כל דבר שאנו נחשפים אליו מכיל פוטנציאל להיות "מראה" – לשקף משהו בתוכנו, להתכתב עם זיכרון. יש מראות עכורות שלא מזיזות הרבה ויש מראות צלולות שיכולות להבהיר לנו תמונה בחדות כה הולמת עד שהן מביאות אותנו לחיות מחדש דברים שהזמן הקהה.
בנסותו למפות את ההכרה האנושית – מהמיזמים השאפתניים בתולדות האנושות – הגדיר הפילוסוף המונומנטלי עמנואל קאנט שתי תכונות יסוד של התודעה בצורתה המזוקקת: חלל וזמן. שני אלה, הוא טען בביקורת התבונה הטהורה, קיימים אפריורית בשכל האנושי ורק דרכם האדם יכול לפענח את הסביבה.
כל מידע שיזרום אלינו דרך החושים ייאלץ להתעצב לפי התבנית של חלל וזמן. ניתן להסתכל על זה גם במהופך: אנו 'מקרינים' את החלל והזמן על מה שסביבנו, והתכונות הללו ניתזות מכל מה שהן פוגעות בו – בחזרה לתודעה שלנו. העולם החיצוני, לפיכך, הוא השתקפות של ההכרה שלנו, בדומה למערכת היחסים בין העין לאור.
במידה שאכן כך פועלת ההכרה הבסיסית שלנו, ייתכן שניתן להרחיב את התיאוריה הזו לרבדים נוספים של החוויה האנושית. אם קאנט דיבר על תבנית ההכרה, הרחבת התיאוריה עוסקת בתוכן שלה. כלומר, אפשרות סבירה היא שקלט חושי נצבע על בסיס הזיכרונות שלנו, ובכך משפיע על אופי המחשבות והרגשות שעולים בנו. המשמעות היא שכל דבר בעולם החיצוני לנו עשוי לשמש מראה לדברים שחבויים עמוק בתוכנו.
אופטיקה והשכל
לתוכן המנטלי יש שני היבטים. הראשון הוא טכני: קלט חושי מגיע למוח ועובר פרשנות על בסיס הזיכרון שלנו. כשפוטונים ניתזים מעץ אלון לצד שביל במעלה הר ונקלטים ברשתית שלנו, המוח יודע לקטלג את האובייקט הזה כ"עץ" כיוון שבזיכרון שלנו שמור המושג "עץ" על צורותיו ונגזרותיו.
לצד זאת קיימת חוויית הסובייקט. הסביבה החיצונית 'משתברת' על התודעה ובכך מציפה בנו חוויות מנטליות כאלה ואחרות. במקרה הזה, לאחר שהפוטונים הניתזים מהאלון יציגו את האובייקט "עץ", יש להם פוטנציאל להציף בנו געגועים לטיולים השנתיים, כמיהה לטבע, תחושת חוסן וכן הלאה. האלון משמש כ'ראי' לתוכן שכבר קיים בתודעה, בין אם חווייתי, קוגניטיבי, רגשי או שילוב שלהם. כך יכולים לשמש כראי גם ריחות, צלילים, אינטראקציות חברתיות, נרטיבים ותוצרי תרבות.
אבל אם נעמיק באלגוריה למראות ואור, נגלה שלא כל המשטחים המשקפים נבראו שווים. ולכך יש משמעות לגבי האפקט שניתן למצות ממשחקי הקרניים הללו: מראות איכותיות יכולות להבהיר לנו המון לגבי עצמנו. למעשה, יש סיבה טובה להניח שזו הגישה היחידה שלנו להבין משהו על המתרחש בתוכנו. כפי שנראה בהמשך, ייתכן שכל המנגנון הזה בכלל נועד לעקוף כשל ביכולת המוח להבין את עצמו.
מילה על אופטיקה. שבירת אור היא תופעה שבה פוטונים ממקור כלשהו פוגעים בעצמים. זהו מצב נתון שמתקיים עם או בלי עין שתקלוט את התמונה. כשעין או כל חיישן אחר קולטים את הפוטונים, נוצרת תמונה והיא מושפעת משלל גורמים: מהעצם עצמו, ממאפייניו של מקור האור, מתכונות העין, מהמרחק ביניהם ועוד. שינוי בכל אחד מהנתונים יכול להוביל לשינוי בתמונה המוקרנת בסופו של דבר בתודעה. מראה היא עצם, או משטח, שמחזיר אור ברמה כה גבוהה של דיוק וצלילות, עד שהתמונה המתקבלת משקפת למעשה את החיישן הקולט אותה. מכאן אפשר להתחיל לדבר על האיכויות של החוויות שלנו וכיצד הן משפיעות על התמונות שהן משקפות בתוכנו.
אפילו עץ גנרי יכול להיות ראי לחלקים מהזיכרונות והחוויות שלנו. צילום: Protasov AN / shutterstock
מה קורה כשיש לנו גליצ' בהכרה?
אומנם אפשר לקבוע בהכללה כי כל מה שאנחנו חווים הוא הקרנה שלנו החוצה והשתקפות פנימה. אבל איך יודעים מה מהקלט החושי עובר עמוק לנבכי הזיכרון ומייצר רשמים חדים ומשמעותיים, ומה נשאר ברמת השטח מבלי להותיר חותם? או במילים אחרות, כיצד נקבע אילו מהחוויות שלנו הן מראה איכותית, ואילו מהוות משטח אטום ועכור יחסית?
רמזים לתשובה עלו לאורך השנים כשחוקרים ניסו לעמוד על טיבה של תופעת הדז'ה וו. ייתכן שהגליצ'ים הללו שאנו חווים בפעולת המוח חושפים משהו מהאופן שבו הוא מתייחס למידע המגיע מהחושים. במאמר ב-Aeon מסבירה פרופסור לפסיכולוגיה אן קלירי כי קיימת מחלוקת בנוגע למנגנון הנוירולוגי של דז'ה וו, מה הסיבות לו ומה הוא נועד לשרת, אך החוויה הסובייקטיבית כמעט אחידה – משהו שעובר עלינו עכשיו, מרגיש כאילו כבר קרה בעבר. אנו רואים או שומעים משהו, ומרגישים שהתוכן הזה חוזר על עצמו, הקלט החושי מעורר זיכרון מעורפל כלשהו. פירושו של דבר ברמה הבסיסית ביותר הוא שחלק ממה שאנו נחשפים אליו חודר אל מקומות בהכרה שלנו שאינם נגישים בהחלטה מודעת.
כאמור, לא קיימת תמימות דעים לגבי הסיבה לתופעה, אבל ההשערה של פרופסור קלירי היא שמטרת המנגנון ליזום תהליך של התבוננות פנימית. היא הגיעה אליה בעקבות מספר ניסויים שערכה ואף השתתפה בהם בעצמה. באמצעות משקפי מציאות מדומה היא ועמיתיה יצרו סצנות שבהן הנבדק משוטט במקומות המעוצבים בצורה דומה מספיק כדי להיות מוכרים, אך שונים מספיק כדי שלא יזוהו כמקום קודם. למשל, שיטוט ראשון באתר מחנאות ואחריו בריזורט לחוף הים. לאחר שחוותה בעצמה את תחושת הדז'ה וו, היא מדווחת: "זה הרגיש כאילו המוח שלי מאותת לי לעשות הפסקה בחקירת הסצנה החדשה והמעניינת, ובמקום זאת להסב את הקשב שלי פנימה כדי לחפש משהו בזיכרוני".
“אפשרות סבירה היא שקלט חושי נצבע על בסיס הזיכרונות שלנו, ובכך משפיע על אופי המחשבות והרגשות שעולים בנו. המשמעות היא שכל דבר בעולם החיצוני לנו עשוי לשמש מראה לדברים שחבויים עמוק בתוכנו”.
תחושת המוכרות נבעה מדמיון בין ארגון הרכיבים בריזורט לארגון הרכיבים באתר המחנאות שבו טיילה קודם לכן. "זה גרם לי להבין שייתכן שקיים רכיב בדז'ה וו שלא ראינו: ייתכן שהוא מעודד הפיכת כיוון של קשב מבחוץ פנימה, כדי לחפש בזיכרון מידע עם פוטנציאל להיות רלוונטי". מפרספקטיבה זו, דז'ה וו הוא דוגמה למראה חצי צלולה: קלט חושי שההכרה מזהה כבעל חשיבות, רק שהיא לא יודעת מה בדיוק החשיבות, אז היא מפעילה פרוטוקול חיפוש בזיכרון. אם תחושות דז'ה וו מעוררות תחושות חזקות אבל ללא משמעות חדשה, זה יכול להוביל בהיקש להנחה זו: קלט חושי שמגיע להכרה והיא כן מצליחה לקשור אותו למידע הקיים, יכול לעורר תחושות חזקות, אבל גם בעלות משמעות. כלומר להיות מראה צלולה.
חוקרות מאוניברסיטת ניו יורק והקולג' האוניברסיטאי בלונדון חשפו מנגנון במוח שיכול להסביר את המקור לעוצמת הרגש והמשמעות שמתעוררים בנו כתוצאה מחוויות מסוימות. במחקר שפורסם בכתב העת המדעי Current Directions in Psychological Science הראו השתיים כי תחושה חזקה של זיכרון לאירועים נובעת ממצבים המעוררים רגשות עזים. אך למעשה, באירועים כאלה רק מספר קטן של פרטים בעלי משמעות מיוחדת נחרטים בנו היטב, בזמן שאת רוב הפרטים היבשים איננו זוכרים במדויק. לעומת זאת, באירועים ניטרליים מבחינה רגשית יש לנו זיכרון טוב יותר לפרטים עובדתיים. זאת אומרת שלפי המחקר, מה שמכריע את תמונת הזיכרון באירועים חשובים הוא סט מצומצם של קלט חושי שהמוח מסווג כבעל משמעות מיוחדת. נראה כי התודעה צורבת את הזיכרון כך שניתן יהיה להפיק ממנו תועלת איכותית במורד הדרך, כשהפרטים הטכניים לא ממש קריטיים; המוח חותר לתמונה פנימית שתהיה חדה ברמת העלילה, לא ברמת הדיוק האובייקטיבי. לדברי החוקרות, המנגנון הזה נועד לסייע בקבלת החלטות מהירות וחד משמעיות. אבל הוא רלוונטי גם לענייננו: מנגנון הזיכרון שלנו, בשונה ממצלמה למשל, מוכוון להפקת משמעות מהחוויות שעוברות עלינו. אמצעי התיעוד והפרשנות שלנו שזורים זה בזה. ואם לחזור לתיאוריה של קאנט, אמצעי התיעוד שלנו כוללים בתוכם חלק מהפרשנות.
לכן, אך הגיוני להניח שכשמידע חדש מסווג כרלוונטי לזיכרון של אירוע חשוב, הוא יציף את הרגשות והמשמעויות שנצרבו במעמד ההתרחשות. ברמה המעשית זה מתורגם אצלנו לרגשות, תובנות, התבוננות פנימה והרהורים. המידע החדש משקף אירוע משמעותי בצורה צלולה. כמו עץ האלון שיכול להחזיר אותנו עשרות שנים אחורה בזמן ובתוך כך לעורר בנו תהיות על חיינו.
אחת המשמעויות של צורת עבודה כזו, שמציפה תוכן משמעותי קיים על בסיס מידע חדש, היא שייתכן כי נתח מכובד מפעילות המוח מוקדש להכרה עצמית.
אף שיש לנו תחושת זיכרון חזקה, באירועים טעונים רגשית רוב הפרטים מטושטשים. המוח מתמקד רק במה שהוא מסמן כבעל חשיבות. צילום: Jr Korpa on Unsplash
ההכרה אינה מסוגלת לתפוס את עצמה
הקשר בין מידע המגיע מהחושים ובין תחושת העצמי שאנו חווים הוכח, הן לגבי התחושה הפיזית של הגוף והן לגבי רכיבים מנטליים. מאמר במגזין Discover מתאר ניסוי שבו מניעת קלט חושי באמצעות אמבטיית ציפה הובילה אנשים לאבד את תחושת הגבולות הפיזיים של גופם, וכן לטשטוש בתחושת הזמן. פירושו של דבר הוא שחלק מהחוויה הסובייקטיבית שלנו מתווך מבחוץ; ה'עצמי', שאנו תופסים כפנימיות שלנו, נשען רבות דווקא על אלמנטים שאנו תופסים כחיצוניים לנו.
נקודה זו מתיישבת עם טענה של כמה פילוסופים, ולפיה חלקים מהעצמי שלנו כלל אינם נגישים עבור המוח. כדי ללמוד ולהבין משהו לגביהם אנו חייבים סיוע חיצוני, איזשהו מנגנון מתווך שנוכל לעשות באמצעותו רדוקציה למצבנו הפנימי. כפי שהעיניים שלנו אינן מסוגלות להביט בעצמן, אלא באמצעות מראה.
"האין אנו מוגבלים בחקירתנו [את המוח] על ידי העובדה שאנו משתמשים בכלים המנטליים שלנו עצמנו כדי לנסות להבין איך הכלים הללו עובדים?" תוהה הפילוסופית וההיסטוריונית נגה אריכא במאמר ב- Lapham's Quarterly. בסקירה היסטורית של חקר המוח היא מנסה לברר באיזו מידה ואופן ניתן, אם בכלל, להבין את החשיבה של עצמנו. את התשובה היא מתמצתת באמצעות דברים שכתב ביחס לזיכרון הפילוסוף והתיאולוג הנוצרי בן המאה הרביעית אוגוסיטנוס: "מי יכול לרדת לעומקו? ועדיין, הוא רכיב בנפשי. על אף שהוא חלק מטבעי, איני יכול להבין את כל שאני".
"מה שמכריע את תמונת הזיכרון באירועים חשובים הוא סט מצומצם של קלט חושי שהמוח מסווג כבעל משמעות מיוחדת. נראה כי התודעה צורבת את הזיכרון כך שניתן יהיה להפיק ממנו תועלת איכותית במורד הדרך, כשהפרטים הטכניים לא ממש קריטיים; המוח חותר לתמונה פנימית שתהיה חדה ברמת העלילה, לא ברמת הדיוק האובייקטיבי".
היינו מצפים שמצבנו המנטלי יהיה זמין עבורנו בצורה ישירה, בטח לפני המצב החיצוני. אנחנו אפילו מזהים את 'עצמי' עם המצב הזה. אבל לדברי אריכא, פילוסופים לא רק טענו שלמוח אין גישה לעצמו, אלא אף שרצוי שלא תהיה לו. לפחות לא באופן ישיר. "ייתכן שהפער ההסברתי הזה […] אינו בר גישור במהותו".
היא אומנם לא עוסקת בהסבר, אבל תיאוריית המראות מספקת אפשרות מעניינת: ייתכן שמנגנון המראה – הצפת תוכן מנטלי קיים כתוצאה מקלט חושי – הוא המענה לחוסר היכולת שלנו לחוות את התודעה שלנו כצופים מהצד, להבין את החוויה הנפשית-מנטלית הכוללת שלנו במגע ישיר.
ואולם, אפשר לנפק פרשנות אף יותר רדיקלית – אולי התיווך הזה אף נוצר במכוון בכדי להסתיר מאיתנו גישה ישירה לתודעה ובכך למנוע כשל לוגי של כלי החוקר את עצמו, באמצעות עצמו. היד לא יכולה להרגיש את עצמה, רק את האוויר או העצמים שסביבה; האף לא יכול להריח את עצמו; והאוזניים לא יכולות לתפוס את הצליל, אם יש כזה, שמפיקות אוזניים. אם ממשיכים על אותו קו, ההכרה לא מסוגלת לתפוס, לחשוב או להבין את עצמה בצורה ישירה. כל שנותר לה הוא שימוש בעזרים חיצוניים: כמו שהעין משתמשת בפוטונים, האוזן בוויברציות והאף במולקולות, כך ההכרה משתמשת בהמרה של מידע חושי מהסביבה ליחידות של משמעות במטרה להבין את עצמה. תחילה היחידות בסיסיות ואז מורכבותן הולכת ועולה דרך אינטגרציה שלהן.
ושם, ניתן להניח, שוכנת התועלת הגדולה ביותר שלהן עבור פונקציית החקר העצמי. כאמור, חלק מהמידע החושי הוא יחידות משמעות בסיסיות מאוד שלמוח אין בהן צורך מעבר להתנהלות מיידית. הוא עובד על סינון של הקלט החושי, אחרת לא יוכל לתפקד. את צבעה וצורתה של דלת מסעדה גנרית שאתם נכנסים אליה הוא ישמור בזיכרון העבודה, מנגנון לטווח קצר מאוד. אלא אם קרה משהו חריג באותו רגע, הזיכרון הזה ככל הנראה ייעלם בתהום הנשייה. כדי לקבוע מה איכות המידע, המוח ישווה אותו לתוכן המאוחסן בזיכרון: אם הוא מוכר ולא מחובר ליחידת משמעות – או סיפור – בעלת משקל, הוא מתעלם; אם מדובר במידע חדש הוא עשוי לעצור ולהפנות קשב, ואם זה לא ברור, כפי שראינו, עשויה להתעורר תחושת דז'ה וו. לכן כילדים יש לנו תחושה של יותר עושר, אך בבגרות, ככל שחווינו יותר כך אנו פחות מתרגשים מדברים. דברים שהתרגלנו אליהם הופכים למראה עכורה; הם כבר לא משקפים בחדות משהו בתוכנו.
האפקט של מראה צלולה כבדולח
החלוקה הזו גסה מאוד. בפועל, לא תמיד אנו יודעים לשים את האצבע על מה בדיוק קורה בתוכנו. קלט חושי מעורר תחושות עוצמתיות, אבל אנחנו לא מצליחים להבחין של מה בדיוק. בשונה מדז'ה וו, פה הדמיון בין התוכן החדש לקיים לא מספיק חזק כדי לעצור את המוח לנבירה בתוך עצמו, ולכן אנחנו לא מקשרים את מה שעובר עלינו לאירוע שהתרחש, אבל כן עוברים חוויה משמעותית. בעולם פנימי עשיר יש לכל קלט חושי הרבה יותר סיכויים לפגוע במראה או להישבר מכמה מראות במקביל, ולא תמיד הקשב שלנו מפוקס פנימה. לכן, בהשראת תופעת הדז'ה וו ולצד ההנחה שהמוח לא יכול לחקור את עצמו ישירות, ייתכן שקיים פה אוצר בלום; ייתכן שאפשר למצות הרבה יותר מהיומיום שלנו כשעוצרים מדי פעם לבדוק מה בדיוק אנחנו חווים, והאם שווה להעביר ניגוב על ה'ראי' שמולנו כדי להבין משהו על עצמנו קצת יותר בחדות.
אבל כשהקלט החושי נוחת על תוכן מנטלי משמעותי, יכולה להיווצר סימפוניה, תרתי משמע. סדרת האנימה PLUTO מביאה את סיפורם של רובוטים עם בינה מלאכותית כה משוכללת, עד כי לא ניתן להבחין בינם ובין אנשים בשר ודם באמצעים רגילים. היכולות הללו יוצרות מערכת יחסים טעונה בינם ובין בני האדם. באחת הסצנות, מלחין עיוור וזקן מטיח בעוזרו, אחד מ-7 הרובוטים המתוחכמים בעולם, עלבונות הנוגעים לאותנטיות שלו ושל מכונות בכלל.
"ההכרה לא מסוגלת לתפוס, לחשוב או להבין את עצמה בצורה ישירה. כל שנותר לה הוא שימוש בעזרים חיצוניים: כמו שהעין משתמשת בפוטונים, האוזן בוויברציות והאף במולקולות, ההכרה משתמשת בהמרה של מידע חושי מהסביבה ליחידות של משמעות במטרה להבין את עצמה".
"אני רואה שאתה מלחין עם הפסנתר שלך", אומר הרובוט כשהם בחדר עבודה עם פסנתר קלסי וסביבו כלי נגינה אלקטרוניים רבים.
"אז?" משיב המלחין.
"עומד לרשותך המון ציוד מוזיקלי מתקדם", ממשיך העוזר.
"אלה בדיוק כמוך", עונה המלחין "כינור מלאכותי, חצוצרה מלאכותית, תזמורת מלאכותית. לא משנה כמה יעמידו פנים אלה רק מכונות. בגלל זה אני לא מתקין עיניים מלאכותיות. כל דבר שאראה בעזרת מכונה הוא מלאכותי. אין לי צורך בזה".
בנקודה זו מתחיל המלחין העיוור לגעת במשמעות החוויה האנושית לדידו. "המראות האמיתיים הם בזיכרון שלי".
"המראות האמיתיים…" אומר הרובוט כלא מבין.
"נוף עיירת הולדתי, שנחרט בזיכרון כשעוד יכולתי לראות", מסביר המלחין, "נוף עיירת הולדתי, השדות הירוקים, משב הרוח העדין. ו… הזוהר הזהוב ההוא. אהפוך את הנוף למוזיקה!" הוא אומר כמעט בבכי, מתיישב על הפסנתר וסוחט ממנו מנגינה שלא משנה אם מאזינים לה תוך כדי צפייה בתוכנית או במנותק מהקשר לגמרי, יכולה ליצור לחלוחית בעין.
עבור המלחין הזקן והעיוור, 'אמיתי' ו'משמעותי' הם ברי החלפה. הרובוט הוא רק המראה המשקפת זאת עבורו. החדש והמלאכותי מצביעים על מה שההכרה שלו מחשיבה כבעל ערך: הטבעי, האותנטי, הישן והטוב. עולמו המנטלי של המלחין, ובו מרחבי טבע, 'ניתז' מגוף המתכת של העוזר ומביא אותו לחיות מחדש את ילדותו. כיוצר, התובנות שלו באות בדמות תווים.
השפעת הלחן על המאזין מלמדת כי לפעמים גם אנחנו מהווים מראות עבור אחרים: את המשמעות שקיימת בתוכנו אנו יכולים להחזיר לעולם בגלגולים שונים. אם כותב שורות אלה יכול להעיד על משהו, הרי שהמנגינה של הזקן העיוור (בסרטון למעלה) בהחלט מהווה מראה צלולה כבדולח, ואת גלגול משמעותה קראתם זה עתה.
תמונת כותרת: Ricardo Gomez Angel on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המוח יודע המון דברים לפני שאנו מבינים אותם – במקרה אחד קריטי הוא נכשל
איזה שימוש אנחנו עושים במרחבים המנטליים שלנו?
עוד מרדיו מהות החיים:
רבות הדרכים – סדרה על משנתו של מרטין בובר והמושג "מפגש משמעותי"
