ההרצאה השבועית של TED: האם אהבה עצמית היא אנוכית?

התקף חרדה בשידור חי

בשנת 2004, תוך שהוא מנסה לדווח על מספר אירועים שקרו ברחבי ארה"ב, האריס החל להשתנק מול המסך. משהו לא עבד לו. המילים הסתבכו, הזיעה נטפה, הידיים התבלבלו. לעיני כל, השדרן הבכיר רווי הביטחון העצמי נראה אבוד בחלל.

היה זה התקף החרדה הראשון שלו.

אחרי שלקח לעצמו זמן להתאוששות, הבין האריס שאורח חייו האינטנסיבי מזיק לו. שהוא סובל מדיכאון וחרדה סמויים ושעליו לטפל בעצמו. על אף שהיה סקפטי לגבי תרגול מדיטציה החליט לנסות. "אני בן לזוג מדענים אתאיסטים", הוא מעיד על עצמו, "אני בחור עצבני וספקן ותמיד קישרתי בצורה לא הוגנת מדיטציה עם קריאות הילה, לוחות חזון וריפוי על ידי דולפינים". אבל התרגול הסתמן כהצלחה. האריס הפך רגוע יותר וחייו הפכו טובים יותר. הוא החליט לקחת על עצמו משימה: להנגיש מדיטציה לכל הספקנים באשר הם.

ואכן, במשך כמה שנים רוב עיסוקו של האריס היה מדיטציה. הוא כלל את התרגול העצמאי שלו אך גם את הפצת הבשורה בצורה שבה, לדבריו, תהיה נגישה לכל מי שאינו פתוח לקבלה. באופן שתואם את דמותו, הפך האריס למיני גורו למדיטציה עבור חתך אוכלוסייה מסוים: אלו שתמיד הרימו גבה. הוא שיווק את גישתו במלוא המוטיבציה, הפך מוכר ברחבי העולם והיה מרוצה מעצמו ומחייו.

בשל השיפור הכללי שחש, האריס הסתקרן ורצה לבחון האם ישנה קורלציה בין איכות חייו הנוכחית ובין טיבו כבן אדם. הוא תהה האם העיסוק במשהו חיובי כל כך כמו מדיטציה, כשלעצמו, הפך אותו לבנאדם טוב יותר?

סקירת 360 מעלות

הוא נרשם למבדק שנקרא "סקירת 360 מעלות". מדובר בסקר שכולל 16 אנשים מהמעגלים הקרובים ביותר שלו, כמו אשתו, אחיו, שניים ממוריו למדיטציה, הבוסים שלו ועמיתיו. כולם התראיינו בצורה אנונימית, כנה וישירה לגבי חוזקותיו וחולשותיו, מה שהסתכם בדו"ח בן 39 עמודים, גדוש בציטוטים אנונימיים.

ובכן, "13 העמודים הראשונים הוקדשו לאיכויות המדהימות שלי", הוא מספר. "אנשים דיברו על כמה אני חרוץ ואינטליגנטי. רבים גם אמרו שהמדיטציה גרמה לי להיות יותר אכפתי". אבל אז הגיעו 26 עמודים קשים לקריאה. הביקורת הייתה כל כך כואבת עד שבשלב מסוים אשתו, שקראה עימו את הדו"ח, קמה והלכה לבכות בשירותים. האריס תואר כמי שאחד מתחביביו הוא להתנשא מעל עובדים חדשים וזוטרים. נכתב עליו שהוא שומר על חומת מגן רגשית, לא משתף ולא נוגע ברגשותיו, שהוא "דיווה" ושהוא "סמכותן" – לרוב, אדם בעל צורת חשיבה נוקשה, חסר סבלנות כלפי חולשה, כפייתי ונותן חשיבות מופרזת לסמכות. "כמה אנשים אפילו הטילו ספק במניעים שלי לקידום מדיטציה", הוא משחזר.

"האם העיסוק במשהו חיובי כל כך כמו מדיטציה, כשלעצמו, הפך אותו לבנאדם טוב יותר?"

החלק הכי כואב עבורו היה להבין שההיבטים הכי "מכוערים" באישיות שלו, אלו שבהם התבייש ואף ניסה תמיד להסתיר, "היו למעשה מוצגים במלואם בגלוי וביניהם נכללו שני השדים הבולטים והבעייתיים שלי: כעס וריכוז עצמי".

לריכוז העצמי של האריס היה כנראה חלק בהצלחה הפומבית שלו, אך הוא ללא ספק הפריע במערכות היחסים הכי קרובות שלו. העיסוק במדיטציה אומנם הפך את חייו טובים יותר, "אבל ברור ששמרתי על היכולת להיות שמוק", הוא אומר. האריס החליט לצאת למסע של ריפוי עצמי. הוא רצה להילחם בשני השדים שלו ולחזור מהקרב נקי וקל. המסע כלל שילוב של טיפולי פסיכותרפיה שבועיים, קואצ'ינג בתקשורת, אימון הטיות, ייעוץ זוגי ועוד כמה מפגשים טיפוליים מגישות מערביות עם תרגול המדיטציה היומי שלו. לבסוף נחתם התהליך בהרשמה לריטריט שתיקה בן 9 ימים.

האריס, על אף שאימץ את המדיטציה כשהשתכנע באמינותה, נותר חשדן במידת מה. שמו של הריטריט שאליו נרשם, "אהבה וטוב לב", התפרש באוזניו כמו "יום האהבה עם אקדח לראש". המנחה, ספרינג וואשאם שמה, התעקשה שאם הוא רוצה להיות פחות 'שמוק' כלפי אחרים, הוא צריך להתחיל בלהיות פחות 'שמוק' כלפי עצמו. "היא אפילו הרחיקה לכת והציעה שכשאני רואה את השדים שלי מגיחים במדיטציה, אני צריך לשים את היד על הלב שלי ולומר לעצמי: זה בסדר מתוק, אני כאן בשבילך".

"ממש לא התכוונתי לעשות את זה", הוא חותך.

אבל שישה ימים בשתיקה הציפו לא מעט בלגן בראשו. הוא שם לב ששני השדים שלו נוכחים כמעט בכל המחשבות שלו. "הכעס שלי גרם לי לערוך חזרות על נאומים מפוארים מלאי נימוקים שהתכוונתי לשאת מול הבוס שלי בנוגע להטבות השונות שמגיעות לי […] והריכוז העצמי שלי גרם לי לנסח בעל פה ביקורות חמישה כוכבים לאמזון עבור הספרים השונים שלי, תוך שבחים על הפרוזה האלגנטית והמראה הטוב והמחוספס שלי". ההבחנה בכך עוררה מפולת של ביקורת עצמית ובתוך ראשו הפך האריס ל"מפלצת אובססיבית חשוכת מרפא, עצבנית, בעלת פרסות שסועות ולסת נשלפת".

באחת המדיטציות האריס נשבר. הוא הניח את ידו על הלב "ובעוד שבוודאי לא התכוונתי לקרוא לעצמי 'מתוק', אמרתי לעצמי בשקט: הכול טוב, אחי, אני יודע שזה מבאס, אבל אני איתך".

זה אומנם היה מאוד מוזר ומביך עבורו, אבל באותו רגע הוא חווה התגלות. "הבנתי שהשדים שלי הם למעשה רק תוכניות נוירוטיות עתיקות ומבוססות על פחד, שכנראה הוזרקו לי על ידי התרבות או על ידי ההורים שלי. ושהם ניסו לעזור לי. זה היה האורגניזם שניסה להגן על עצמו". כשהאריס הפסיק להילחם בהם הם נרגעו. הוא הבין שאינו צריך לחסל אותם. שהם אולי לא עושים עבודה טובה מי יודע מה כרגע, אבל הם בצד שלו. הוא רק צריך להוקיר אותם על כוונתם הטובה ואז יוכל להתפנות לבחון אם יש דרך אחרת להתמודד עם הסיטואציה.

ההבדל בין ריכוז עצמי לאהבה עצמית

ברגע של הנחת יד חמה ושינון מילים טובות, כאלו שהיה אומר חבר קרוב, הפנים האריס את ההבדל המשמעותי בין ריכוז עצמי ואהבה עצמית. ריכוז עצמי נובע מפחד. בהתבסס על דבריו, הוא מקדם אותנו מתוך החשש שאם לא נהיה הכי טובים לא נהיה ראויים או רצויים. הוא עלול לגרום לנו להקטין אחרים רק כדי להרגיש גדולים יותר לצידם. כי אחרת, אין לנו חשיבות. כשהוא תופס נפח גדול מדי בתפיסה שלנו הוא פוגע במערכות היחסים שלנו כיוון שהוא סותר ראייה רוחבית וקולקטיבית.

אהבה עצמית, לעומת זאת, נובעת מתוך חמלה ודאגה. היא אינה מתקיימת בהשוואה לאחרים והיא באה לידי ביטוי בשיח חברי ומנחם. היא אינה אנוכית כי אם להיפך, "היא עושה אותך טוב יותר בלאהוב אנשים אחרים". בזמן שריכוז עצמי עלול לרמוס אותנו רגשית בתואנה שזה עבורנו, אהבה עצמית שמה את הרווחה המנטלית שלנו במרכז, היא מפחיתה רעשים שמבלבלים אותנו ושומרת על מערכות היחסים שלנו כיוון שהיא מכירה בחשיבותן, אך כל זאת תוך שמירה עלינו עצמנו.

"הבנתי שהשדים שלי הם למעשה רק תוכניות נוירוטיות עתיקות ומבוססות על פחד, שכנראה הוזרקו לי על ידי התרבות או על ידי ההורים שלי. ושהם ניסו לעזור לי. זה היה האורגניזם שניסה להגן על עצמו".

אהבה עצמית, לדברי האריס, היא הבסיס ליכולת שלנו להיות אכפתיים כלפי אחרים והיא חיונית ברמה הגלובלית. "היכולת שלנו לטפל, לשתף פעולה ולתקשר היא שאפשרה להומו סאפיינס לשגשג", הוא טוען ומשתף בשני תרגילים שהוא מיישם מאז על בסיס יומי, שנועדו לשמר את שריר האהבה העצמית והאכפתיות בכושר. שניהם, כמובן, מגובים במחקרים:

הראשון הוא תרגיל מדיטטיבי מובנה. הוא מצריך מקום שקט למדי, תנוחה נוחה דיה ועיניים עצומות. מתחילים בלדמיין מישהו אהוב שעימו קל לנו להתרועע. "זה יכול להיות חבר טוב, או אפילו חיית מחמד". נראה אותו בעיני רוחנו ונחזור על ארבעה משפטים: "מי ייתן ותהיה מאושר, מי ייתן ותהיה מוגן, מי ייתן ותהיה בריא, מי ייתן ותחיה בקלות". אחרי זה נדמיין את עצמנו ונחזור על אותם משפטים, אחר כך בעבור מישהו משמעותי בחיינו, מנטור או כל אדם שעזר לנו. בהמשך נדמיין אדם ניטרלי, מישהו שיכולנו בלי משים להתעלם מקיומו ואחריו אדם שהמפגש עימו עלול לעורר בנו מידה של אי נוחות.

התרגיל השני הוא מעין הרגל שאותו כדאי לזכור ליישם ברגע הנכון. "בפעם הבאה שתבחין בעצמך בראי, אפילו בשירותים, אם אף אחד לא מסתכל, שים את היד על הלב ודבר לעצמך כמו שהיית מדבר עם חבר טוב".

שלוש שנים לאחר הדו"ח המטלטל שקיבל, נרשם האריס לאחד נוסף. הפעם, התוצאה הייתה שונה. "אנשים שפכו מילים על כמה השתניתי כידיד, כמנטור וכקולגה. הם דיברו על פגישות ספציפיות שבהן הייתי כמו תובע וכעת היה תענוג לעבוד איתי". אדם אחד אמר, ש"האגו שלו מתכווץ" ואדם אחר אמר ש"הוא מוצא את ליבו". זה היה אולי הפידבק הטוב ביותר שהאריס היה יכול לייחל לו. פידבק שה'אני' החדש שלו הצליח לראות מבלי לחשוש.