בעלת חוסן היא כזו שמצליחה להמשיך לתפקד באופן סביר על אף שספגה מהלומה קשה. זו חברה שמצליחה להתאושש בסופו של דבר ולחזור לעצמה ואולי אף לצמוח מתוך הקושי. לו היינו מתבקשים לדמיין תמונה שתסמל חברה כזו, היא לבטח הייתה מכילה שפע זוגות ידיים עוזרות, סוחבות, אורזות ומחבקות. אך בעיני רוחנו עולה תמונה נוספת, שונה ודומה כאחד.
מתחת לפני האוקיינוס, רחוק מהמקום שבו מושקעת תשומת ליבנו, מתקיימות קהילות מבוססות של לווייתני אורקה המאופיינות בקשרים חברתיים עמוקים ובשיתופי פעולה יוצאי דופן. האורקות, הידועים גם בשם 'לווייתנים קטלנים', מפגינים מגוון רחב של התנהגויות חברתיות מורכבות המזכירות במידה רבה את שלנו. הם דואגים לחברי הלהקה החלשים והפצועים, מלמדים את צאצאיהם את רזי החיים ומתאבלים על אובדן יקיריהם. יכולתם להתאחד ולשתף פעולה בציד, לצד טקסי אבל נוגעים ללב ומסיבות איחוד לבבות שנצפו במקומות שונים בעולם, מעידים על רמה גבוהה של אינטליגנציה ומודעות חברתית.
חשיפה לאורח חייהם המרובד מציעה כי מדובר בחברה בעלת לכידות קבוצתית גבוהה וחוסן רב. היא יכולה להעניק לנו תובנות והשראה לשיפור הקשרים שלנו עם הזולת, לבניית קהילות בעלות חוסן ולפיתוח חברה מלוכדת יותר.
1. כישורים שעוברים מדור לדור
נתחיל במבנה הקטן ביותר בתוך החברה – התא המשפחתי. לווייתני האורקה, כמו הורים רבים אחרים בטבע, משקיעים בהעברת ידע לדור הבא כך שכישורי ההתמודדות וההישרדות שלהם יהיו גבוהים יותר. לפי כתבה של ויקטוריה סאיו טרנר במגזין של Smithsonian, אחד מכישורי הציד המרשימים של האורקות הוא לטפס אל החוף במטרה ללכוד כלב ים או אריה ים שלא העלה על דעתו מפגש יבשתי עם לווייתן. סגנון הציד הזה נפוץ בחופי קולומביה הבריטית ובפטגוניה. "הלווייתנים משגרים את עצמם אל החוף כדי לצוד. הם […] שוחים היישר אל החול או הסלעים, חוטפים את טרפם ואז מתפתלים בחזרה אל הים".
על מנת ללמוד את המיומנות החיונית הזו, לווייתני אורקה צעירים נדחפים אל החוף על ידי אימהותיהם ומושארים שם עד שימצאו את דרכם חזרה. "נקבה תדחוף באופן פעיל אורקה צעירה למעלה הרחק מהמים עד שהיא תלמד כיצד לעלות אל החוף ולרדת בחזרה בכוחות עצמה", כותבת טרנר ומסבירה שלתופעה יש שם בקרב החוקרים: תקיעה מכוונת.
תופעה זו מקבילה לסגנון הורות אנושי שמאתגר את העוללים מגיל צעיר ומלמד אותם להסתדר בכוחות עצמם. בכך מבהירים ההורים לצאצאים שהם מסוגלים וכשירים ממה שהעלו על דעתם, וזה בתורו משפיע על מידת החוסן הנפשי שלהם. חברה שמורכבת מפרטים בעלי רמה גבוהה של חוסן ואמונה עצמית היא ככל הנראה חברה בעלת חוסן גבוה, וייתכן שבמקרי קיצון השלם אף עולה על סך חלקיו.
ציד חופים. צילום: Christian Peters / Shutterstock
2. הוצאה לפועל של תוכניות מורכבות
דרך כישורי הציד של הלווייתנים הקטלנים ניתן להמשיך ללמוד על הדינמיקה החברתית הקרובה והאפקטיבית שלהם. אם היכולת של פרט בודד לצוד היא בין המרשימות בטבע, היכולת שלהם לצוד כקבוצה ממש עוצרת נשימה. לפי כתבה של סשה פייר ב-Scientific American, "במרץ 2019, חוקרים מול חופי דרום מערב אוסטרליה היו עדים לסצנה מטלטלת: תריסר אורקות מתגודדים סביב אחד היצורים הגדולים ביותר על פני כדור הארץ כדי להרוג אותו. האורקות זללו נתחי בשר ענקיים מצידו של לווייתן כחול בוגר, שמת כעבור שעה. זה היה המקרה המתועד הראשון אי פעם של אורקה הטורפים לווייתן כחול, אבל זה לא היה האחרון".
לדבריה, התמודדות עם ציד של הטרף הגדול ביותר האפשרי מצריכה שיתוף פעולה ותיאום מדויק. אך גם ציד של כלב ים שניצב במרכז קרחון גדול באוקיינוס הדרומי דורש מהם לא פחות. בסרטון של ה-BBC נראים שלושה לווייתני אורקה שוחים אל עבר הקרחון בשורה מופתית כמו במופע של שחייה צורנית. בבת אחת הם נוגחים בקרחון מלמטה ושוברים אותו לחתיכות. כלב הים נותר צף על רפסודה מקרח בין אוסף השברים. או אז, השלושה דוחפים בעזרת אפם את הרפסודה אל עבר מים צלולים יותר, שוב מתרחקים ובהזנקה של רגע שוחים לעברו, ותוך ירידה מסונכרנת בתנופה מתחת לקרחון, מייצרים יחד גל גדול ששוטף אותו אל המים.
אם היה צריך למנות את סל המצרכים לחברה מלוכדת כנראה ששיתוף פעולה היה הראשון ברשימה. במה שנדמה מהצד כמינימום דיבורים ומקסימום הקשבה ותשומת לב, האורקות מצליחים לתאם פעולות מורכבות ולצלוח אותן. יתרה מזאת, פתגם מפורסם אומר שאם יש לך רק פטיש, כל בעיה נראית כמו מסמר. הקטלנים, בפיתוח שיטות ציד ייעודיות, מלמדים כיצד להתאים פתרון לבעיה, במקום לדבוק באסטרטגיה אחת.
3. למידה דינמית בסביבה משתנה תדיר
חוקרים שעוקבים אחרי להקות הלווייתנים הקטלנים מעידים כי נראה שהקבוצות מסתגלות ולומדות די מהר במצב נתון. גם ציד הלווייתן הכחול שתיארה פייר בכתבתה הוא דוגמה לכך. הסברה היא כי האורקות שיכללו את הכישורים הדרושים לציד של טרף עצום ממדים רק מאז שאוכלוסיית הלווייתנים הכחולים החלה להתאושש, בעקבות רגולציה נגד ציד שלהם בידי בני אדם. במילים פשוטות, מאז שיש יותר לווייתנים במים – האורקות לומדים שיטות ציד חדשות שמתאימות למאורע. דוגמה נוספת, לדברי פייר, היא הלהקות שמתחקות אחר נתיבי דיג ארוכי טווח ולומדות מהמכולות היכן נמצא השלל. כשבני האדם משנים אסטרטגיה, האורקות מיישרים קו עם המידע.
היכולת של האורקות ללמוד התנהגויות חדשות מעידה על רמות גבוהות של גמישות מחשבתית ושל הסתגלות. אלו שתי יכולות קריטיות עבור חוסן של קבוצה, של חברה. קבוצות שלא מסוגלות ללמוד ולהסתגל כאשר הסביבה משתנה עלולות להיכחד, או לכל הפחות לחיות תחת לחצים, בצמצום וללא יכולת להתפתח. המיוחד אצל לווייתנים הוא היכולת שלהם לעשות את ההתאמות כקבוצה, ולא כיחידים. תזכורת מועילה גם לבני אדם.
4. אופנות באות והולכות
נמשיך עם למידה והסתגלות לתת קטגוריה משעשעת. מסתבר שמלבד שיפור כישורי ההישרדות באופן קבוצתי, האורקות גם מציגים טרנדים כמעט שטותיים. או שטרם ירדנו לסוף דעתם. לפי כתבתה של טרנר, ב-1987 נצפתה לווייתנית אורקה בוגרת נושאת סלמון מת על ראשה. למשך זמן מה "כובע הסלמון" התפשט בין שתי להקות שכנות וכל חבריהן החלו להסתובב עם סלמון מת על הראש. ג'וש מקינס, אקולוג התנהגותי מאוניברסיטת קולומביה הבריטית, אומר שהוא "אכן לא יכול להסביר את ההתנהגות הזו, אבל זו לא הפעם הראשונה. הוא ראה אורקות שמסתובבים בצורה דומה עם מדוזות על הראש". לפי טרנר, אופנה אחרת וקצת פחות משעשעת החלה ב-2020 במיצר גיברלטר. "דווח על בעלי החיים שמסתערים על סירות ותולשים חלקים ממערכת ההיגוי". פרט אחד מתחיל וכל היתר אחריו. "אם המנהיגה מוצאת משהו שמושך אותה, זה יכול לעבור בקלות לפרטים האחרים בקבוצה", כותבת טרנר.
ההתנהגויות "השטותיות" כמו נשיאת סלמון על הראש או כמו גם תקיפת סירות יכולות להיחשב כחיקוי והתנהגות קונפורמיסטית. תופעות אלו מעידות על הקשר החזק בין הפרטים בקבוצה ועל הנטייה שלהם להתנהג באופן דומה. ייתכן כמובן שהן משמשות להעברת מסרים חברתיים מסוימים בתוך הקבוצה, כגון הדגמת כוח, משחק או יצירת זהות קבוצתית ייחודית, וייתכן שזו שיטה של לימוד בניסוי וטעייה. כך או אחרת, פעולות משותפות, גם אם נראות לנו מוזרות, מחזקות את הקשרים החברתיים בין הפרטים בקבוצה ומעמיקות את תחושת השייכות. טרנדים נראים פעמים רבות חסרי משמעות, אבל אפשר ללמוד מהאורקות להסתכל על התועלת החברתית שלהם בראייה רחבה יותר.
5. טקס איחוד לבבות
מעבר ליכולות הלמידה המרשימות שלהם, אורקות מפגינים התנהגויות חברתיות מסקרנות אחרות. אחת מהן היא "טקס הברכה", אקט מיוחד שנצפה באוכלוסיית אוכלי הסלמון מול החוף המערבי של ארה"ב וקנדה. לפי טרנר, חוקרים שונים משווים את המאורע "לאיחוד של משפחה מורחבת גדולה": כשקבוצות שונות נפגשו לאחר זמן רב הן תועדו מתיישרות זו מול זו, כמעט כמו מרפק אל מרפק, ושוהות כך במעין ריחוף מאונך דומם במה שנדמה כאווירה של שלווה וכבוד. לאחר כמה דקות, האווירה משתנה והופכת לחגיגה. "האורקות יוצאים מהשורות ומעלים הילוך יחד. הם שוחים אחד ליד השני, משמיעים קולות, טופחים בזנב וקופצים מהמים". התכנסויות שכאלו יכולות להיות מורכבות משלוש להקות שונות.
ניתן להשוות את הטקס הזה לטקסים החברתיים שלנו, כמו חתונות או חגים, שבהם אנשים מתכנסים כדי לחגוג את התרבות שלהם ולחזק את הקשרים החברתיים. ביודעין או שלא, מסתמן כי גם עבור לווייתני האורקה יש לטקסים אלו חשיבות חברתית שכן הם יוצרים חיבור בין קבוצות קטנות לאוכלוסייה רחבה יותר, ממש כמו מסורות של בני אדם. האם טקסים חברתיים יכולים להוות נקודות ריפוי וחוסן בתקופות שבהן החברה עוברת טלטלות מורכבות? וכמה משמעותי השילוב הזה של דממה ושהייה משותפת ואז פורקן אנרגיה והעלאת מורל? לא בכדי חברות אנושיות שונות מנסות לשמר מסורות במשך אלפי שנים. הן יוצרות את סיפור השייכות שלנו לכלל.
עוקבים אחר נתיבי דיג משתנים. צילום: Stuedal / Shutterstock
6. בטבע כמו בטבע, החזק שורד. לא?
נעבור לאחת התצפיות המעניינות והמבלבלות ביותר בקרב הלווייתנים הקטלנים: היכולת שלהם לתמוך בחבר להקה או בפרט זר שהפך בלתי כשיר. לא מדובר פה בתופעה רחבה שמאפיינת את המין, אך היא נצפתה מספיק פעמים בכדי לעורר תהיות רבות משקל בקרב החוקרים.
בריאיון שהעניק הצלם התת ימי ריינר שימפף ל-Daily Mail, הוא מספר על אורקה צעיר שאיבד שני סנפירים ואיתם את היכולת לצוד. אך במקום שייעזב לגורלו, זכה לתמיכה מלאה מצידה. הלהקה, שתועדה מול נמל אליזבת שבדרום אפריקה, הכילה 5 נקבות, זכר בוגר אחד ואת הצעיר הנכה. בזמן שחברי הלהקה הבריאים צדו יחד "לווייתן בריד באורך 15 מטר ובמשקל עצום של 15 טון", הצעיר נשאר במרחק מה וחיכה עד שהיתר שחו אליו וחלקו עימו את השלל. במקרה אחר תואר אורקה צעיר שזנבו נגדע, כנראה ממדחף של סירה, וגם הוא לא הוזנח מאחור אלא להיפך. "סטאמפי (השם שקיבל) תועד שוחה עם לפחות חמש להקות שונות שמאכילות אותו", מספרים בבלוג של Awesome Ocean. באחד הימים נראו שתי נקבות בוגרות שוחות אליו עם שני דגי הרינג ומאכילות אותו, ובפעם אחרת נדמה היה שהאורקות מרחיקים אותו מסירות, אולי מתוך הבנה שכך נפצע.
מקרה נוסף תועד במתקן אילוף חיות ימיות ברוסיה. לפי הסרט התיעודי הקצר שלScuba Film Factory, האורקה הצעירה נרניה נלכדה ב-2012 בעודה בת חמש. היא שרדה את התנאים הקשים בשבי במשך שנה ואז הובאו שלושה אורקות צעירים נוספים שנלכדו. אחד לא שרד את המעבר והשניים האחרים סירבו לאכול והתרחקו מהמאמנים. נרניה נצפתה לוקחת דגים שקיבלה ומכניסה אותם לפיותיהם עד שהשניים החלו לאכול בכוחות עצמם. השלושה הועברו יחד לאקווריום הענק של מוסקבה, ושם שניים מהם מצאו את מותם.
התצפיות הללו הן דוגמה לשיבוש בתפיסה שלנו את הטבע, ולפיה "החזק שורד". העיקרון הנכון הוא "המתאים שורד", והלווייתנים הקטלנים מלמדים אותנו שזה נכון לא רק ברמת הפרט וכישורי ההישרדות שלו, אלא גם ברמת הקבוצה. במקרה הזה חוסן וחוזק לא בהכרח באים עם כוח ועוצמה.
7. אורקות מתאבלים על אלו שאבדו
במהלך השנים נצפו מקרים שונים של לווייתני אורקה שכמו מתאבלים על פרט שמת. לרוב מדובר בבוגרים המקוננים על גורים שאבדו. לפי כתבה של ברידג'ט ווטסון ב-CBC, אחד המקרים הבולטים היה בקיץ 2018. במשך 17 ימים ולאורך כ-1,600 קילומטרים נשאה אורקה בוגרת את הגור המת שלה על אפה במה שהחוקרים כינו "סיור היגון". מדי פעם הוא נפל ושקע והיא הרימה אותו בחזרה למעלה. האם קיוותה שמשהו ישתנה? האם ביקשה להשלים את מסע האבל שלה? לא נוכל לדעת.
לסירוגין הגיעו בני המשפחה כדי לעזור לה לשאת אותו וכדי להאכיל אותה, אבל רגע השיא היה כשקבוצת נקבות מהלהקה שלה הגיעו והסתדרו במעגל מדויק סביבה. "הן שחו בתנועה מעגלית הרמונית במשך שעתיים לפחות כאילו הן מבצעות טקס או מנהג תרבותי ידוע". עם רדת החשיכה הירח הופיע והמעגל התמקם מתחת לאלומת אורו. כשהאור זז, המעגל נע עימו. חלק מהמדענים טוענים כי אחרים נוטים לפרש התנהגות חייתית במובנים אנושיים מדי. אך קשה שלא לראות בטקס שכזה מעגל תמיכה רגשי. מגע או עזרה פיזית לא היו שם. ואי אפשר לטעות בשהות הארוכה יחד בסיטואציה הספציפית הזו.
בין שנכנה זאת 'אבל' ובין שנקרא לזה 'התנהגות רגשית מורכבת', ניכר כי ללווייתני האורקה ישנה היכולת להתגייס כקבוצה ולעבור יחד חוויה קשה. במקרים שקרובים אלינו זה נתפס כמובן מאליו, אך האם השתתפות בכאבם של פרטים אחרים בקבוצה, אפילו שאינו כאב ישיר שלנו, יכולה להגביר את החוסן החברתי הכולל? הניסיון מלמד שכן. השאלה היא עד כמה אנחנו כפרטים בחברה נכונים לשהות לצד כאבו של מישהו אחר?
תמונת כותרת: Willyam Bradberry / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
מה אכפת לציפור? מדוע חיבור עם בעלי חיים הוא אסקפיזם מהסוג הטוב ביותר
מה אפשר ללמוד מהחיה האנטי-סוציאלית הכי אינטליגנטית בטבע?
רומן בין יבשה לים – מדוע בני אדם ודולפינים מהלכים קסם אלה על אלה?
עוד מרדיו מהות החיים:
איך נוכל לבנות חוסן משפחתי שיסייע למשפחה להתמודד עם האתגרים השונים?
