קורות חייו של הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי יכולים למלא ספרייה. ובאותה מידה, ספרייה יכולה למלא אותם. זו הייתה מהות הספר בעקבות השורשים: התחקות אחר ההשפעות הספרותיות על חייו. לצד יצירות מופת כמו מובי דיק ומסעי גוליבר, נמצאים שם ספרי כימיה, איוב ומדריכים טכניים. הקוקטייל שרקח, יותר משהוא טעים, הוא צוהר לנפשו של לוי – ולנפש האדם בכלל.
בהחלטות מסוימות בחיינו, פעולות שאנו עושים או סתם תגובות לאנשים בסביבתנו, לפעמים עולה תחושה שהזנב מכשכש בכלב. משהו מכתיב את התנהגותנו מאחור, מהעבר שלנו, אבל לא תמיד אנו יודעים מה. התבוננות בעצמנו ובדרך שהפכנו למי שאנחנו יכולה לפתור או לכל הפחות להסביר הרבה קונפליקטים בחיים (וגם דברים טובים). למעשה, פסיכואנליזה מבוססת ברובה על עיקרון זה.
אבל יש דרכים יצירתיות וכיפיות יותר לחקור את עברנו, כמו זו שהוצעה לסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי – יצירת אוטוביוגרפיה של הספרים המשפיעים עליו ביותר. או אנתולוגיה אישית. ב-1980 פנה אליו מוציא לאור והציע לו לבחור 30 קטעים מ-30 ספרים שעיצבו אותו כאדם. לאסופת הטקסטים שיצאה תחת ידו קרא בעקבות השורשים, ולוי טען כי הפרויקט היה חושפני עבורו אף יותר מכתיבה. כשהיא באה ממחבר הזהו אדם? אין להקל ראש בהצהרה זו – הספרים שהכי הושפענו מהם יכולים לספר לנו המון.
עתה, עם צאת התרגום העברי לראשונה (בעקבות השורשים – אנתולוגיה אישית בהוצאת מאגנס, תרגום ואחרית דבר, יונתן פיין), זו הזדמנות להתנסות בשיטה "האיטלקית": להפוך למכנה המשותף של טקסטים לא קשורים לכאורה.
השיטה הזו יכולה לחשוף זרמים תת-קרקעיים באישיות. כך, אולי מבלי שלוי שם לב לכך, אחד הרעיונות שעובר כחוט השני באנתולוגיה הוא חשיבותן של "השנים הראשונות", החותם שנחרט בנו במפגש ראשון עם דברים, כוחה המעצב של ראשית חיינו וההשפעה המתגלגלת של תחילת הדרך. היינו נאמנים לשיטתו ובחרנו מתוך הבחירה שלו 4 טקסטים קצרים המביאים זוויות שונות של התבוננות בשורשים שלנו. אולי מי מהקוראים ימצא בהם השראה לחזור לטקסטים מכוננים בארון הספרים האישי שלו ולהסתכל עליהם ככלי למחקר עצמי.
מסעי גוליבר / ג'ונתן סוויפט
יתרון הראשוניות
דרך החיים שציירתי בדמיוני היא מוטעית ולא יאה, שכן היא מיוסדת על הנחה של התמדת הנעורים, הבריאות הטובה וכוחות הגוף — הנחה אשר שום אדם, אפילו זה השוגה במשאלות הלב המופלגות ביותר, אינו שוטה כזה שיקווה למימושה. כי השאלה היא אפוא לא האם יבחר אדם להיות תמיד במיטב עלומיו, עשיר ובריא; אלא איך יעמוד בחיים בלתי פוסקים בעוד הם כרוכים בכל חסרונות ִהזקנה. שכן אם כי רק אנשים מעטים יכריזו על רצונם להיות בני־אלמוות בתנאים קשים שכאלה, הרי בשתי הממלכות הנזכרות, בבלניברבי וביפן, השגיח כי כל אדם נושא את נפשו לדחות את מותו עוד לזמן־מה, או מייחל שיתמהמה עד בלי די, וכי רק בנדיר שמע על אדם שמת מרצונו הטוב, אלא אם כן נדחף לכך מיגון או מייסורים. ואז פנה אלי ושאל אם בארצות שעברתי במסעי, וכן גם בארצי, לא הבחנתי בנטייה כללית דומה.
אחרי הפתיחה הזאת סיפר לי בפרוטרוט על הסטרלדברגים בארצו. הוא אמר כי בדרך כלל נוהגים הם כבני תמותה עד גיל שלושים בערך. אחרי כן הם נהיים מעט־מעט אומללים ונוטים למרה שחורה, המחמירה והולכת עד הגיעם לגיל שמונים. ועל זאת התוודו לפניו במו־פיהם; שאלמלא כן, הואיל ואין נולדים יותר משניים־שלושה בני־אלמוות בדור אחד, היה מספרם מועט מלהסיק ממנו מסקנות כוללות. משמלאו להם שמונים שנה, מה שנחשב בארץ הזאת לאריכות ימים מופלגת, לוקים הם לא רק בכל התחלואים והמדווים של זקנים אחרים, אלא עוד ברבים אחרים שמקורם בוודאות הנוראה כי לעולם לא ימותו. לא רק שהם דעתנים, סרים וזועפים, חמדנים, מקדירי פנים, יהירים ומרבי להג; אלא הם גם בלתי מסוגלים לידידות ואטומים לכל רגשות החיבה הטבעיים המגיעים בקרבם רק עד נכדיהם ולא הלאה מזה. הרגשות הסוערים היחידים שיש בלבם הם צרות עין ותשוקה חסרת שחיתות המידות שלהם ובזקנים אונים. מתקנאים הם בצעירים על המוות הצפוי להם. עצם המחשבה על הראשונים מבהירה להם עד מה מנועים הם מכל אפשרות של עונג; וכל אימת שהם רואים הלוויה הם מצרים ומקוננים על כך שאחרים מלווים למנוחתם האחרונה בעוד שלהם עצמם אין תקווה למוצאה. אין הם זוכרים כלום חוץ ממה שלמדו וראו בגיל הנעורים והעמידה, ואפילו זאת אינם זוכרים ברור.
מובי דיק הוא ניתוח של נפש האדם שספק אם אנשי מקצוע מסוגלים להגיע אליו. איור: Chris-Elgad_Snyder_art / shutterstock
נעורים / ג'וזף קונרד
רשמי ילדות
הגעתי אל החוף וסוף סוף יכולתי לנום. עמדתי לנוכח הדממה של המזרח. שמעתי משהו. אך כאשר חזרתי ופקחתי את עיני הייתה הדממה שלמה, כאילו לא נפסקה מעולם. שכבתי בתוך ים של אורה, ומימי לא נראו לי השמים כה רחוקים, כה גבוהים. פקחתי עיני ושכבתי בלי תנועה.
ואחרי כן ראיתי את פני המזרח, והם הביטו אלי. כל החוף לאורכו היה מלא אנשים. ראיתי פנים שחורים, חומים, כתומים, עיניים שחורות, המון מזרחי רב־גוונים. וכל האנשים האלה התבוננו אלי באין הגה, באין הברה, באין תנועה. הם הציצו לתוך הסירה אל האנשים הישנים, שעלו אליהם בלילה מתוך הים. כל תנועה לא הייתה. כפות התמרים היו נשואות דומם למרום. ענף לא זע לאורך החוף והגגות השחורים של האוהלים החבויים ארבו מבעד לירק העופאים, בעד העלים הרחבים הנוצצים ותלויים דומם, כאילו הם עשויים מתכת קשה. זה היה המזרח, כאשר נגלה לעיני יודעי הים בכל הזמנים, עתיק ומלא סוד, נהדר וקודר, מלא סכנה ומושך את הלב, ואלה הם אנשיו.
בתנועה אחת קמתי. גל של תנועה עבר על ההמון, על הראשים, הניע את הגופות, חלף לאורך החוף כנשיבת רוח על פני שדה — והכול שב לדממתו. עוד אראה לפני: את העיגול הרחב של החוף, את החול הנוצץ, את הדרגות אין מספר של הצבע הירוק, את תכלת הים, את המון הפנים המרוכזים, את שלל הצבעים המבהיקים, את המים, שבהם הכול משתקף, את האונייה ואת שלוש הסירות עם האנשים העייפים, הישנים בלי תנועה, בלי שים עין אל הארץ, אל אנשיה ואל שמשה המזהיר. הם ישנים זה בכה וזה בכה, ומראיהם כמתים. הקברניט הזקן נשען על ירכתי סירתו, ראשו מורד על חזהו, ומראהו כאדם אשר לא ייקץ עוד. במרחק מה ממנו שוכב מהון, פניו מול השמים וזקנו הארוך והלבן פרוש על חזהו. המזרח השקיף עליהם באין הגה.
מאז ועד היום ידעתי את המזרח בכל קסמו. ראיתי את החופים המלאים תעלומה; את המים הדוממים, את ארצות העמים השחורים. ועם כל אלה כלול בזיכרוני כל המזרח כאותו המראה הראשון בימי נעורי. בנפשי גנוז הוא כולו באותו הרגע, אשר נפקחו עיני הצעירות אליו. באתי אליו אחרי היאבקי עם הים — ואני עול־ימים — וראיתי בהביטו אל פני. וזה כל מה שנשאר לי: רגע אחד, רגע של כוח, של נעורים!… קרן שמש על חוף נכר, שעה קלה לזיכרון, לאנחה — ותם!
יוסף ואחיו / תומאס מאן
לא לשפוט דברים על פי סופם
כי המעשים אשר נעשים, לא בבת אחת הם מופיעים, כי אם קו לקו מתרחשים הם, ופרקים פרקים יש בהתפתחותם, והיינו מסלפים את האמת, אילו עלובים נקראו בפינו, יען אשר עלוב הוא סופם. גם מעשים שסופם עלוב מכילים שעות ושלבים של כבוד, ומן היושר הוא שלא ייראו מפאת קצם, כי־אם באור המיוחד להם; שכן הכוח הצפון במציאותם לא נופל הוא מכוח מציאותו של הקץ.
מובי דיק / הרמן מלוויל
שנים מעצבות
סטרבאק לא רדף אחרי סכנות; גבורתו לא באה לידי ביטוי כדחף שאינו בר כיבוש; אלא כמיומנות שימושית, שעמדה לרשותו תמיד בהתעורר הצורך בחיי היומיום. לבד מזאת הוא חשב אולי שבציד הלווייתנים, אומץ הלב נמנה עם המצרכים החיוניים על הספינה, כבשר וכלחם, ואין לבזבזו בטיפשות. לכן הוא התנגד להורדת סירות הציד אחרי רדת החשיכה; או למאבק עיקש בדג שסירב להיכנע לו. שכן, חשב סטרבאק, אני נמצא כאן באוקיינוס הרה גורל להרוג לווייתנים למחייתי, לא כדי להיהרג למחייתם; וסטרבאק ידע היטב שכך בדיוק נהרגו מאות אנשים. איזה גורל אכזר פקד את אביו? היכן, במצולות אין קץ, יכול היה למצוא את איברי אחיו שנקרעו לגזרים?
בהתחשב בזיכרונות כגון אלה, ויותר מכך, בהיותו שקוע באמונות תפלות, כנאמר לעיל, אומץ הלב שניחן בו סטרבאק זה, והופגן בכל זאת, היה מן ההכרח קיצוני. אך לא היה זה מדרכו של הטבע שאדם בעל מבנה אישיות כזה, שהתנסה בחוויות כה קשות ובזיכרונות כה מרים; לא היה זה מטבע הדברים שמשא כבד זה לא יוליד בו באופן סמוי חולשה אשר בנסיבות המתאימות עתידה לצאת מגדרה ולהפוך את כל גבורתו לעפר ואפר. וככל היותו אמיץ, היה זה בעיקר מעין האומץ שמגלים גברים ללא חת, העומדים לרוב על שלהם במאבקים בים, ברוחות, בלווייתנים או בכל אחד מאיתני הטבע שאינם תבוניים, ועם זאת הם נכנעים לנוראות האיומות יותר, מפני שהן מכוונות יותר אל הרוח, המאיימות עליך לעתים מעיניו הממוקדות בך של אדם זועם וכביר.
תמונת כותרת: Beazy on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ספרים – כדאי שיהיו בסביבה, גם אם אין לנו זמן או כוונה לקרוא אותם עד המילה האחרונה
לא סתם מכנים אותו "המורה שאין שני לו" – ריצ'רד פיינמן בהרהורים מרתקים על המדע
האם קיימת דרך קריאה שמסייעת לחקוק בזיכרון יותר מידע מספרים?
עוד מרדיו מהות החיים:
