מהם ארבעת הרגשות שאנו נוטים לבלבל עם בושה? מהו התהליך התודעתי שמחולל אותה ומהי בושה שעוברת בירושה? פסיכותרפיסט מספר על השלבים השונים בתהליך הטרנספורמטיבי שעוברים מטופליו – מההבחנה ברגש הערמומי ועד לשינוי התפיסתי.
"בפעם הראשונה שהכרתי את המושג 'בושה', אני זוכר שאמרתי לעצמי: וואו, זה רגש שחוזר על עצמו. זה רגש שאני ממש ממש מכיר. פשוט לא ידעתי שקוראים לזה בושה", מספר הפסיכותרפיסט אמיתיי דוידזון-טבת בריאיון שהעניק למגזין. "גדלתי במושב והייתי הבן הזה שלא רוצה לשחק כדורגל ולא רוצה ללכת מכות. אז אוטומטית לא השתייכתי לקבוצה של הבנים", הוא משחזר. חוסר ההתאמה לקבוצת השווים, כביכול, עלול בקלות לעורר בושה. אבל כילד, דוידזון-טבת לא ידע לומר שזה מה שהוא מרגיש. "הרגשתי אחר, הרגשתי בודד ולא מובן. אפילו חייזר באיזושהי דרך אבל לא ידעתי להגיד: וואלה אני מרגיש בושה".
בושה יכולה להוביל אותנו לחוש הרבה רגשות שניוניים. כלומר, רגשות שנובעים מתוך תחושת הבושה. כמו בעיה והסימפטום שלה. לרוב, אלו רגשות נוחים יותר לזיהוי, כמו: קנאה, כעס, דחיינות, או הימנעות. ולכן לוקח זמן – לעיתים חיים שלמים – עד שאנחנו מבחינים כי מתחתיהם מסתתרת בושה.
לדוגמה, קנאה תמיד מלמדת אותנו על משהו שחסר בנו. "קנאה באה לספר לנו סיפור על החמצה, על פספוס, על משהו שלא שלם אצלנו. אחרת לא היינו מקנאים במי שיש לו. הרבה פעמים, אם נחפור מתחת נמצא שם בושה מהפחד לממש את הדבר הזה", מסביר דוידזון-טבת. גם כעס יכול להוות הסוואה של בושה. למשל, אם אנשים עשירים מעוררים בנו כעס ורתיעה או שיפוטיות, יכול להיות שזה נובע מהבושה שאנו חשים בנוגע לגובה ההכנסה שלנו. אנחנו יכולים להימנע מלימודים כי אנחנו מתביישים בהפרעת הקשב שלנו ואנחנו יכולים לדחות הצעות רומנטיות כיוון שאנחנו מתביישים בגוף שלנו. לדבריו, מגוון הרגשות השניוניים תלוי באדם או בסיטואציה, אבל יש רגש אחד שתמיד חוזר על עצמו כיוון שהוא מובנה בתהליך התודעתי שמייצר בושה, והוא: בדידות.
התהליך התודעתי שמאחורי הבושה
דוידזון-טבת הוא פסיכותרפיסט עם התמחות תעסוקתית. הוא עוזר למטופליו לזהות מהו 'סיפור הקריירה' שלהם והאם הוא מעכב אותם מלהתקדם ולהתפתח. הוא מרצה ומנחה סדנאות לבניית חוסן רגשי ולאחרונה הוציא ספר – למות מבושה ולהתחיל לחיות, שמשלב ידע תיאורטי, הדרכה פרקטית וסיפורים אמיתיים בנושא בושה. שם הוא מספר כי בשנת 2007 הגדירה פרופסור ג'ודית לואיס הרמן, אחת מחוקרות הקוגניציה המפורסמות בעולם, את הבושה כ"מצב אינסטינקטיבי של מודעות עצמית שבו ה'אני' מתפצל כדי לדמיין את ה'עצמי' דרך עיניו של האחר" ולא אוהב את מה הוא רואה שם.
בבסיסה, בושה נובעת מתחושה עמוקה של שוני שנתפס כשלילי ומרתיע. לא כל שוני יעורר בנו בושה, אבל מה שאנחנו מסווגים, מסיבות כאלו ואחרות, כליקוי שאינו מאפיין את הסביבה או את האנשים המשמעותיים בחיינו – עלול לייצר חיץ (אמיתי או מדומה) בינינו ובינם ולהותיר אותנו בודדים מאוד. גם כנער בן 13 וגם כאדם בוגר.
בספרו ממשיך דוידזון-טבת ומסביר כי ד"ר ברנה בראון, שחוקרת את נושא הבושה כבר שנים, מתארת את האדם כיצור שכל כולו מחווט ברמה הנוירולוגית ליצירת קשר. כדי שקשר אנושי משמעותי יתרחש, עלינו להיות חשופים בצורה אותנטית. אם אנחנו מתביישים באופן ניכר בחלק ממי שאנחנו, יהיה לנו קשה להיחשף. אנחנו יוצאים מהנחה שהאדם שמולנו יתרחק מאיתנו אם יבחין בשוני 'השלילי' שלנו. וכדי לגונן על הקשר, אנחנו מסתירים אותו ולא מרשים לעצמנו להתנהג בצורה טבעית, מה שבהכרח עושה את ההיפך ומחבל בו. אם כן, ברגע שאנו נושאים בתוכנו תחושת בושה, יש לנו קושי להתחבר לאחרים בצורה אותנטית.
בושה – מסתכלים על עצמנו בצורה ביקורתית ושיפוטית דרך עיניו של האחר. צילום: Valalto / Shutterstock
חמשת השלבים
כדי להתחיל לעבד את מקומה של הבושה בחיינו כדאי לעשות הבחנה נוספת. ד"ר בראון הייתה זו שהציעה כי רבים מבלבלים בין תחושת בושה למבוכה, השפלה ואשמה. ויש הבדל אחד מאוד משמעותי שמבחין ביניהן. "מבוכה עולה כשאני מבין שפעלתי לא בדיוק כמו שמצופה על פי הכללים (החברתיים, לרוב), אבל אני יודע לשלב בזה הומור. אני יודע להסתכל על עצמי מבחוץ ולצחוק על עצמי. זה אומר שיש נפרדות ביני לבין החוויה", מסביר טבת. "השפלה עולה כשצוחקים עליי. גם פה אני בחוויה שאני צריך להתבייש, אבל כאן קיימת גם ההבנה שזה לא היה סבבה, מה שעשו לי, זה לא היה לגיטימי. גם פה יש חוויה בריאה כי ישנה הפרדה. אני יודע להפריד בין האקט לביני. אבל הפעם זה כבר לא מצחיק". לגבי הרגש האחרון הוא טוען כי "באשמה אני מרגיש שפעלתי לא בסדר. אבל הדגש הוא על 'פעלתי' ולכן אני עדיין יכול לשנות את זה לפעולה אחרת. ולכן גם אשמה היא מקום שעוד פשוט יותר לעבוד איתו".
בושה, לעומת כל אלה, כמו באה ואומרת: משהו פגום בך במובנה. "זה משהו במי שאני והוא מביש וזהו, אני תקוע עם זה".
שלל הסיפורים שמתוארים בספרו של דוידזון-טבת מעידים כי למרות הכול, בושה אינה דרך חד סטרית. לשיטתו, בתהליך העבודה עם הבושה ישנם חמישה שלבים. השלב הראשון הוא כמובן לזהות אותה, ולזהות שהיא מייצרת כאב. "אם אני מתבייש באנגלית שלי אבל אני לא משתמש בה לאורך השנים אז אני לא אצטרך לעשות שם תנועה. אבל אם אני מתבייש באנגלית שלי והיא מונעת ממני להתקדם לתפקידים או לדבר בחברה או אפילו לרשום משהו באינטרנט, אז שם יושב כאב ושם כדאי לנוע". בנקודה זו אנחנו מתחילים לחפש גם מהן הפרדיגמות שעליהן היא מבוססת. מי ששמע כל חייו אמירות כמו: אתה עצלן, אתה חסר מוטיבציה או אתה כישרון מבוזבז – עלול לגדול להיות אדם שמתבייש בקשיי הלמידה שלו. כפי שקרה לדוידזון-טבת.
"כדי שקשר אנושי משמעותי יתרחש, עלינו להיות חשופים בצורה אותנטית. אם אנחנו מתביישים באופן ניכר בחלק ממי שאנחנו, יהיה לנו קשה להיחשף. אנחנו יוצאים מהנחה שהאדם שמולנו יתרחק מאיתנו אם יבחין בשוני 'השלילי' שלנו. וכדי לגונן על הקשר, אנחנו מסתירים אותו ולא מרשים לעצמנו להתנהג בצורה טבעית, מה שבהכרח עושה את ההיפך ומחבל בו".
בשלב המודעות הזה אנחנו מתחילים לשים סימני שאלה על כל אותן אמיתות. ואז מתחילות להיסדק הפרדיגמות. האם אני באמת עצלן או שיש לי בעיה רפואית לא מאובחנת? האם, מתוך רצון לגונן, ההורים שלי עודדו אותי להיות 'כמו כולם' במקום לחזק אותי דווקא בזכות השוני שלי? "זה שלב מאוד רגיש ועדין כי משהו בי מתחיל להתערער", הוא אומר. אנחנו עשויים לגלות ששנים פעלנו בצורה שחיזקה את הבושה שלנו או שאנחנו עשויים למצוא את עצמנו כועסים על האנשים הקרובים לליבנו. זה אומנם לא נעים, אך בזכות ההתפכחות הזו נוצר מרווח פסיכולוגי ביננו לבין הבושה שלנו. אולי הפגם שלנו הוא לא באמת פגם כפי שחשבנו. ואז, אנחנו מתחילים לפתוח עיניים.
מי שקודם סלד מאנשים עשירים עשוי להתחיל לנסות ללמוד מהם. ומי שנמנע מלימודים אולי יתחיל להתעניין באבחונים והתאמות ללקויות למידה. את השלב השני הוא מציג כשלב הסקרנות. "אני זוכר שכשהייתי בארון, הומואים נשיים ממש הרתיעו אותי", מספר דוידזון-טבת. "הם היו מוציאים ממני אמירות הומופוביות. בדיעבד אני מבין שהם החזיקו סוג של נינוחות שאני לא הרשיתי לעצמי. ככל שעברתי לשלב הסקרנות הם פתאום פחות איימו עליי. להיפך, הם היו נראים לי נורא מגניבים. היום אני מסתכל עליהם כאמיצים. כי משהו זז בי. הם הפכו להיות משהו אחר כי אני הפכתי להיות משהו אחר".
בשלב הסקרנות אנחנו מחפשים דמויות שחוגגות את השוני שלהן. צילום: Ashly Araya / Unsplash
בושה של אחרים
השלב השלישי הוא שלב הגאווה. אחרי שהתחלנו להתחבר אל הדבר הזה שעד כה היה מפלצת, הפחד שוכך ואנחנו מתחילים לראות את ההיבטים או המופעים החיוביים שלו. פתאום העולם מלא באנשים ששינו את מזלם והפכו להצלחה כלכלית, בזוכי פרס נובל שסובלים מהפרעות קשב ובנשים שמרגישות בנוח עם גופן, אפילו שהוא לא עומד בסטנדרטים החברתיים. זהו שלב הגאווה, ועשויים להיות לו תוצרים שימושיים. אנחנו מתמלאים בכוחות ובתחושת מסוגלות, מה שיכול להניע אותנו לעשייה מיוחדת ומשמעותית. למשל לעזור לנערים עם לקויות למידה, לדרבן אחרים ליוזמות פיננסיות או לתת ביטחון לכל אדם שחש שונה ובודד. בכל אופן, גם בלי התוצרים הוא שלב מאוד משמעותי, כי הוא הופך את מה שעורר בנו בושה לפוטנציאל של כוח. הוא הופך את השוני שלנו, זה שהפריד אותנו וייצר בדידות, למשהו שמחבר אותנו אל עצמנו ושיכול גם לחבר אותנו אל אחרים.
אחרי זמן מה ובעזרת התנופה של החיים, אנחנו עוברים לשלב הרביעי שהוא מכנה "שלב הקבלה". ישנה התרגלות למידע החדש, לתפיסות שהשתנו ולדיאלוג הפנימי הבריא יותר. אחרי שעברנו מאור שלילי לזרקור חיובי, החלק שוקע אל תוך פאזל האישיות שלנו. אנחנו גם בעלי נטייה מינית מסוימת אבל אנחנו גם עוד הרבה דברים אחרים. גם מתקשים להתרכז בדבר אחד וגם הורים מושקעים, שחקני טניס חובבניים וחברים טובים. לבסוף, מגיע שלב המשמעות. אולי השלב הרוחני מבין החמישה. הוא מתאפיין במחשבות כמו: למה עברתי את כל מה שעברתי? מהי המשמעות של כל זה? מהם השיעורים שלמדתי ואיך זה מעצב את מה שאני יכול לתת לעולם? זה עשוי לקחת זמן רב אבל רוב הסיכויים שלבסוף אנחנו נסתכל על התהליך מפרספקטיבה אחרת. שנוכל לראות כמה גדלנו והתפתחנו בזכות המסע שעברנו.
"אחרי שהתחלנו להתחבר אל הדבר הזה שעד כה היה מפלצת, הפחד שוכך ואנחנו מתחילים לראות את ההיבטים או המופעים החיוביים שלו. פתאום העולם מלא באנשים ששינו את מזלם והפכו להצלחה כלכלית, בזוכי פרס נובל שסובלים מהפרעות קשב ובנשים שמרגישות בנוח עם גופן".
אחד הסיפורים שמשתף דוידזון-טבת ממחיש את התהליך כולו. הוא נוגע למטופלת מהקליניקה שלו שגדלה עם אמא שלא הרגישה בנוח עם הגוף שלה. "עם אם שתמיד ניסתה להתחבא מתחת לבגדים גדולים והדיאלוג שלה עם הגוף שלה היה נורא כאוב. מלא בתסכול ובכעס. מתחת להכול הייתה בושה גדולה". לדבריו, בתחילת הטיפול, אותה מטופלת גילתה שהבושה שלה בנוגע לגופה מבוססת על אמונות יסוד שהתגבשו לאור האמירות של אימה, שאפילו לא היו מופנות כלפיה. היא פשוט אימצה אותן לחיקה מבלי לשים לב. בספרו, הוא מכנה זאת "בושה שעוברת בירושה".
מאותה נקודה היה עליה לעבור דרך ארבעת השלבים הנוספים: היא סדקה את הפרדיגמות, יצרה מרווח בינה ובין הבושה, אולי חוותה כעס כלפי אימה, גיששה וגילתה שיח פנימי אלטרנטיבי דרך דמויות מפורסמות שמקדמות דימוי גוף חיובי, ועיצבה מחדש את תפיסת הגוף שלה. מהסקרנות היא עברה לגאווה ומשם לקבלה ומשמעות. האם אימה הייתה צריכה לשנות משהו בעצמה כדי שהתהליך יתאפשר? לא בהכרח.
אצל דוידזון-טבת, הבושה שירש הייתה קשורה למוצאו הרומני של אביו. נדבך שאמא שלו התקשתה לקבל, על אף היותה ילידת רומניה בעצמה. מבין שלושה אחים, הוא היחיד שבושת אימם דבקה בו. עוד אחת מיני רבות במהלך חייו. האם חלקנו רגישים יותר להידבק בבושה ואחרים פחות? האם קל יותר להשתחרר מבושה בירושה מאשר מבושה יד-ראשונה? ואילו מהלכים משמעותיים של נתינה הובלנו בחיינו מבלי בכלל לדעת שמה שהניע אותם היה תהליך פרידה מבושה קטנה?
תמונת כותרת: Tom Morel on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כיצד משתחררים מגלונים של אשמה? הורים בלתי מושלמים לילדים בלתי מושלמים
מדוע לקשרים הקרובים שלנו פוטנציאל קנאה גדול וכיצד ניתן לנתב אותה להתפתחות אישית?
אומנות הפנמת המחמאה – למה כדאי להשקיע מאמץ כדי לקבל ולחלק שבחים
עוד מרדיו מהות החיים:
