האם טיולים בעולם מרחיבים את אופקינו, או משאירים אותם צרים?

פרופסור לפילוסופיה אגנס קולראד טוענת כי בין אם אנחנו הולכים במסלול הידוע להצטלם עם המונה ליזה בלובר, ובין אם אנו סוטים מהשביל המוכר בכדי לגלות מקומות נידחים ואותנטיים, לעולם תישאר החוויה התיירותית חסרת משמעות ותוכן. מדוע היא חושבת כך, ומה יש למחקרים על נסיעות ותיירות לתרום בעניין?

ירדן להבי | 10 יולי, 2024

בקיץ 2023, בדיוק עם תחילת חופשות הקיץ ועונת הטיולים, פורסם ב-New York Times מאמר דעה מעורר מחלוקת (בלשון המעטה) בשם The case against travel. אגנס קולראד, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת שיקאגו, שטחה בו ביקורת נוקבת על תופעת התיירות. ליתר דיוק, היא מבקרת את ההילה הזוהרת שנקשרת לאנשים המטיילים בעולם, בין אם על ידי עצמם ובין אם על ידי אחרים, ומשווה להם דימוי של בני אדם רחבי אופקים, פתוחים מחשבתית, עמוקים, שעוברים בטיוליהם חוויות משמעותיות ומשנות חיים.

לראייתה, בדיוק ההיפך הוא הנכון. כך, למשל, בעיניה הטענה לחוויות עמוקות ומשמעותיות לא יכולה להיות רחוקה יותר מן האמת כשמדובר בתיירות. היא מסבירה כי בדרך כלל, חופשות וביקורים בחו"ל הם לא יותר ממרדף אחרי צ'ק-ליסט עמוס של אטרקציות ואתרים המומלצים על ידי חברות תיירות או מכרים. "אם אתה הולך לראות משהו שאתה לא מעריך ולא שואף להעריך, אתה לא עושה הרבה יותר מאשר לנוע ממקום למקום", היא כותבת, ומתארת שיחה אופיינית בנושא: "'נסעתי לצרפת'. 'בסדר, אבל מה עשית שם? 'הלכתי למוזיאון הלובר'. 'בסדר, אבל מה עשית שם?' 'הלכתי לראות את המונה ליזה'. כלומר, לפני שעברתי הלאה במהירות. מסתבר שרוב האנשים מבלים רק חמש עשרה שניות במבט על המונה ליזה". טענתה היא שכשעסוקים רק בלדלג בין יעד ליעד, להצטלם, לסמן 'וי' ולעבור הלאה, סביר להניח שלא ניתן לחוות משהו משמעותי.

לחוויה הזו, מסבירה קולראד, מצטרפות הציפיות לגבי הטיול. בראשו של המטייל מתגבשת תמונה סמלית של היעד שלו עוד לפני היציאה מן הבית, שמושפעת ממדריכי טיולים, מרשתות חברתיות, מאזכורים בתרבות, מהמלצות מכרים וכדומה. אם האתר שאליו הוא מגיע דומה למה שראה בתמונות, הוא מרוצה. "אבל, אם התאורה שונה, הצבעים והצללים לא אלו שהוא מצפה להם, הוא מרגיש מרומה. הוא מחליט שהגיע ביום רע". הוא לא מסוגל להסתכל ישירות על המקום, אלא רק לשפוט אותו ביחס לאותה תמונה מנטלית – וכשהמציאות שונה הוא משתעמם או מתאכזב. לדברי קולראד, חוויה כזו היא ההפך הגמור מאותנטיות.

"הנוסע יוצא לדרך בידיעה שהוא יחזור עם אותם תחומי עניין בסיסיים, אמונות פוליטיות ואותו סדר חיים. טיול הוא בומרנג. הוא מחזיר אותך בדיוק לנקודה שבה התחלת".

כך לדוגמה גם המפגש של התייר או הטייל עם מקומיים. קולראד טוענת כי קיימת היום מגמה בעולם של תיירים המחפשים חוויות כמה שיותר אותנטיות. כשהם מבקרים באתרים ידועים הם מתלוננים על עודף התיירים והמסחור, וכשהם מנסים לסטות מהמסלול החבוט מרגלי מבקרים אל אתרים מוכרים פחות, הם עשויים לגלות שהמקומיים ומנהגיהם אינם 'אותנטיים מספיק' עבורם, כיוון שבראשם הצטיירה תמונה מבוססת דעה קדומה על איך אמורים להיראות או להתנהג אותם מקומיים. הטיה כזאת, טוענת קולראד, מותירה את התייר כצופה ביקורתי מן הצד ומונעת מפגש אמיתי או חיבור אנושי משמעותי.

הטענה אולי המוטעית מכולן, לדבריה, היא שביקורים ביעדים זרים מעוררים חוויה טרנספורמטיבית ומשנים אותנו. לשיטתה, תיירות נבדלת מהגירה, שינוי מקום עבודה, הצטרפות למוסד לימודים חדש או אפילו התאהבות, חוויות שאותן היא מתארת כ"מסעות שאנו יוצאים אליהם בחשש, כמי שנכנסים למנהרה ולא יודעים מי נהיה כשנצא ממנה". קולראד טוענת שהבעיה עם חופשות היא שאפשר לדעת מראש בדיוק איך חוזרים מהן – אותו הדבר. "הנוסע יוצא לדרך בידיעה שהוא יחזור עם אותם תחומי עניין בסיסיים, אמונות פוליטיות ואותו סדר חיים. טיול הוא בומרנג. הוא מחזיר אותך בדיוק לנקודה שבה התחלת".

הנוסע המתמיד – מועדון נחשק או תענוג מפוקפק?

אם קריאת השורות האלה מעוררת בכם אי-נוחות ואפילו אנטגוניזם, אתם לא לבד. תוך ימים ספורים מפרסום המאמר, עלו לרשת לא מעט מאמרי תגובה שתקפו בחריפות את טענותיה של קולראד. רבים מהם, כמו אלה של רוס ברקן ודייוויד קוגסוול, התייחסו לשורת כשלים לוגיים שמופיעים במאמר. למשל, ציטוטים של הוגי דעות מפורסמים שהוצאו מהקשרם על מנת להתאים לגישתה של קולראד, הכללה של דעותיה האישיות על כלל המטיילים בעולם, התמקדות בתיירות שטחית בלבד תוך התעלמות מסוגים אחרים כמו תיירות התנדבותית, תרבותית, הרפתקנית ועוד, והצגת תמונה שלילית בלבד של תיירות תוך התעלמות מוחלטת מהיתרונות האפשריים שלה.

אחרי הכול, מציינים המבקרים, קולראד היא בעצמה 'אשת העולם הגדול' ומספרת לאורך מאמרה על ביקוריה שלה ביעדים כמו פריז ואבו דאבי, ומודה כי בכל זאת יש להם ערך מסוים עבור המטיילים: את הכתבה היא מסיימת באמירה כי "טיולים זה כיף, אז לא מפתיע שאנחנו אוהבים את זה".

לנסוע ללובר במיוחד בשביל לראות את המונה ליזה, לצלם אותה, ולהמשיך הלאה. צילום: Mika Baumeister on Unsplash

מעבר לכשלים במאמר, נראה שהנושא עצמו הוא שצורם ביותר לקוראים. רובנו אוהבים נסיעות, מצפים להן בשקיקה ומנסים למצות אותן עד תום כשהן סוף סוף יוצאות לפועל. הן מותירות בנו רושם עמוק וזיכרונות מתוקים שאנו שמחים לחזור אליהם בדמיוננו שוב ושוב. חוויה שונה בתכלית מזו השטחית וצרת האופקים שטוענת לה קולראד. מה גם ששינוי משמעותי יכול להיות מצטבר. אומנם לא כל טיסה לחו"ל משנה את האישיות שלנו מקצה לקצה, אבל חוויה בטיול הזה וחוויה בטיול אחר בסוף נאגרות במסה קריטית שיכולה בהחלט להשפיע על תפיסת עולמנו.

להגנתה ייאמר שהיא מסתייגת וטוענת שאינה מדברת בגנות כלל תופעת התיירות לכשעצמה, אלא רק מבקרת את התדמית השקרית לטענתה שמוצמדת לה ולמטיילים. בעוד שניתן אולי להסכים עם לפחות חלק מטענותיה, נראה כי היא אכן מתעלמת מאספקטים חשובים נוספים של תופעת הטיולים בעולם, ושהתופעה אינה עגומה ושטחית כפי שהיא מתארת. למעשה, קיים גוף מחקרי רחב שמציג ראיות לכך שנסיעות וטיולים בעולם הם דווקא כן בעלי פוטנציאל לחוויה משמעותית, מיטיבה וטרנספורמטיבית. הם מצביעים על כך שביכולתם ממש לשנות את חיווטי המוח, ואת המבנים הנפשיים והפסיכולוגיים שלנו.

טיול משנה חיים

באופן כללי, כותבת סוזן רואן קלר ב-Forbes, שינויים וחשיפה לחוויות חדשות כמו שפות, מראות, טעמים וריחות מוציאים את המוח מאזור הנוחות ומשאירים אותו גמיש וערני. בטווח הארוך, יכולת זו עשויה לסייע למניעת הידרדרות קוגניטיבית בגיל מבוגר. ההסתגלות לסביבות חדשות מאלצת את המוח להפעיל את מנגנוני פתרון הבעיות שלו, ובכך מחזקת את מרכזי הזיכרון ותשומת הלב, כותבת ג'נט אי פריגו במגזין HealthLinks. קלר מוסיפה כי אחד המחקרים אף מצא שברמה הקוגניטיבית, ביקור בארץ זרה יכול לעודד יצירתיות. "השערת החוקרים היא שטיולים מאלצים אותנו לחשוב בדרכים שונות שמפתחות גמישות קוגניטיבית, מרכיב חיוני ביצירתיות", כותבת קלר.

כפי שרבים מעידים על חווייתם הסובייקטיבית, המדע מאשר שלטיולים ולחופשות תרומה חיובית לרווחה הנפשית. קלר ופריגו מציגות שורה של מחקרים המראים כי נסיעות, גם אם קצרות מועד, מסייעות להפחתה בתסמיני לחץ, דיכאון וחרדה. אליסון דוברטן מוסיפה לרשימה זו ממצאי מחקרים נוספים בבלוג הטיולים Worldpackers, שמראים כי השפעה זו גוברת ככל שמרבים בתדירות הטיולים, וכי היא עשויה להימשך גם עד כ-45 יום לאחר החזרה הביתה. במקביל, נמצא שנסיעות מעלות באופן אקטיבי את תחושת האושר והסיפוק מהחיים. שלוש הכותבות מציינות כי די בעצם התכנון והציפייה לטיול בכדי להפעיל את מנגנון התגמול במוח, ולשחרר בגוף את הורמון העונג דופמין.

"בניגוד אולי לתחושתה של קולראד, מחקרים מצביעים גם על שינויים פסיכולוגיים ואישיותיים שמעוררת נסיעה בארץ זרה. סטודנטים שהשתתפו בניסוי לאחר ששבו מביקור בחו"ל היו סובלניים יותר כלפי האחר והפגינו פחות חשש מתרבויות ואנשים זרים".

בניגוד אולי לתחושתה של קולראד, מחקרים מצביעים גם על שינויים פסיכולוגיים ואישיותיים שמעוררת נסיעה בארץ זרה. לפי דוברטן, סטודנטים שהשתתפו בניסוי לאחר ששבו מביקור בחו"ל היו סובלניים יותר כלפי האחר והפגינו פחות חשש מתרבויות ואנשים זרים. קלר מציינת מחקר דומה שבו הנבדקים חזרו חברותיים יותר וכן היו מסוגלים ליצור קשרים חברתיים חדשים ביתר קלות.

קסיה שרק דניאלסון מוסיפה באתר Education First שמחקרים בארצות הברית וסין מצאו כי נסיעות מגבירות את תחושת האמון בזרים ובאנושות בכלל. "טיולים הם בוני אמון חזקים מכיוון שהם מכניסים אותנו כל הזמן למצבים מאתגרים ולא נוחים – מצבים שבהם אנחנו צריכים באופן פעיל לתקשר ולתת אמון בזרים, כולל כאלה מתרבויות שונות מאוד", היא כותבת.

עד לחופשה הבאה

ולמרות הכול, השאלה אם צדקה קולראד בביקורתה כלפי התיירות עומדת בעינה. תעשיית התיירות אינה חפה מפגמים, החל ממסחור יתר ועד פגיעה בסביבה, ניצול של תרבויות חלשות, הפרעה לאוכלוסיות מקומיות וכן הלאה. השאלה היא כיצד להפריד את המוץ מן התבן.

ואולי קולראד בסך הכול ניסתה להצביע על חשיבותו של הלך הרוח שאיתו אנו מתכננים ונוסעים לפגוש מקומות חדשים ותרבויות שונות; אולי הייתה זו קינה על קלות הדעת שבה חוויה עם פוטנציאל כה גדול נלקחת כלאחר יד ומצומצמת לצ'ק ליסט. בסוף, אם מתעלמים מהכשלים הלוגיים וחרון האף העולה מדבריה, בכל זאת אפשר להפיק תועלת מטרונייתה ולקחת אותה כהזדמנות לאתגר: להגביר מעט את המודעות למשמעות החוויה שהולכת לעבור עלינו בפעם הבאה שאנו עולים על מטוס.

תמונת כותרת: Leio McLaren on Unsplash