כשכעס מתעורר הוא עשוי להצביע על הזדמנויות לצמיחה פנימית. איך ניתן לזהות אותן? כמה מההוגים הגדולים מציעים להתבונן במראה שהוא מציב לנו ולהשקיף על הקשרים שלנו עם עצמנו ועם אחרים.
מבין כל קשת הרגשות שאנו חווים, ייתכן מאוד שכעס הוא המושמץ מכולם. הוא גורם לנו להרגיש רע מאוד, מוציא מאיתנו את הצדדים הכי פחות יפים שבנו, מזיק לבריאותנו, פוגע באחרים, ואם לא די בכך – הוא בדרך כלל בלתי נשלט. מה הפלא שיש לו מוניטין כל כך גרוע?
עם זאת, לעיתים נראה שהוא פשוט הכרחי, או לכל הפחות מוצדק ואף ראוי. באילו מקרים הוא חסר תועלת ובאילו מצבים הוא מועיל? באילו נסיבות הוא מזיק שלא לצורך, ומתי הוא חיוני דווקא כדי למנוע נזק?
בשיעור מבית TED, דלייני תול, דוקטורנטית לפילוסופיה, יוצאת למסע חקירה פילוסופי חוצה דורות ויבשות בכדי להתבונן בפניו הרבים של הכעס. במהלכו, היא מגלה מה הוא יכול ללמד אותנו על החיים, על החברה ועל עצמנו.
דע את המידה
כבר בימי יוון העתיקה, מספרת תול, הציע אפלטון את אחת הגישות המעניינות ביחס לכעס. לשיטתו, ובהתאם להלך הרוח התרבותי שדגל בערכי האיזון והמידתיות, בכל הנוגע לכעס יש לבחון כל מקרה לגופו. בתורה שכינה "דוקטרינת האמצע", הוא טען כי על כל אחד מאיתנו להיות מעשי, להסיק את מסקנותיו בעצמו ולבחור בכל רגע נתון את הרגש, את התגובה ואת עוצמתם הראויה על סמך שקלול של כלל הנסיבות והתאמה הולמת אליהן.
דמיינו למשל את המקרה הבא: אתם ממהרים לצאת מביתכם לישיבה חשובה בעבודה. כשאתם מגיעים לרכבכם, אתם מגלים להפתעתכם שאחד השכנים חסם אותו. לגישתו של אפלטון, כעס עשוי להיות רגש מוצדק בתגובה לאירוע. אך כמה כעס יש להרגיש? ובאיזו תגובה עלינו לנקוט?
כאן כבר יש לבחון את המקרה לעומק, ולשאול את עצמנו שלל שאלות שיסייעו לגלות את התגובה המתאימה: האם השכן נוהג לעשות זאת באופן קבוע, או שזו פעם ראשונה? האם הערנו לו על כך בעבר? האם הייתה לו סיבה מוצדקת לחסום את הרכב? האם הגיע כעבור זמן קצר להזיז את רכבו, או שנעלם ולא ניתן להשיגו?
הסתמכות על חוכמה מעשית בדוקטרינה של אפלטון עשויה להיות יעילה מאוד לניווט במים הסוערים של קונפליקטים בינאישיים, אומרת תול, אבל מה בנוגע למקרים אחרים שבהם הכעס שלנו אינו מופנה כלפי אדם ספציפי?
לשחות עם הזרם
הפילוסופים הסטואיים האמינו שאנו תלויים לגמרי בחסדי הגורל, ושלמעשים ולתגובות שלנו אין שום השפעה אמיתית עליו. עם זאת, לשיטתם אנחנו בהחלט יכולים לשלוט בתגובה שלנו למציאות הבלתי נמנעת.
הסטואיקנים ראו בחיים נהר פראי שזורם ללא הרף, ולכן הסיקו שיש לנו יש שתי ברירות: לשחות עם הזרם, או לפגוע בעצמנו בניסיון להיאבק במומנטום שלו. על כן, אין זה באמת משנה מה מקור הכעס שלנו, בין אם זה שכן חסר התחשבות, הבורסה שנפלה או מכת ברק שפילחה דווקא את ביתנו וגרמה לשריפה בשעה שכל שאר הבתים בשכונה נותרו ללא פגע. תהא הסיבה אשר תהא, שום כמות של כעס לא יכולה לבטל את מה שאירע.
לפי ההיגיון הסטואי, אם כעס הוא חסר תועלת ולא מוביל לדבר מלבד כאב, הרי שהוא שגוי תמיד. על כן השקפה זו דוגלת בניהול כעסים והפחתה שלהם מתוך ההבנה שהם רגש טבעי שנובע מתוך פרשנות אישית שניתנת לשליטה. כשאחרים פוגעים בנו, עלינו לנהוג בחמלה כלפיהם, להבין כי מעשיהם נובעים מבורות או אי הבנה, ולא לתת לעצמנו להיגרר לכעס עליהם.
מכעס להארה
לאור זאת, מעלה תול שאלה נוספת: האם כעס הוא אכן חסר תועלת באופן מוחלט?
שנטידווה, פילוסוף בודהיסטי הודי מהמאה ה-8, הציע שכעס עשוי להוות שיעור רוחני. בדומה לסטואיקנים, גם הוא ראה בחמלה את המפתח להתגברות על כעס. אך בזמן שהסטואיקנים רצו להימנע ממנו על מנת לקדם חיים רציונליים ומוסריים שאינם תלויים ברגש, הבודהיזם רואה את ההתגברות עליו כחלק מהתקדמות רוחנית לעבר הארה ושחרור מאשליית המציאותגישתו מבוססת על ההבנה שהחיים מלאים בקשיים, ושעל האדם לראות באירועים שליליים הזדמנויות לתרגול סבלנות והתבוננות פנימית.
לפי ראייה זו, על האדם לשלוט בכעסו ולהתמודד איתו דרך סבלנות, הבנה והימנעות מהזדהות רגשית עימו. התגברות עליו באופן זה לא רק מקילה על הסבל שלנו, אלא גם תורמת ליצירת יחסים הרמוניים יותר עם הסביבה ומקדמת את הדרך להארה, בכך שהיא מחליפה את הדפוס ההרסני של כעס בשקט פנימי וחמלה.
פעמון אזעקה מוסרי
הוגי דעות בני זמננו מצאו גם הם שיש לעיתים ערך בכעס, מספרת תול. הפילוסוף פ. פ. סטרוסון הציע בתיאוריה שלו על עמדות תגובתיות שכעס הוא חלק חשוב מהפסיכולוגיה וההתפתחות המוסרית של האנושות. הוא משמש כמעין אזעקה שעוזרת לנו לזהות אי-צדק או עוולה כשהם מתרחשים, ומסייע לתקשר אשמה ולדרוש זה מזה לקיחת אחריות.
לשיטתו, נטרול הכעס אף יפגע בחיינו החברתיים ובקהילות המוסריות שלנו. לדוגמה, מסבירה תול, אם מפעל מזהם בסביבת הקהילה שלנו היה גורם לבעיות בריאותיות חמורות, כעס עשוי לשמש כדלק לאקטיביזם חברתי והנעת שינוי מוצדק ומיטיב. "במצבי אי-צדק כאלה", היא מסבירה, "זו יכולה להיות טעות מוסרית לדכא את הכעס שלכם, במקום לתעל אותו לפעולה חיובית".
אך אליה וקוץ בה. פילוסופים אחרים טוענים שגם במצבים של כעס מוצדק, קיים בו אלמנט שלילי מובנה שעלול לנטרל את הפוטנציאל הטרנספורמטיבי שבו. הפילוסופית מרתה נוסבאום ציינה שפעילי זכויות אזרח מפורסמים כמו גנדי, נלסון מנדלה ומרטין לותר קינג ג’וניור הזהירו כי התמסרות אפילו לכעס הצודק ביותר עלולה לגרום לאדם להיות מריר, נקמני או מלא שנאה לאחרים.
הם שבו והזכירו שעלינו לווסת בקפידה את התגובות הרגשיות שלנו כדי להבטיח שלא נראה באחרים אויבים אלא חברי קהילה שאיתם עלינו ללמוד להתקיים יחד, ללא קשר לרגשותינו המשתנים ללא הרף.
בסופו של דבר, נראה שאיך שלא מסתכלים על זה, כעס הוא דוגמה בולטת למאבק המתמשך בין מה שאנחנו מרגישים לבין איך שאנחנו בוחרים להגיב.
אולי ההבנה האמיתית היא שכעס, כשלעצמו, הוא לא אויב, אלא מורה שמניע לחקירה פנימית. כשהוא מתעורר, הוא עשוי להצביע על מקום שבו אפשר לצמוח. תשומת לב ומודעות למקורותיו עשויה לעזור בתיעול האנרגיה שבו לשינוי חיובי — הן עבורנו והן עבור הסובבים אותנו.
תמונת כותרת: Leonid Sorokin on Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
לפעמים כעס על אחרים הוא הדרך של המוח לרמוז לנו בעקיפין משהו על עצמנו
ההרצאה השבועית של TED: כיצד להפוך כעס מבעיה למוטיבציה
אל תשנאו אותה – מתי שנאה יכולה דווקא להועיל לנו?
עוד מרדיו מהות החיים:
