לא סתם אומרים שהנקמה מתוקה. היא מפעילה את מערכת התגמול המוחית ומעוררת הנאה וסיפוק. אבל מה לגבי הדרך אליה, שלעיתים קרובות הופכת למסע חיים מפרך? ומה לגבי תגובת הנגד שלא מאחרת לבוא? מדוע אנחנו מבקשים לנקום וכיצד מרווח קטן בין האירוע להחלטה לפעול יכול לשנות הכול?
אחאב, הקברניט של ספינת פקווד, יוצא למסע מטלטל ואובססיבי בלב ים על מנת לתפוס את מובי דיק, הלווייתן הלבן והגדול שתקף אותו וקטע את רגלו. דנטס – הרוזן ממונטה כריסטו – מבלה את רוב חייו בחיפוש גמול לאלו שתמכו בו ונקמה באלו שהפלילו אותו וגרמו לכליאתו. באטמן, אשר בילדותו חזה ברצח הוריו, מבקש לנקום בכנופיות הפשע. מקסימוס הגלדיאטור מבלה את שארית חייו בניסיון לנקום את רצח משפחתו. סדרת הטלוויזיה משחקי הכס עוקבת אחר קשרי נקמה רבים ופתלתלים בין אימפריות שונות. נקמה היא אחד המניעים השכיחים למסעות ארוכים ומפרכים, בספרות הקלאסית, על המסך ובמציאות.
לפי אחת התיאוריות, מתחת למעטה ההרואי, ולעיתים מרתיע, של המחפשים נקמה מסתתרת הנחת יסוד אופטימית, כמעט תמימה אפילו, בנוגע לעולם. בכתבה שפרסמה ב-Vox מסבירה אלי וולפ כי המוטיבציה המרכזית לנקמה היא האמונה בעולם צודק: במציאות הוגנת דברים טובים קורים לאנשים טובים, ולהיפך. "כשמשהו לא כל כך טוב קורה לך, אדם טוב כביכול, אתה עלול להרגיש צורך לאזן את המצב". נקמה היא התיקון.
ואולם הניסיון מלמד כי מדובר באשליה. במקום להביא לצדק, נקמה לרוב מובילה למעגל גמול אכזרי שממנו קשה לצאת, "בין השאר משום שהאיזון המוסרי של אדם אחד כמעט ולא עולה בקנה אחד עם זה של האחר", כמצוין בכתבה במגזין Psychologs. כל פעולה תייצר גירעון לפי אמות המוסר של האדם השני והוא ייאלץ לפעול בתגובה.
לא זו בלבד אלא שמחקרים שמציגה וולפ מראים כי גם ברמה הנוירולוגית עצירת מעגל הנקמה מאתגרת מאוד, כיוון שיישום פעולות נקמה תוקפניות מפעיל את האזורים האחראיים על תחושת הנאה. אותם הורמונים שמשמחים אותנו כשאנו אוכלים עוגת שמרים, למשל, מופרשים בגוף בעת נקמה. אך הסיפוק דועך מהר ואצל חלקנו עשוי להותיר 'טעם של עוד'. "מבלי לשים לב, אנחנו הופכים למישהו שעושה דברים נקמניים לעיתים קרובות למדי", היא מסבירה את אופייה הממכר והחמקמק של הנקמה.
אילו נקמות לגיטימיות בעינינו?
האם סוגים שונים של נקמות ממכרים יותר מאחרים? האם נקמה אינטנסיבית מתגלמת יותר או דווקא להיפך, כשהיא מרומזת, ערמומית ואולי אפילו סמויה? או שבכלל ישנה נקודה אופטימלית והיא זו שתעורר בנו את הרצון לחזור? במאמר שפרסמה הפסיכואנליטיקאית רנה דנציגר ב-Psyche היא מבחינה בין שני סוגים: נקמה מידתית ונקמה רדיקלית. כשילד חוטף צעצוע מידו של הילד שזה עתה פירק לו את המגדל, מדובר בנקמה מידתית ופשוטה. התוקף הראשון עכשיו חש בושה וסבל כמו זה שנפגע ממנו. בעולם המבוגרים, "כשמישהו עוקף בתור לאוטובוס, האדם שמאחוריו עלול 'בטעות' להידחף לתוכו בעת העלייה", היא כותבת.
מובי דיק – נקמה מידתית או רדיקלית? תלוי בנקודת המבט. איור: mustafa kocabas / Shutterstock
לדברי דנציגר, נקמה מידתית היא פרופורציונלית ביחס לנזק שנגרם, והיא מופנית כלפי האדם שגרם לפגיעה. אך קיימת בעייתיות בקביעה אם נקמה היא מידתית או לא כיוון שמדובר בפרמטר יחסי התלוי בתרבות או בחברה שבתוכה הוא נמדד. מה שנחשב לגיטימי בתרבויות מסוימות יכול להיחשב למעשה פלילי ברמה הגבוהה ביותר באחרות. כמו למשל, תופעת הרצח על רקע חילול כבוד המשפחה.
על אף שהפניית מעשה הנקם כלפי האשם נראית מובנת מאליה, אינספור פעולות נקמה מופנות כלפי חפים מפשע, במודע או שלא. מה שמוביל אותנו אל הקטגוריה השנייה – נקמה רדיקלית. הדוגמה שמציעה דנציגר היא תופעה שהפכה נפוצה עד כדי כך שיש לה שם: "פורנו נקמה". לטענתה, לרוב מדובר בגברים שמרגישים מבוישים וחסרי אונים כאשר בן או בת הזוג שלהם נפרדים מהם או בוגדים בהם. באופן דומה לילד שחוטף צעצוע, הם מנסים לגלגל את הרגשות הקשים אל מי שלתפיסתם פגע בהם, זאת על ידי פרסום תמונות וסרטונים אינטימיים שלהם ברחבי האינטרנט. בעוד שבעיני הנוקמים מדובר בנקמה ראויה, הפצת חומרים אינטימיים היא מעשה פלילי – מה שמעיד על הקיצוניות שלה. כמו כן, במקרים שבהם כל חטאם של בני הזוג היה שהחליטו לסיים את הקשר בדרך יפה, ללא בגידה או נבזיות – הדבר מדגיש את קיצוניות הנקם עוד יותר, בפרט אם יש ילדים בתמונה שעלולים להיפגע גם כן.
במקביל לציר המבחין בין מידתיות לרדיקליות, אפשר גם להבדיל בין נקמה אימפולסיבית ונקמה מתוכננת ומחושבת. נקמת כביש היא לרוב אימפולסיבית (ומסוכנת מאוד). כשמישהו עוקף בצורה פרועה וצמודה רכב אחר והלה מחליט להאיץ ולהעניק לו חוויה דומה, זוהי נקמה אימפולסיבית. ולעומת זאת, הדוגמה שמציינת דנציגר לנקמה יומיומית מחושבת: הדוור מגיע לבקש שנעביר חבילה לשכן המאוד מעצבן שלנו, שהרעש שלו משאיר אותנו ערים בלילה, ואנחנו נסרב בנימוס. אך האם בכלל מדובר בנקמה כשהאדם שבו אנחנו נוקמים לא יודע דבר על הפעולה שנקטנו ואף לא ידע שאלו היינו אנחנו? והאם נקמה שנעשית בלהט הרגע, כמו בכביש, אף היא נקמה ולא התנהלות עוינת של 'מכה תחת מכה'?
למרות שמדובר ביצר אנושי שכיח ומובנה שלא פוסח על אף אחד, ניכר כי הניסיונות לחלק את האירועים לקטגוריות ולהבחין בין נקמה מקובלת לפסולה נותרים מלאי תחומים אפורים. נקודות הקיצון ברורות אך היתר נשאר נזיל ושנוי במחלוקת. ובכן, אחת הסיבות לכך היא נקודת המבט הסובייקטיבית, בעיקר של אלו שנכוו. כשאנו פגועים כושר השיפוט שלנו נמוך. החשיבה שלנו אינה רציונלית אלא רגשית ולכן ההחלטות שנקבל בנוגע לפעולות שעלינו לנקוט מוטות מלכתחילה. למרבה האירוניה, דווקא בשפל הכשירות שלנו אנחנו ניצבים בפני אותן החלטות. באופן טבעי, נקמה אימפולסיבית תמיד תתרחש על ידי אדם פגוע ששיקול דעתו לקוי. במקרה הטוב היא תסתיים בדחיפה קלה בכתפו של מי שהרגע עקף אותנו בתור, ובמקרה הרע היא עלולה להוביל לפעולה רדיקלית שבה גם אנחנו, הקרובים אלינו או עוברי אורח תמימים עלולים להיפגע, כמו נקמת כביש.
"כשאנו פגועים כושר השיפוט שלנו נמוך. החשיבה שלנו אינה רציונלית אלא רגשית ולכן ההחלטות שנקבל בנוגע לפעולות שעלינו לנקוט הן מלכתחילה מוטות. באופן אירוני דווקא בשפל הכשירות שלנו אנחנו ניצבים בפני אותן החלטות".
אז מה עושים עם כל הנקמנות הזאת? איך שוברים את מעגל הקסמים האכזרי והאם אפשר שלא להיכנס אליו מלכתחילה? אחת ההצעות שמביאה וולפ בכתבתה היא לנתב את אנרגיית הנקמה לטובת הישגים אישיים. אם מי שפגע בנו רוצה לראות אותנו כושלים תהיה זו הנקמה המושלמת. אך האם חיים הישגיים המונעים מנקמה באחר הם חיים של רווחה? לפעמים כן ולפעמים לא.
"ישנה כמובן אפשרות נוספת", היא כותבת. "והיא סליחה. האלטרנטיבה האצילית הזו, הבחירה להמשיך הלאה, שוברת את מעגל הנקמה". וגם עשויה להצליח למנוע מאיתנו להיכנס לתוכו. לשם כך דרושה מידה לא זניחה של אמפתיה שתאפשר לנו לראות ולהכיר בכאב שהניע את הצד השני. סליחה, אם נצליח לחוש בה בהשלמה ובכנות, תשכך את עלבון הפגיעה ותרכך את הכעס והיצר לנקמה. כמובן שמדובר כאן על נקמה מהסוג המידתי. נקמות רדיקליות דורשות מנגנונים מאוד מורכבים של עבודה מנטלית.
האם אפשר להתאמץ לסלוח כשהכעס בוער או שסליחה היא מעין תוצר של הסתכלות אובייקטיבית – התחלתית או כזו שמגיעה עם הזמן? לא אחת, מאמץ עצים ומיידי לכבוש את יצר הנקמה ולסלוח עלול להוביל להדחקה רגשית שסופה מתח, כעסים המופנים כלפי היקרים לליבנו או אפילו תגובות פיזיולוגיות של חולי. אך לאור כל אלו ייתכן כי החילוץ ממעגל הנקמה עשוי להגיע דווקא מפעולה זמנית ופשוטה של השהייה: המתנה ובחינה של הדברים בהמשך, כשאנחנו חוזרים להיות כשירים יותר לבחון ולקבל החלטות. כמעט תמיד, תוך כמה שעות, ימים או שבועות, עמדתנו על אירוע שחווינו תהיה אובייקטיבית יותר.
תמונת כותרת: Dream Expander / Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
טרנד 'היריב המושבע' מוכיח כי בתנאים הנכונים אפשר להפוך כמעט הכל לחיובי – אפילו קנאה
עד כמה אנו חסינים ללחץ חברתי ומדוע זו תכונה שמאפיינת גיבורי קומיקס רבים?
חשיבה אנטי עובדתית – כיצד כל מה שלא קרה עיצב את העולם?
עוד מרדיו מהות החיים:
