חמצן הוא החומר הבסיסי לקיום כל תהליכי החיים בגוף ולכן נשימה, כמו דופק, היא פעולה אוטומטית, ואף פסיבית. אלא שבשנים האחרונות מתגברת ההבנה שאלה אינם פני הדברים. בספרו "נשימה" סוקר העיתונאי והסופר ג'יימס נסטור את האופן שבו הנשימה האנושית התדרדרה במורד הדורות, ומה הפעולות הבסיסיות שאפשר לתקן כדי להפיק תועלת בריאותית עצומה.
להכניס אוויר, להוציא. סך הכול, התהליך שמשאיר אותנו בחיים די פשוט. הוא אף קורה מאליו, כך שלא נותר לנו לדאוג לדבר מלבד לאיכות האוויר ולשמירה על פתחי הכניסה שלו פנויים.
אבל בפרפרזה על המשפט "זה שאתה בחיים לא אומר שאתה חי", זה שאנחנו נושמים לא בהכרח אומר שאנחנו מספקים לגוף את מה שהוא צריך. הסופר והעיתונאי ג'יימס נסטור גילה זאת בעיון בכתבים עתיקים, בביקורים במעבדות מחקר, בשוטטות באתרי קבורה ארכיאולוגיים וכן על בשרו שלו. ספרו נשימה מתאר את מסע המחקר שלו להבנת הנשימה האנושית, כשגולת הכותרת היא: רבים מאיתנו לא עושים את זה נכון, וכתוצאה סובלים בדרכים שלכאורה לא נראות קשורות לנשימה.
התזונה שלנו, לדוגמה, משפיעה על לעיסה, וזו בתורה מעצבת את מבנה הפנים, הלסת והסינוסים. זו הסיבה, הוא מסביר, שמאז המהפכה החקלאית שהפכה את המזון קל יותר ללעיסה, החלו בני האדם להצמיח שיניים עמוקות, ובקורלציה החלו להתפתח בעיות נשימה.
או למשל, נשימה דרך הפה: בזמן שעבור רבים נחשב פתח כניסת אוויר שווה ערך לאף, ממחקרו של נסטור עולה כי נשימה מהפה יוצרת שלל נזקים חמורים למגוון מערכות בגוף. במובאה באדיבות הוצאת מטר מתוארים היתרונות של נשימה אפית וכיצד הקפדה על הפרט הקטן הזה הפכה את שבטי הילדים באמריקה לבעלי חוסן גופני חריג באיכותו.
האומנות והמדע האבודים של הנשימה
תארו לעצמכם לרגע שאתם מחזיקים כדור ביליארד בגובה העיניים, במרחק סנטימטרים ספורים מפניכם. עכשיו דמיינו את עצמכם דוחפים את הכדור כולו אל תוך מרכז הפנים שלכם. הנפח שיתפוס הכדור, בסביבות 100 סמ"ק, שווה ערך לכלל החלל במערות הפנים ונתיבי האוויר בחלקו הפנימי של אף של אדם מבוגר.
בשאיפה אחת יחידה עוברות בנתיבי האוויר שלכם מולקולות אוויר שמספרן עולה על מספרם של כל גרגרי החול בכל החופים ברחבי העולם ‑ טריליונים על גבי טריליונים. רסיסי האוויר הזעירים האלה מגיעים ממרחק כמה עשרות סנטימטרים או אפילו כמה מטרים. כאשר הם עושים את דרכם לכיוונכם, הם מתלפפים ומסתלסלים כמו בשמים וַן‑גוֹכיים, וממשיכים להתלפף ולהסתלסל ולהשתבלל גם בעוברם בתוככם בְּיעף שמהירותו שמונה קילומטרים בשעה.
"בשאיפה אחת יחידה עוברות בנתיבי האוויר שלכם מולקולות אוויר שמספרן עולה על מספרם של כל גרגרי החול בכל החופים ברחבי העולם ‑ טריליונים על גבי טריליונים. רסיסי האוויר הזעירים האלה מגיעים ממרחק כמה עשרות סנטימטרים או אפילו כמה מטרים. כאשר הם עושים את דרכם לכיוונכם, הם מתלפפים ומסתלסלים כמו בשמים וַן‑גוֹכיים, וממשיכים להתלפף ולהסתלסל ולהשתבלל גם בעוברם בתוככם בְּיעף שמהירותו שמונה קילומטרים בשעה".
מה שמכווין את נתיבם הסוער הוא קונכיות האף, שש עצמות דמויות‑מבוך (שלוש בכל צד), שמתחילות בפתח הנחיריים ומסתיימות ממש מתחת לעיניים. הקונכיות מסולסלות באופן כזה, שאם פורסים אותן באמצעיתן, הן באמת נראות כמו קונכייה על שפת הים, ומכאן שמן, nasal concha . רכיכות משתמשות בקונכיותיהן המשוכללות לסנן זיהומים ולהרחיק פולשים. וכך גם אנחנו.
הקונכיות הנמוכות יותר בפתח הנחיריים מכוסות ברקמה זקפתית פועמת, שכשלעצמה מכוסה בממברנה רירית, ציפוי צפוף בוהק של תאים שמלחלחים ומחממים את הנשימה לטמפרטורת הגוף ובו‑בזמן מסננים ממנה חלקיקים ומזהמים. כל הפולשים האלה היו עלולים לגרום לזיהום ולגירוי אילו נכנסו לריאות; הרירית היא "קו ההגנה הראשון" של הגוף. היא נמצאת כל הזמן בתנועה, מתקדמת בקצב של קצת יותר מסנטימטר בדקה, כ‑ 20 מטרים ביום. כמין מסוע ענקי, היא אוספת פסולת שנשאפה דרך האף ומשנעת אותה במורד הגרון לקיבה, שבה היא מעוקרת באמצעות מיצי הקיבה החומציים, מועברת למעיים ומסולקת מהגוף.
המסוע הזה אינו מתקדם רק מאליו. הוא נדחף בידי מיליוני מבנים זעירים דמויי שערות הנקראים סיליִוֹת, או ריסים. הריסים המיקרוסקופיים מתנודדים כשדה חיטה ברוח עם כל שאיפה ונשיפה, אך הם עושים זאת בקצב מהיר של 16 פעימות בשנייה. קצב תנועותיהם הגליות של הריסים הקרובים יותר לנחיריים שונה מקצב התנועה של הריסים הרחוקים יותר, ותנועותיהם מפיקות גל מתואם שמשנע את הרירית הלאה. אחיזת הריסים חזקה כל כך, שהם יכולים לפעול אפילו בכיוון המנוגד לכוח הכבידה. לא חשוב באיזו תנוחה נמצא הראש (והאף), אם הוא הפוך או מונח על צדו השמאלי, הריסים ממשיכים לדחוף פנימה וכלפי מטה.
קונכיות האף והסינוסים. קרדיט: Alila Medical Media / shutterstock
האזורים השונים בקונכיות חוברים יחד לחמם את האוויר, לנקות אותו, להאט אותו ולווסת את לחצו כדי שהריאות יוכלו להפיק חמצן רב יותר מכל נשימה. זאת הסיבה לכך, שנשימה מהאף בריאה ויעילה הרבה יותר מנשימה מהפה. כפי שהסביר לי נאייק כשפגשתי אותו לראשונה, האף הוא הלוחם השקט: שומר סף של גופנו, רוקח של נפשנו ושבשבת רגשותינו.
קסמו של האף, וכוחות הריפוי שלו, לא נעלמו מעיני הקדמונים. בסביבות 1500 לפני הספירה תיאר פּפּירוּס אֶבֶּרס, אחד הטקסטים הרפואיים העתיקים ביותר שהתגלו מעולם, כיצד הנחיריים הם שאמורים להזין אוויר ללב ולריאות, ולא הלב. אלף שנים לאחר מכן, הופיע בבראשית ב' פסוק ז' התיאור, "וייצר אלוהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה." בטקסט טאואיסטי סיני מן המאה השמינית לספירה נאמר כי האף הוא ה"דלת השמימית", והנשימה מוכרחה להיכנס דרכו. "אין לנהוג אחרת," הסביר הטקסט, "שלא לסכן את הנשימה ולהביא לידי מחלה."
אבל רק במאה התשע‑עשרה החלה האוכלוסייה במערב לשקול את נפלאות הנשימה דרך האף. זה קרה בזכות אמן וחוקר הרפתקן ששמו ג'ורג' קטלין.
ב‑1830 עזב קטלין את העבודה שכינה "יבשושית וטרחנית" כעורך דין, והיה לצייר דיוקנאות לאנשי החברה הגבוהה בפילדלפיה. הוא צבר מוניטין בזכות ציורי המושלים והאריסטוקרטים שהוציא תחת ידו, אבל יומרנותה וחשיבותה העצמית של החברה המנומסת לא הרשימו אותו. קטלין אמנם סבל מבריאות לקויה, אבל נכסף להיות הרחק בתוך הטבע כדי להעלות על הבד תיאורים גולמיים ומציאותיים יותר של האנושות. הוא ארז רובה, כמה בדי‑ציור, כמה מכחולים, ויצא מערבה. שש השנים הבאות יעברו עליו במסע של אלפי קילומטרים ברחבי המישורים הגדולים, בחציית מרחקים גדולים עוד יותר מאלה שצלחו לואיס וקלארק במטרה לתעד את חייהם של 50 שבטים אמריקניים ילידיים.
הוא הצפין בנהר המיזורי כדי לחיות עם הסיוּ לאקוֹטה. הוא נפגש עם הפּאני, האוֹמהה, השִיֶין והבּלֶקפיט. לאורך גדות חלקו העליון של נהר המיזורי, הוא נתקל בתרבות המַנדאן, שבט מסתורי שחבריו התנשאו לגובה של יותר ממטר ושמונים וגרו בבתים דמויי בועה. לרבים מהם היו עיניים כחולות ושיער לבן כשלג.
"האזורים השונים בקונכיות חוברים יחד לחמם את האוויר, לנקות אותו, להאט אותו ולווסת את לחצו כדי שהריאות יוכלו להפיק חמצן רב יותר מכל נשימה. זאת הסיבה לכך, שנשימה מהאף בריאה ויעילה הרבה יותר מנשימה מהפה. האף הוא הלוחם השקט: שומר סף של גופנו".
קטלין קלט שלאיש אין מושג אמיתי על המנדאן, או על שאר שבטי המישורים, מפני שאיש מבעלי המוצא האירופאי לא טרח להקדיש זמן כדי לשוחח עמם, לחקור אותם, לחיות איתם וללמוד על אמונותיהם ומסורותיהם.
"אני מסתובב ברחבי המדינה הזאת, כפי שהסתובבתי בעבר, אבל לא כדי לקדם תיאוריות או להוכיחן, אלא כדי לראות את כל מה שיש ביכולתי לראות ולספר עליו לעולם בצורה הפשוטה והמובנת ביותר שיש לאל ידי לספר, למען יגיעו למסקנותיהם הם," כתב קטלין. הוא עתיד לצייר כשש מאות דיוקנאות ולכתוב מאות עמודי הערות, שיתכנסו לכדי מה שהסופר הנודע פיטר מתיאסן עתיד לכנות "התיעוד המלא הראשון, האחרון והיחיד של האינדיאנים של המישורים בשיא תרבותם הנהדרת."
השבטים נבדלו זה מזה מאזור לאזור במנהגיהם, מסורותיהם ומזונם. חלקם, כמו המנדאן, אכלו רק בשר באפלו ותירס, אחרים חיו על בשר איילים ומים, והיו שליקטו צמחים ופרחים. השבטים גם נראו שונים אלה מאלה, ונבדלו בצבע השיער, בתווי הפנים ובגון העור.
ואף על פי כן, קטלין התפעל מאוד מן העובדה, שכל 50 השבטים היו שותפים לכמה מאפיינים גופניים עליונים. הוא כתב כי באחדות מן הקבוצות, כגון הקרוֹ והאוֹסֵייג', רק גברים מעטים "התנשאו בשיא גדילתם לגובה של פחות ממטר ושמונים, ויש בהם רבים המיתמרים לגובה של כמעט שני מטרים, ואחרים עד לשני מטרים ועשרה." נראה כי כולם התהדרו במבנה גוף הרקוליאני של כתפיים רחבות וחזות רחבים כחבית. הנשים היו גבוהות ומרשימות כמעט באותה המידה.
הילידים האמריקאים חונכו לנשימה אפית מגיל ינקות, מה שהקנה להם חוסן פיזי נדיר. צילום: Boston Public Library on Unsplash
בני השבטים לא ראו רופאים או רופאי שיניים מימיהם, ואף על פי כן היו שיניהם ישרות לחלוטין ‑ "סדורות כקלידי פסנתר," כתב קטלין. היה נדמה שאיש אינו סובל ממחלות, וכי שאר בעיות בריאותיות כרוניות נדירות מאוד עד בלתי קיימות בקרבם. השבטים ייחסו את בריאותם הנמרצת לתרופה שקטלין כינה "סוד החיים הגדול". הסוד היה נשימה.
האמריקנים הילידים הסבירו לקטלין, שנשימה שנשאפת דרך הפה מחלישה את כוחו של הגוף, מעוותת את הפָּנים ויוצרת מתח ומחלות. מצד שני, נשימה שנשאפת דרך האף שומרת על חוזק הגוף ויפי הפנים ומונעת מחלות. "האוויר שנכנס לריאות שונה מזה שנכנס לנחיריים כשם שמים מזוקקים שונים ממי בורות או ברֵכות שורצות צפרדעים," הוא כתב.
נשימה נזלית בריאה התחילה עם הלידה. אמהות בכל אותם שבטים נהגו באותה הצורה והקפידו לסגור את שפתי התינוק באצבעותיהן בתום כל האכלה. בלילה הן היו עומדות מעל התינוקות הישֵנים וצובטות בעדינות את הפיות לסוגרם אם נפתחו. בשבטי מישורים אחדים חגרו פעוטות ללוחות עץ ישרים והניחו כר מתחת לראשיהם ליצירת תנוחה שהרבה יותר קשה לנשום בה דרך הפה. בחורפים היו עוטפים את התינוקות בבגדים קלים ובימים חמימים מחזיקים אותם במרחק זרוע כדי שלא יתחממו ויתחילו להתנשם.
"בני השבטים לא ראו רופאים או רופאי שיניים מימיהם, ואף על פי כן היו שיניהם ישרות לחלוטין ‑ סדורות כקלידי פסנתר. היה נדמה שאיש אינו סובל ממחלות, וכי שאר בעיות בריאותיות כרוניות נדירות מאוד עד בלתי קיימות בקרבם. השבטים ייחסו את בריאותם הנמרצת לתרופה שקטלין כינה 'סוד החיים הגדול'. הסוד היה נשימה".
כל השיטות הללו אימנו את הילדים לנשום דרך האף, כל היום, יום‑יום. זה היה הרגל שיישאו איתם כל משך חייהם. קטלין תיאר כיצד היו המבוגרים חברי השבטים נמנעים אפילו מחיוך בפה פתוח, מחשש לחדירת אוויר מזיק כלשהו. הנוהג הזה היה "עתיק וקבוע כגבעות," הוא כתב, ומשותף לבני השבטים כולם במשך אלפי שנים.
20 שנה לאחר שחקר קטלין את המערב, הוא יצא שוב לדרך, בגיל 56 , כדי לחיות עם העמים הילידיים באנדים, בארגנטינה ובברזיל. הוא רצה לדעת אם נוהגי הנשימה ה"רפואית" מתקיימים גם מעבר למישורים. התברר שכן. כל שבט שקטלין ביקר בו במהלך השנים הבאות ‑ 12 , אם לדייק ‑ היה שותף לאותם הרגלי הנשימה. אין זה צירוף מקרים, הוא דיווח, שבני השבטים האלה היו שותפים גם לאותה הבריאות הנמרצת, השיניים המושלמות ומבנה הפנים הגדלות קדימה. הוא כתב על חוויותיו בספר The Breath of Life (נשימת החיים), שראה אור ב‑.1862 הספר הוקדש כולו לתיעוד פלאי הנשימה מהאף וסכנות הנשימה מהפה.
קטלין לא היה רק מתעד של שיטות נשימה; הוא גם תִרגל אותן. נשימה נזלית הצילה את חייו.
קטלין הילד נחר וסבל משורה ארוכה של בעיות נשימה. עד שהגיע לשנות השלושים לחייו ויצא לראשונה מערבה, הבעיות כבר החמירו כל כך, שלפעמים הוא היה יורק דם. חבריו היו משוכנעים שהוא סובל ממחלת ריאות. מדי לילה הוא חשש שימות.
"השתכנעתי כל כולי בסכנה הטמונה בהרגל (נשימה מהפה), וגמרתי בלבי להיגמל ממנו," הוא כתב. ב"נחישות עיקשת וכוח התמדה," הוא כפה על פיו להיסגר כשישן ותמיד נשם דרך האף בשעות הערוּת. עד מהרה, נעלמו הכאבים, המדווים, הדימום. באמצע שנות השלושים לחייו דיווח קטלין כי הוא מרגיש בריא וחזק מכפי שהרגיש אי‑פעם בחייו. "סוף‑כל‑סוף גברתי על אויב ערמומי שתקפני לילה‑לילה, בעודי שרוי בחוסר אונים, וביקש למהר אותי אל קברי," הוא כתב. ג'ורג' קטלין עתיד לחיות עד גיל 76 , פי שניים בערך מתוחלת החיים הממוצעת באותם ימים. הוא ייחס את אריכות ימיו ל"סוד הגדול של החיים": תמיד לנשום מהאף.
תמונת כותרת: Rocketclips, Inc / shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אנחנו בלאו הכי נושמים – מדוע לא לעשות זאת בצורה שתפעיל מנגנון ביולוגי להפחתת מתח?
מה יכול לספר לנו יומן בריאות אישי – וכיצד שיטות התיעוד של דה וינצ'י יכולות לעזור
תתפלאו לגלות כמה מעט פעילות גופנית נדרשת כדי שהמוח ייהנה מיתרונותיה הקוגניטיביים
עוד מרדיו מהות החיים:
