התושב האחרון בבלאראט – מה הופך מקום ל"מקום"?

"מקום" הוא אחד המושגים הראשונים שמלווים את האנושות. עם השנים, ההגדרה שלו התעבתה והפכה מורכבת ומעניינת יותר. מהם המקומות המשמעותיים בחיינו ומה הופך אותם לכאלו? האם אנחנו קשורים אליהם בחבלי הגשמיות או בחוטי המחשבה?

תום לב-ארי בייז | 15 יולי, 2024

רוקי נובק הוא האדם האחרון שנותר בעיירת הרפאים בלאראט שבקליפורניה. העיירה המדברית, שבעבר שימשה בית לכמה מאות תושבים – רובם עובדי מכרה הפחם הקרוב, מוקפת כעת במאות קילומטרים של כלום ושום דבר. מבנים שהיו שוקקי חיים עומדים נטושים כבר עשרות שנים, מתפוררים לאיטם. "הנה, זה המלון בדאון טאון", מחווה נובק בידו אל עבר בקתת עץ רעועה בסרטון דוקומנטרי ב-Vimeo. "אף אחד כבר לא גר כאן יותר. אני איש התחזוקה, ראש העיר, השריף, השופט והקברן […] מבנה בית הספר קרס בשנה שעברה, אז אני לא צריך לדאוג לו יותר", הוא אומר ברצינות תמוהה.

בצד השני של ארה"ב, בברוקלין שבניו יורק, משוטט בין עשרות אנשים פרד נלסון, רקדן סטפס שמתקיים על נדבות. בכל מקום שבו הוא עוצר – ביציאה של תחנת מטרו, ברחבה מרכזית רנדומלית או לצד ספסל בלב הפארק – הוא מניח קרש עץ בגודל של כחצי מטר מרובע, עולה עליו – ורוקד. "אין משהו שמסב לי הנאה רבה יותר מאשר ריקוד סטפס", הוא מספר בסרטון דוקומנטרי של BRIC TV. כמו צב אנושי, נלסון הולך לכל מקום עם הקרש בידו. התפאורה מסביב משתנה תדיר, אך ברגע שהוא מניח אותו על הרצפה – הוא נמצא במקום שהוא מכיר. אפשר אפילו לומר שנלסון מתייחס אל הקרש כאל מקום מקודש. כשם שאנשים מגיעים אל בית הכנסת או אל הכנסייה כדי להרגיש חיבור אל משהו גדול יותר, כך נלסון עולה על הקרש ומתחיל לנוע. "אני יודע שמצאתי את האושר שלי. וזה לא ישו ולא אללה. זו חתיכת עץ", הוא מספר.

גם נלסון וגם נובק מעידים כי מצאו את מקומם. האחד בלב המדבר, במקום שהלך ודהה עם הזמן ולא ברור מה נותר ממנו, ואילו השני מתכוון לחתיכת עץ ישנה, שבכל נקודה בעולם מקבלת את אותה משמעות מוכרת. אותו הצליל, אותו הריח, אותה תחושת שייכות. מה הופך "מקום" לכזה? האם מקום נשאר אותו הדבר גם כשכל מי שחי בו עזב? גם אם כל מה שאפיין אותו התפורר ונגוז? עד כמה מינימלי יכול להיות מרחב ועדיין להיחשב "מקום"? האם זו התחושה שהוא מעורר בנו שהופכת אותו למה שהוא?

שלושה מרכיבים של מקום

המילה "מקום" משמשת אותנו בהקשרים רבים ומגוונים, חלקם פיזיים וחלקם מטפוריים. לעיתים המקום שעליו אנחנו חושבים נמצא במרחב – בצפון הארץ, בתאילנד או ביוון – ולעיתים בזמן. כמו למשל כשאנחנו כמהים לחזור אל המקום שבו הקשר שלנו היה לפני כמה שנים. לפעמים אנחנו מדברים על מקום בלב, לפעמים אנחנו מרגישים שאין לנו מקום בתוך השיחה, ולפעמים מקום משמש אותנו כמילת ייחוס – מי נמצא במקום הראשון, השני והשלישי? האם, גם במישור הגיאוגרפי וגם במנטלי, מקום תמיד ממוקם ביחס לנקודה נוספת?

מקום, כקונספט, הוא אולי בין העקרונות העתיקים ביותר של המין האנושי. ככזה, ניתן לומר שההגדרה שלו מעולם לא הייתה אבסולוטית, ולהיפך: היא עברה התאמות ושינויים רבים לאורך השנים. על פי National Geographic Education, "למעשה, למקום יש הגדרות רבות, מהפשוטה ביותר – מרחב או מיקום עם משמעות – ועד למורכבת ביותר – אזור בעל מאפיינים פיזיים ואנושיים ייחודיים שמייצר אינטראקציה עם מקומות אחרים". ובכל זאת, אם אנחנו רוצים לנסות לפרק את המקום למרכיביו ולהבין מה מגדיר אותו, עולים מהמשך הטקסט שלושה מאפיינים מרכזיים: מיקום, מקומיות ותחושת מקום.

"האם בכל פעם שהוא עולה על קרש העץ, נלסון גם משחזר את הכמיהה לחלוק משהו עם בנו? האם זו ההערצה שזיהה בעיניו שלה הוא מצפה? בהיעדר אלמנטים פיזיים רבים, סביר להניח כי זה הפן הרגשי שהופך חתיכת עץ למקום כל כך חשוב עבור אדם".

המונח "מיקום" (location) מתייחס לנקודה מסוימת על פני כדור הארץ. בתואר "מקומי" (locale) הכוונה היא למסגרת פיזית שבה מתקיימות מערכות יחסים בין אנשים, כמו דרום צרפת או רכס הכרמל. לרוב, מקומיות מתאפיינת בקודים תרבותיים ייחודיים. ולבסוף, "תחושת מקום" (a sense of place) היא סך הרגשות שמישהו מצמיד לאזור על סמך חוויותיו". האחרונה היא זו שבכוחה להפוך עבורנו ל"מקום" את כל ארה"ב או את עגלת הקפה הוותיקה שבקצה המושב. כמו כן, "ניתן ליישם מקום בכל קנה מידה והוא אינו חייב להיות קבוע בזמן או בחלל".

אם כן, האם בלאראט נותרה אותו המקום שהייתה גם כשכל תושביה עזבו וכל בתיה התפוררו? תלוי עבור מי. עבור אותה משפחה שלקחה את מיטלטליה ועברה משם, כנראה שלא. כל האנשים שהפכו אותה למה שהיא וכל ההקשרים שייצרו את תחושת השייכות נעלמו. נשארה רק חורבה שפעם הייתה 'מקום'. אך עבור נובק המצב שונה. יכול להיות שנובק מגדיר את בלאראט לפי החוויות שחווה והרגשות שהיא עוררה בו, ועודנה. זיכרונותיו חקוקים בכל פינה ואבן, וממילא הקשרים החברתיים לא היו גולת הכותרת עבור מתבודד שכמותו.

ניכר כי גם עבור נלסון החיבור הרגשי הוא שיוצר את המקום. בתחילת הדוקו הוא מספר כיצד הכול התחיל. הוא ובנו עברו בתחנת המטרו ולפתע הילד נעצר. הוא התבונן ברקדן סטפס שהתמקם בפינה והכה ברגליו מקצב לא מוכר. השניים הסתקרנו ושהו שם למשך זמן לא קצר, ולמחרת רכש נלסון נעלי סטפס. לשניהם. הילד השתמש בהן אולי פעם אחת, אך עבור נלסון הן הפכו לחלק בלתי נפרד מהזהות. אין ספק שהוא נהנה ומביא את עצמו לידי ביטוי, אך האם בכל פעם שהוא עולה על קרש העץ, נלסון גם משחזר את הכמיהה לחלוק משהו עם בנו? האם זו ההערצה שזיהה בעיניו שהוא כה מצפה לה מאז? בהיעדר אלמנטים פיזיים רבים, סביר להניח כי זה הפן הרגשי שהופך חתיכת עץ למקום כל כך חשוב עבור אדם.

האם כל המקומות הם מקומות דמיוניים?

לא אחת נדמה לנו שהחיים הם עסק גשמי, אך "החיים שלנו אינם מורכבים רק ממה שאנחנו עושים, מהמקומות שאליהם אנחנו הולכים ומהחוויות הפיזיות שלנו", כפי שכותבת פרופסור לפסיכולוגיה חברתית-תרבותית טניה זיתון ב-Psyche, "אלא הם ברובם סמליים". לפחות באותה המידה שבה אנחנו חווים את הכיסא שעליו אנחנו יושבים בבית הקפה ואת הנוף היפה מסביב, כך אנחנו חווים את הרגשות שכל אלו מעוררים בנו, את המחשבות שצפות, את הזיכרונות שעולים ואת הכמיהות העתידיות. "עולמם של בני האדם עשוי ממארג של זיכרונות, סיפורים, אמונות, תקוות, חלומות בהקיץ, מיתוסים ותוכניות. ואת רובם אנחנו חוקרים, מבקרים ובונים דרך הדמיון", היא כותבת. עולה השאלה: האם הדמיון הוא מקום שאליו אנחנו נודדים או שהוא כלי שיכול לקחת אותנו ממקום למקום?

"לא אחת נדמה לנו שהחיים הם עסק גשמי, אך החיים שלנו אינם מורכבים רק ממה שאנחנו עושים, מהמקומות שאליהם אנחנו הולכים ומהחוויות הפיזיות שלנו, אלא הם ברובם סמליים".

במאמרה מציגה זיתון מספר מקרי בוחן הנוגעים ליכולתו של הדמיון לעורר תנועה פיזית ולהיפך. כמו למשל, "הדימויים הזוהרים של המערב, שם הכול נדמה אפשרי, שחלחלו בעזרת האינטרנט והעצימו את תנועות ההגירה הגדולות לעברן של אירופה וארצות הברית". או העובדה שכשאנחנו מטיילים למקומות רחוקים שלא העלינו על דעתנו אנחנו מועשרים בדימויים חדשים שמציתים את הדמיון. היא מתארת כיצד משפחות שנעות הרבה ממקום למקום נעזרות בדמיון על מנת לייצר תחושת יציבות: "הן ממציאות טקסים משפחתיים, משחזרות את אותו הסלון עם התמונות והקישוטים המוכרים, וחלקן אף בונות 'חיים בקופסה' עבור ילדיהן – מעין תיבה המכילה את מעט הצעצועים והחפצים שאותם הם לוקחים לכל מקום". וגם להיפך. לדוגמה, אסירים כלואים שבעזרת הדמיון משוטטים בחופשיות, משחזרים שיחות ומשמרים את תחושת החיות והתנועתיות שלהם בעולם.

דבריה של זיתון מוסיפים נדבך לסיפורם של נובק ונלסון. יכול להיות שהאחד נעזר בדמיון כדי לנוע בעודו נטוע במקום אחד, והאחר נעזר בו כדי להרגיש יציבות בשעה שהוא נע ונד. אולי המקום שאליו מפליג נובק בדמיונו הוא בלאראט של לפני 30 שנה ואולי נלסון יוצר לעצמו בית במינימום כלים. ובכן, מהם המקומות המשמעותיים ביותר בחיים שלנו ומה הופך אותם לכאלו? האם הם מוגדרים על ידי הגיאוגרפיה שלהם, המקומיות הייחודית או סך התחושות שהם מעוררים בנו? ואפילו יותר מכך, האם התנועה שלנו ביניהם או אליהם והחוצה, וכך גם תחושת השייכות שהם מעוררים בנו, נובעות יותר מהחיבור המנטלי שלנו אליהם או מהמפגש הפיזי שלנו איתם?

תמונת כותרת: Tom van Hoogstraten / Unsplash