"תן לחשיכה הזאת להיות מגדל פעמון", כתב המשורר ריינר מריה רילקה. לפעמים באפלה קשה לשחזר איך נראה האור. ואולי באמת כבר לא ניתן ולא צריך לחזור אחורה; אולי כל שנותר לנו הוא להצית אור חדש. איך להשתמש במשאבים שכבר קיימים בתוכנו כדי להפוך אותו בוהק וחזק יותר מאי פעם?
געגועים לתמימות
של ציוץ ציפורים
בבוקרי לילות לא לבנים
געגועים לשפיות
של שמים שלא בוכים
של זמזום דאגות טיפשיות
תוכניות חולין
געגועים לעצמי בימים אחרים
כשהקירות היו יציבים
כשהלב היה שלם משברים
געגועים לחיים שידענו
כשטוב ורע היו רק מושגים
וילדים לא היו מודעות בעיתונים
געגועים
השיר הזה פרץ מתוכי אחרי ימים ארוכים ללא מילים. הגעגועים לחיים שהיו לנו למי שהיינו, לפני ה-7 לאוקטובר – לדאגות הקטנות, לחלומות, לשגרה היציבה שהייתה ברורה מאליה וקרסה – צפים ועולים. זאת אל מול הימים מהקשים והכואבים ביותר שחווינו כעם, כחברה, כמדינה, כפרטים. ההלם, החרדה הקיומית, השבר והדריכות, הפגיעה בתחושת הביטחון הפסיכולוגי והמוגנות וחוסר הוודאות בנוגע לעתיד ממשיכים ללוות אותנו ומעלים שאלות מורכבות של קיום ומשמעות: איך מוצאים תקווה כשהכלי סדוק, איך מוצאים טעם כשהכול מרגיש חלול, איך אפשר ללחוש נחמה כשהקרקע ממשיכה לרעוד, איך מגששים אחר רסיסי אור בתוך חושך גדול, איך לומדים לחיות מחדש.
ויקטור פרנקל, נוירולוג, פסיכיאטר וניצול שואה, טבע את המושג "אופטימיות טרגית" המתייחס ליכולת האנושית הייחודית למצוא משמעות בתוך הסבל, לומר כן לחיים על אף ולמרות הכול: "בסופו של דבר, אל ישאל האדם מה פשר חייו, אלא יכיר בכך שהוא-הוא הנשאל. הווה אומר: החיים הם השואלים כל אדם ואדם; ואין הוא יכול לתת תשובה לחיים אלא על-ידי מתן דין וחשבון על חייו. אנחנו אלה שצריכים לענות, שצריכים לתת תשובות לשאלת החיים הקבועה הנשאלת שעה־שעה".
לא תמיד אנחנו יכולים לבחור את השאלות שהחיים מציבים בפנינו, ואולם יש לנו שליטה על התשובות שנבחר לתת להן. בתוך כל הכאב וחוסר הוודאות, יש לנו הזדמנות טרגית, במילותיו של פרנקל, לגלות ולבנות מחדש את תחושת המשמעות דרך הבחירות והפעולות שלנו. היכולת שלנו להיאחז בתקווה ולנוע באופן אקטיבי עם הפנים קדימה חשובה לא רק באיתות לגוף ולמוח שלנו שאנחנו עדיין מסוגלים לתפקד ושהעולם לא קרס לגמרי, אלא גם מייצרת גורם מארגן להתמודדות, חיבור למטרה ותחושת שליטה וביטחון למול המציאות המאיימת, אשר תורמים לחיזוק תחושת החוסן ואף לפיתוח צמיחה בעקבות משבר.
המצב הנוכחי הוא לא "פסק זמן" או חריגה מהחיים הרגילים, הוא-הוא החיים שלנו כרגע, פרק בחיינו שאנחנו יכולים לבחור לא האם אלא *איך* לחיות אותו. בדומה לצמח שפונה אל עבר מקור חיים של אור, כל תזוזה, שינוי ותנועה מעידים על בחירה, גדולה כקטנה, בחיים. כוונון המצפן בימים של סערה פנימית וחיצונית יכול להתחיל בשלושת עוגני המשמעות בחיים: המרכיב הקוגניטיבי – תחושת הפשר והקוהרנטיות, המרכיב המוטיבציוני – תחושת מטרה ותכלית, והמרכיב הרגשי-קיומי – תחושת הערך.
קוהרנטיות, מובנות ופשר: אומנם אי אפשר למצוא פשר לכל מה שקרה, אבל אפשר למצוא את הפשר הקטן שבתוך החיים שלי כרגע, ב-24 השעות הקרובות: ככל שנוכל יותר לזכור את "הלמה" שלנו גם בתוך המציאות הנוכחית, נוכל לגייס את הכוחות שלנו לא רק להתמודדות אלא אף לצמיחה: מהם הערכים שחשוב לי לשמר בכל זאת בתקופה הזו? מה עזר לי להתמודד בעבר במצבים קשים? מה הם מקורות הכוח שלנו – הפנימיים והסביבתיים?
תחושת מטרה ותכלית: איזו מטרה קטנה נוכל להציב לעצמנו שמשקפת את התרומה הייחודית שלנו לעולם, בין אם מדובר בניהול צוות, תחזוקת הבית או דאגה למשפחה? מה המצב הנוכחי קורא לנו להיות? מהי המשימה שמצפה לנו, שתגרום לנו לקום בבוקר עבורה?
תחושת ערך וחשיבות: איך אני יכולה לגרום לאנשים סביבי להרגיש שהם בעלי ערך? איפה אני יכול לתרום, להשפיע בכאן ועכשיו? אילו זיכרונות, איכויות ואנשים בולטים לנו כשאנו חושבים על מה שהופך את חיינו לבעלי ערך?
"המצב הנוכחי הוא לא 'פסק זמן' או חריגה מהחיים הרגילים, הוא-הוא החיים שלנו כרגע, פרק בחיינו שאנחנו יכולים לבחור לא האם אלא *איך* לחיות אותו".
"להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף ללכת", כך כותב נתן אלתרמן ומזהה את היכולת הייחודית של האדם לבחור בחיים, להמשיך לנשום, להביט ולהוסיף ללכת, על אף ולמרות הכול. מצבי משבר מטלטלים אותנו, מותחים את הגבולות שלנו וחושפים את הפגיעות שבנו, אבל גם מאפשרים לנו דווקא בזכות השברים להיות שלמים וחזקים יותר. בדומה לעצי אלון ששורשיהם מתחזקים בזכות הרוחות הנושבות ויהלומים אמיתיים הנוצרים דווקא תחת לחץ – דווקא בתוך שבר, כאב, אבל ואובדן, מתגלה עוצמתם של החיים. דווקא במצבים של סבל, מתחדדת היכולת שלנו למצוא יופי בטבע, עומק במערכות יחסים, הערכה ורגישות מיוחדת למובן מאליו שבמרוץ היומיומי לעיתים נשמט או נשכח.
כפי שממחישות דוגמאות רבות לאורך ההיסטוריה האנושית, תקופות של חירום וחוסר ודאות מולידות גם השראה, גבורה, דמיון, ואף הזדמנות להתעלות מעבר לסכמות הקיימות והמוכרות ולגלות יצירתיות וכוחות שלא ידענו שקיימים בנו עד שלא נדחפנו אל עבר התהום.
על פי אחד המשפטים המיוחסים לפסיכיאטר קארל יונג, "אנחנו לא מה שקרה לנו, אלא מי שאנחנו בוחרים להיות". בכל יום, לעיתים בכל רגע נתון, אנחנו ניצבים בפני ההכרעה המכוננת הזו של מה ואיך להיות – האם להיכנע למה שקרה ולטרור שמבקש להכחיד ולהביס את החיים ולדון את עצמנו לתחושת חוסר אונים, או לגייס את הכוחות ולפסוע בזהירות צעד צעד בתוך החושך.
הבחירה לומר כן לחיים על אף ולמרות הכול ולמצוא את היש בתוך האין, לצד האין, את התקווה לצד ובתוך הכאב, משקפת את ניצחון הרוח האנושית. כבר לא נהיה מי שהיינו, אבל בכוחנו לבחור ולהשפיע על מי שנהפוך להיות, על הבריאה שתיוולד מתוך התוהו ובוהו, לטפח בזהירות את שורשי הלוטוס שיפרח מתוך הבוץ.
*
ד"ר פנינית רוסו-נצר היא מרצה בכירה וחוקרת, מתמחה בתחומים: פסיכולוגיה חיובית, פסיכולוגיה אקזסציונליסטית (קיומית) ומשמעות בחיים, התפתחות רוחנית, רווחה נפשית, ותהליכי שינוי חיובי וצמיחה במעגלי החיים, במוסדות אקדמיים ובארגונים שונים; ראש החוג לחינוך במכללת אחווה וראש המעבדה לחוסן נפשי והתפתחות מיטבית במעגל החיים; לוגותרפיסטית, ראש תוכנית ההכשרה ללוגותרפיה (טיפול באמצעות משמעות) באוניברסיטת תל-אביב, עורכת ומחברת שותפה של ספרים בתחומים אלו וראש מכון מצפן לחקר ויישום משמעות בחיים. ניתן למצוא אותה גם באתר ובערוץ היוטיוב שלה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
אקט קטן של מרד חיובי יכול לקחת אתכם דרך ארוכה – אדמירל יוצא "אריות-הים" מסביר
"לעולם אל תבזבז משבר טוב": צעדים מעשיים לטיפוח נוכחות ומשמעות בתקופות של שינוי
להפסיק לכוונן את הכלי ולהתחיל לנגן – כיצד למצוא משמעות לחיים בין משימות היומיום
עוד מרדיו מהות החיים:
רבות הדרכים - איתי ברנע וד״ר פנינית רוסו-נצר על חיפוש אחר משמעות