תחושת העצמי שלנו מעניקה לנו עוגן בעולם ומשמשת בסיס לזהותנו. את חופש הבחירה שלנו אנו מקבלים כמובן מאליו. ואולם, לאור גילויים בחקר המוח אי אפשר שלא לתהות: האם אנחנו באמת מנווטים את חיינו, או רק צופים בהצגה שמתנהלת מעצמה?
אנחנו חווים את עצמנו כישות נפרדת מסביבתה, יציבה וקבועה – ׳אני׳ שמנווט את חייו מתוך רצון חופשי. התחושה הבסיסית הזו נראית לנו מובנת מאליה: אנו מזהים את עצמנו עם הגוף שלנו, עם המחשבות שלנו ועם הבחירות שאנחנו עושים. היא מספקת לנו תחושת שליטה ומאפשרת לנו לראות את עצמנו כסוכנים חופשיים שפועלים בעולם כרצוננו.
ואולם, ההנחה שכל פעולה או רגש הם תוצאה של בחירה מודעת מגיעה עם תג מחיר: מאבק תמידי בתודעה – במחשבות, ברגשות ובהחלטות. המאבק הזה, שבדרך כלל נדון לכישלון, מוביל לא פעם להאשמה עצמית ושיפוטיות כלפי אחרים.
אנקה האריס, מחברת וחוקרת בתחום מדעי המוח והתודעה, עוסקת בשאלות היסודיות ביותר ביחס לטבע האדם. היא חוקרת כיצד נוצרת חוויית ה׳אני׳, מהי התודעה וכיצד המוח שלנו מעבד את המציאות. בהרצאה מבית Big Think היא מבקשת לאתגר את ההנחות הבסיסיות ביותר שלנו לגבי מי אנחנו, ומראה כי לתחושות בדבר קיומו של 'אני' נפרד ויציב, בעל רצון חופשי, אין בהכרח בסיס מוצק כל כך כפי שחשבנו.
הגילוי הזה אומנם עלול להיות מטלטל, אך לטענת האריס הוא יכול להביא עימו גם תחושת הקלה ושחרור. לדבריה, הפחתת האחיזה בתפיסות האלו יכולה לסייע בהתמודדות עם רגשות אשמה, לשפר את היחסים שלנו עם אחרים ולפתוח אפשרויות חדשות לחוות את המציאות.
שני הצדדים של מטבע הסובייקט
חוויית הסובייקט היא אולי היסוד הבסיסי ביותר של הפסיכולוגיה האנושית. היא הדרך שבה אנו מגדירים את עצמנו ומעניקים משמעות לחוויותינו. בלעדיה, היה לנו קשה לתפוס את עצמנו כישויות אוטונומיות שלמות, להרגיש אחריות על חיינו ולחוות רגשות כמו גאווה, חרטה או שאיפה להתפתחות. לדברי האריס, שניים מהנדבכים החיוניים לחוויית הסובייקט האוטונומי שלנו הם תפיסת העצמי הנפרד ועקרון הרצון החופשי.
תפיסת העצמי, היא מסבירה, היא המרכיב הבסיסי ביותר של התודעה האנושית והעוגן שעליו נשענת כל זהותנו. זוהי אותה תחושה אינסטינקטיבית שמפרידה אותנו מסביבתנו, ומאפשרת לנו לראות את עצמנו, כ'אני' קבוע שמתקיים בתוך הגוף שלנו ונע לאורך החיים. מבחינתנו, כל אחד מאיתנו הוא ישות ברורה ונבדלת, כזו שיש לה עבר, הווה ועתיד, שחווה רגשות, זוכרת חוויות ומחזיקה באישיות קבועה פחות או יותר. הידיעה שאנחנו 'מישהו' מעניקה לנו יציבות בתוך מציאות משתנה, מאפשרת לנו להתייחס אל עצמנו כרצף ולא כאוסף של רגעים מנותקים, ומחזקת את היכולת שלנו לתכנן, לבחור ולהתפתח. ללא תחושה זו, היה קשה להגדיר משמעות לחוויותינו, לקיים מערכות יחסים או לבנות שאיפות לעתיד.
חלק בלתי נפרד נוסף מתפיסת הזהות שלנו הוא עקרון הבחירה או הרצון החופשי. לפי רעיון זה הבחירות שלנו נובעות מתוך כוונה חופשית, ואנו יכולים לכוון את עתידנו בהתאם להחלטות שאנו מקבלים. היא מעניקה תחושת שליטה פנימית על המחשבות, על הפעולות ועל ההתנהלות שלנו בעולם, ואת ההרגשה שההחלטות שלנו הן ביטוי של הרצון האישי שלנו ולא של גורמים חיצוניים. זהו אינו רק עיקרון פילוסופי, אלא נדבך קריטי בתחושת המשמעות שלנו. הוא מאפשר לנו לקחת אחריות על מעשינו, להרגיש גאווה בהצלחות או ללמוד מטעויות, ולהרגיש שאנו גורמים משפיעים בעולם.
"המוח אינו ׳מקום׳ שבו שוכנת ישות קבועה, כי אם מערכת של תהליכים דינמיים שמשתנה בכל רגע. אנו חווים את עצמנו כישות אחת עקבית, אך בפועל, אין משהו קבוע שניתן להצביע עליו כ'אני'".
שתי התפיסות הללו, מסבירה האריס, אינן מתקיימות בנפרד, אלא תלויות זו בזו ומחזקות זו את זו – שני צדדים של אותו מטבע האוטונומיה: התחושה שאנו ישות נפרדת ומובחנת מחזקת את האמונה שיש לנו רצון חופשי לפעול ולנווט את חיינו. לחלופין, חוויית הבחירה וקבלת החלטות מוכיחה את הרעיון שיש 'אני' שמבצע אותה. ״זהו תהליך מעגלי – אם אני חווה את עצמי כמי שמחליטה, אני גם מניחה שיש 'אני' נפרד שעומד מאחורי כל החלטה שלי״.
התפיסה הזאת מעניקה לנו יציבות וביטחון, מציינת האריס, אך עלול להיות לה גם מחיר פסיכולוגי וחברתי. אם כל החלטה שמתקבלת נתפסת כתוצאה של בחירה מודעת וחופשית לחלוטין, האחריות שמוטלת עליה הופכת להיות כבדה מאוד. אנשים חיים תחת לחץ תמידי לקבל את ההחלטות הנכונות, להימנע מטעויות ולהתנהל בעולם בצורה שתצדיק את תחושת העצמי שלהם. כאשר משהו משתבש – בין אם מדובר בכישלון אישי, ברגש לא רצוי או בהחלטה שגויה – התגובה הטבעית היא האשמה עצמית. אנו שופטים את עצמנו בחומרה על רגשותינו, על מחשבותינו ועל ההתנהגות שלנו, מתוך אמונה שאם היינו חזקים או מודעים יותר, היינו יכולים לשלוט בהם. באופן דומה, אנו נוטים לשפוט גם אחרים על בחירותיהם, מתוך הנחה שהם קיבלו אותן מתוך רצון חופשי.
לכאורה מדובר בטבע האדם ובמנגנון טבעי שיש בו תועלת חברתית ואישית. אבל לעיתים הוא יכול לצאת מכלל שליטה ולהכניס אותנו לסחרור של חרטה על עניינים של מה בכך או ביחס לדברים שאינם בשליטתנו. ומה אם היו מספרים לכם ששתי התופעות – תחושת העצמי ובחירה חופשית – אינן יצוקות פלדה כמו שהן מרגישות? מה אם מדובר במנגנוני תודעה דינמיים ו'אווריריים', בעלי מחויבות די ליברלית למציאות? אולי גם אנחנו יכולים להפחית מחויבות כלפיהם?
מאחורי מסך העשן והמראות
האריס משתמשת במונח ׳אשליה׳ שלאו דווקא בא להצביע על משהו חסר משמעות או שגוי, אלא על פער בין האופן שבו תופעה נחווית בחושים לבין המציאות הפיזית או הנוירולוגית שמאחוריה. "אנשים נוטים לחשוב שאשליות התפתחו [בתהליך אבולוציוני] בגלל שהן מועילות, אבל האמת היא שרוב האשליות שאנו חווים הן למעשה באגים, לא תכונות הסתגלותיות", היא אומרת. רובן פשוט תוצאה של מגבלות מערכת התפיסה שלנו.
לדבריה, מחקרים במדעי המוח לא הצליחו לאתר ׳אני׳ יציב שמתקיים לאורך זמן, ומציעים ש׳רצון חופשי׳ ככל הנראה אינו פועל בדרך שבה אנחנו מתארים לעצמנו.
כך, למשל, התודעה שלנו מחברת בין רגעים שונים של חוויה לכדי סיפור קוהרנטי שמכונה ׳עצמי׳. אך למעשה, ייתכן שאין ׳אני׳ אחיד אלא רצף של חוויות חולפות. "המוח אינו ׳מקום׳ שבו שוכנת ישות קבועה, כי אם מערכת של תהליכים דינמיים שמשתנה בכל רגע״, היא אומרת. ״אנו חווים את עצמנו כישות אחת עקבית, אך בפועל, אין משהו קבוע שניתן להצביע עליו כ׳אני׳״.
"אנשים נוטים לחשוב שאשליות התפתחו בתהליך אבולוציוני בגלל שהן מועילות, אבל האמת היא שרוב האשליות שאנו חווים הן למעשה באגים, לא תכונות הסתגלותיות. רובן פשוט תוצאה של מגבלות מערכת התפיסה שלנו".
באופן דומה, גם רצון חופשי הוא ככל הנראה חוויה סובייקטיבית. האריס מספרת על מחקרי fMRI שמראים כי החלטות שאנו חווים כבחירה מודעת מתקבלות למעשה עוד לפני שאנו מודעים להן. ״ניסוי שנערך ב-2013 מצא כי אפשר לנבא מראש, עד ארבע שניות לפני שהאדם עצמו מרגיש שקיבל החלטה, אם יבחר לחבר או להפחית מספרים שניתנו לו על המסך״.
כלומר, הבחירה אינה תוצאה של רצון חופשי מכוון כפי שאנו מכירים ומגדירים אותו, אלא של תהליכים מוחיים לא מודעים. אנו חווים זאת כאילו קיבלנו החלטה מודעת, אך בפועל ההחלטה התבצעה מראש, ורק בדיעבד נוצרת תחושת השליטה.
שחרור מכבלי האשליה
הגילוי הזה עלול להיות מטלטל, שכן הוא מערער את הדרך שבה אנו חווים את עצמנו ואת תחושת השליטה שלנו בחיים. החוויה הזו כה עמוקה, עד שאפילו כשנתקלים בתיאוריות מדעיות המערערות עליה, מתקשים באמת להפנים אותן. מעבר לאי-הנוחות הרגשית, הרעיון הזה גם מערער את הדרך שבה אנו מבינים אחריות אישית ומוסר. אם הרצון החופשי פחות מודע ומכוון ממה שחשבנו, כיצד אפשר להאשים אדם על מעשיו?
עם זאת, האריס טוענת כי להבנה הזו יש גם פוטנציאל חיובי. כשמפסיקים לראות את ה׳אני׳ כישות קבועה ומובחנת ומתייחסים אליו כתהליך מתמשך, אפשר להשתחרר מהנטייה להלקות את עצמנו על רגשות, מחשבות ופעולות שאין לנו שליטה מלאה עליהן.
פעמים רבות אנשים חווים תחושות של תסכול, חרדה או חרטה מתוך אמונה שהם היו יכולים או צריכים לפעול אחרת, אך אם ההחלטות שלנו אינן נובעות מבחירה חופשית מוחלטת, אין טעם להיאבק בהן בצורה כה קשה. היא מסבירה שכאשר מפסיקים להתייחס לרגשות כאל דברים שיש לשלוט בהם לחלוטין, ניתן להתבונן בהם ממקום שקט ומודע יותר, ולחוות פחות התנגדות פנימית.
מעבר להשלכות האישיות, להבנה הזו יש גם השפעה משמעותית על הדרך שבה אנו מתייחסים לאחרים, מציינת האריס. כאשר מפסיקים לראות אנשים כישויות קבועות שפועלות מתוך שליטה מוחלטת, אנו מפתחים כלפיהם יותר חמלה ופחות שיפוטיות. "אף אחד לא היה כועס על טורנדו על כך שהרס בית, אך יש דרכים שבהן אנשים יכולים להבין את התנהגותם של אחרים באותו אופן״, היא מסבירה. אם מבינים שהתנהגותו של אדם מסוים נובעת מתהליכים מוחיים וסיבתיים שאינם בשליטתו המלאה, אפשר להגיב בצורה פחות נוקשה ופחות טעונה רגשית, ולהתנהל באופן מאוזן ומודע יותר במערכות יחסים.
בסופו של דבר, האריס טוענת שאין הכרח להיאחז בתחושת העצמי או בתחושת הרצון החופשי – אלו אשליות חזקות שמהוות חלק מהחוויה האנושית שלנו. ואולם, ההכרה בכך שהן אינן מוחלטות, ושהן תוצאה של מנגנוני עיבוד מוחיים ולא של ישות פנימית יציבה, יכולה לאפשר לנו לחיות עם פחות הלקאה עצמית, פחות פחדים ויותר חופש. כאשר אנו מפסיקים לראות את עצמנו ואת האחרים כגורמים שולטים לחלוטין במציאות, נפתחת בפנינו האפשרות לקבל את החיים כפי שהם, מתוך שלווה ורוגע גדולים יותר.
תמונת כותרת: Randy Jacob on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
האם בחירה חופשית היא אשליה? חוקרים מציעים תשובות אפשריות לסוגיה העתיקה
מהו העצמי? תשובות מדעיות חדשות לשאלה פילוסופית עתיקה
ה'אני' שלנו מתחלק לשניים – האם אנחנו משקיעים בחלק המתגמל?
עוד מרדיו מהות החיים:
בעולם שמקדש בחירה אישית, איפה ועד כמה הבחירה של האדם נוכחת בחייו?
