נעליים נמנות עם הפיתוחים המשמעותיים ביותר של המין האנושי. הן אפשרו לנו להגיע למרחקים גדולים יותר ולנוע גם בתנאים קשים. עם זאת, קבוצות גדולות ברחבי העולם שמרו גם על המסורת של הליכה יחפה. מה טומן בחובו המפגש הישיר עם הקרקע, איזה היבט של חופש תנועה איבדנו וכיצד הליכה יחפה עשויה לשקם אותו?
כפות רגליים יחפות אינן מראה שגרתי כל כך בימינו, אך לא תמיד זה היה כך. כמו יתר בעלי החיים, גם אנחנו התחלנו את דרכנו ללא נעליים. מתוך 200 אלף שנות קיומו של המין האנושי, רק ב-40 אלף השנים האחרונות אנחנו מבלים עם בידוד כלשהו מהקרקע. "בסופו של דבר, כאשר אבותינו פסעו על פני הסוואנות בחיפוש אחר מזון ומחסה, הם למדו כיצד להגן על רגליהם מפני טמפרטורות קיצוניות ועצמים חדים: לעטוף אותן בעורות בעלי חיים. סביר להניח שהגרסאות המוקדמות הללו של נעליים אפשרו למין שלנו ללכת רחוק יותר, מהר יותר ובטוח יותר", כותבת בריאנה רנדל ב-Discovery.
ואכן, מדובר בפיתוח שהקפיץ אותנו מדרגה בתוך ממלכת הטבע. לדבריה, לאורך זמן רב למדי ההגדרה של נעליים הסתכמה בחומר שמבודד את העור ונלבש כשעולה צורך. רק לפני כ-300 שנה התחלנו להשתמש בנעליים מרופדות שסולייתן משמרת מצב נוח תמידי (אולי למעט נעלי עקב) ומבטלת את חישת הקרקע.
"בכף הרגל יש 200,000 קצות עצבים, 26 עצמות, 30 מפרקים ויותר מ-100 שרירים, גידים ורצועות, וכולם עובדים יחד בצורה חלקה תוך כדי תנועה", כותבת רנדל. המבנה המורכב נועד לפזר את עומס משקל הגוף בצורה אפקטיבית, לאפשר לנו לאזן את עצמנו על מגוון משטחים ולהעביר מידע חישתי רב אל המוח. במילים אחרות, לכף רגל חשופה יש משמעות תפקודית ניכרת בתנועה ובעמידה כאחד. בזמן שהיום הנעל משמשת אותנו כמעט בכל רגע ביום – מסנדלים בקיץ, דרך נעליים לריצה ועד נעלי בית – נדמה שאבותינו, גם אחרי התגלית המשמעותית, דווקא הקפידו על זמן ותנועה בלעדיה.
לפי כתבה במגזין החדשות האוסטרלי Mirage, תרבויות שונות העניקו משמעות רבה להליכה ללא גורם מתווך. היפנים, למשל, משמרים עד היום מסורת עתיקה של הליכה יחפה על חלוקי נחל הנקראת אישי-דאטאמי. על פי הרפואה היפנית המסורתית, המגע הישיר עם מרקם האבנים ונקודות הלחץ השונות שמופעלות על כף הרגל יכולים "להקל על מחלות שונות, לשפר את זרימת הדם ולקדם רגיעה ורווחה כללית". לפי הכתבה, גם במסורת היוגית ההודית הליכה יחפה נחשבת יעילה לקבלה ולשמירה על הפראנה (המתורגמת ככוח החיים או אנרגיית החיוניות) בגוף. בתרבויות אפריקאיות ובקרב ילידים במרכז ובדרום אמריקה הליכה יחפה נתפסה כדרך לשמור על קשר ישיר עם כדור הארץ. המגע היחף נחשב למקדם ריפוי ואיזון רוחני.
בתרבות היוונית קיים טקס עתיק, אפילו קיצוני יותר, שמתבסס על הליכה יחפה. אנסטנריה, לפי כתבה של טאסוס קוקינידיס ב-Greek Reporter, היא הליכה יחפה על גחלים לוחשות והיא מלווה במוזיקה אקסטטית וריקודים מסביב למדורה. מטרתה היא חיבור לרגע הנוכחי. באמצעות מודעות מוגברת למגע של כף הרגל עם המשטח המחוספס והחם. לדריכות שהוא מעורר יש השפעה רבה, איך לא, על חוויית הנוכחות בהווה של המשתתפים.
אישי-דטאמי, הליכה יחפה על חלוקי נחל, בגרסה עכשווית. צילום: vrostudio / Shutterstock
ההשפעה הנסתרת של כפות רגליים יחפות
במקביל, קיימת תנועה מודרנית גלובלית של אנשים שמתייחסים להליכה יחפה כאל אקט בריאותי מוכח ומגובה מחקרית. בכתבה ב-National Geographic מראיינת האנה סינגלטון את הפודיאטורית (אבחון וטיפול בבעיות פונקציונליות של כף הרגל) רינה האריס. "הרגליים שלנו למעשה חזקות וגמישות ויכולות להתמודד עם הדרישות שאנו מציבים להן, אבל אנחנו לא משתמשים בהן כפי שהטבע התכוון", מסבירה האריס. בזכות המבנה הייחודי שלהן, "רגלינו נעות בשלושה מישורים שונים והן נועדו להתעצב ביחס לשטח שעליו אנחנו הולכים".
אך הנעלה מודרנית משמרת מנח די קבוע של כף הרגל ואף מגבילה את דפוסי וטווחי התנועה הטבעיים של הרגל. במקום שהבהונות ינועו בחופשיות, יפעלו בהתאם למישור שעליו אנחנו נמצאים ויגייסו את יתר שרירי כף הרגל והקרסול – הן מקובעות בתוך מרחב לא גדול ולרוב בעל צורה אופנתית המכווצת אותן זו לזו. במחקרים שמציגה סינגלטון נטען כי כל אלו משפיעים באופן ניכר, שלעיתים גם נראה לעין, על מבנה כפות הרגליים. אלו, בתורן, מחזיקות תפקיד משמעותי ביציבה של כל הגוף ועל כן יש לכך השלכות על אזורים רחוקים יותר כמו הגב, האגן או הצוואר, שלרוב איננו מקשרים כלל לטיב הנעליים שלנו. "סוליות מרופדות מפחיתות קלט חושי, מה שעשוי לתרום ליציבה לקויה או לחוסר שיווי משקל, ואפילו לקריסת קשת כף הרגל, מה שמוביל לבעיות שרירים ושלד", מסבירה האריס.
"מתוך 200 אלף שנות קיומו של המין האנושי, רק ב-40 אלף השנים האחרונות אנחנו מבלים עם בידוד כלשהו מהקרקע. ורק לפני כ-300 שנה התחלנו להשתמש בנעליים מרופדות שסולייתן משמרת מצב נוח תמידי (אולי למעט נעלי עקב) ומבטלת את חישת הקרקע".
עם זאת, מסתמן שההשפעה בת שינוי. סינגלטון מציגה מחקר מ-2021 שמצא כי נבדקים שנעלו נעליים מינימליסטיות לאורך חצי שנה חיזקו את כוח כף הרגל שלהם ב-57.4 אחוזים בממוצע. מדובר בז'אנר של נעליים עם סוליה דקה, המאפשרת תחושה אותנטית יחסית של טקסטורת המשטח שעליו הולכים וקופסת הבהונות שלהן רחבה כך שתתאפשר תנועה והפעלה של כל שרירי כף הרגל. הנבדקים לא עסקו בפעילות גופנית כלשהי אלא ניהלו את שגרת יומם בנעליים הללו, כך שכף רגלם הפכה אקטיבית יותר והתחזקה. הממצאים הצביעו גם על שיווי משקל טוב יותר ועל רמת סיכון מופחתת לנפילות.
בין אדם לאדמה
בנוסף לרשימת ההטבות הפיזיות הללו, לא אחת מדובר באקט שטומן בחובו אמירה חברתית חזקה. כך למשל נכתב ב- :Solomon Times"דברים רבים השתנו באיי שלמה מאז כניסתה הפתאומית של תרבות המערב לארץ לפני כמה עשורים, אבל נוהג שעמד במבחן הזמן הוא הנטייה של רבים להסתובב בכפות רגליים יחפות". מי שיבקר במדינה המורכבת מ-990 איים יוכל לחזות באנשים המנהלים את יומם יחפים. בבתי הספר, במשרדים, ברחבי העיר ובמסיבות, היחפנות היא הרגל שבשגרה. צ'ארלס נהה, מקומי שהתראיין עבור העיתון, הסביר שלהסתובב ברגליים יחפות פירושו שמירה על המסורות של אבותיו.
הסמליות החברתית של כפות רגליים יחפות באה לידי ביטוי גם במחאות יחפות ברחבי העולם. כך בשנת 2016 החליט הסופר והפעיל הסביבתי מארק באומר לצעוד יחף ברחבי ארצות הברית על מנת להעלות את המודעות לשינויי האקלים. ב-2021 התאגדו בליטא הורים שמחו נגד החלטת המדינה להעניק תעודות מחוסני קורונה לילדים מעל גיל 12. ההורים עמדו יחפים באמצע הרחוב הליטאי הקפוא וקראו לרשויות לחזור בהן מההחלטה, כדי למנוע את מה שהם ראו כאפליה נגד ילדים לא מחוסנים. וב-2015 השתתפו אלפי אנשים במחאות יחפות ברחבי איטליה. המפגינים קראו להכנסת מהגרים לאירופה. ניתן לומר כי בנוסף להיותה כלי לחיבור עמוק יותר לטבע ולסביבה, הליכה יחפה גם טומנת בחובה מסר מסוים של התנגדות חברתית ופוליטית.
שבטים אפריקאים שמשמרים את ההליכה היחפה ולא רק מפאת מחסור בנעליים. צילום: Dynamoland / Shutterstock
האם יש יסוד כלשהו שמחבר בין כל הביטויים הללו של הסרת נעליים? מהם המאפיינים הסימבולים שקושרים בין מחאה יחפה לטקסים עתיקים, לתנועת עצמות כף הרגל וליציבה שלנו?
הליכה יחפה, על כל גווניה, מחזקת את החיבור שלנו עם הגוף. באופן אירוני, כפי שעשו הנעליים הראשונות, גם היא בעצם מאפשרת לנו היום לנוע בחופשיות גדולה יותר במרחב. היא יכולה לגרום לנו לחוש יציבים יותר ולהקנות לנו ביטחון ביכולות הפיזיות שלנו. החופש הזה אינו מסתיים ברמה הגופנית והחיצונית, אלא מסמל עבור הנהנים ממנו גם חופש פנימי עמוק יותר. יחפנות מרמזת על אוטונומיה, כלומר, היכולת שלנו להסתדר ללא אמצעים. היא מייצגת חיבור לטבע המקורי של בני האדם וחיבור בין האדם לאדמה שאליה נולד.
מלבד חופש, הליכה יחפה טומנת בחובה מסר של אומץ, כיוון שהיא מצריכה נכונות לבוא במגע עם חוסר נוחות ועם סיכון לפציעות. היא מאלצת אותנו להתמודד עם פחדים וחששות, בעיקר בסביבות לא מוכרות. כתוצאה, היא גורמת לנו להאט את הקצב ולהקדיש תשומת לב לסביבה שלנו ולפעולות שלנו. ייתכן מאוד שהערנות המוגברת יוצרת אפקט של נוכחות ברגע, וכך יוצא שדווקא הסיכון מוליד מצב תודעתי חיובי. אפשרי שזה אחד מהחוטים השוזרים בין הביטויים הלא קשורים לכאורה של הליכה יחפה. היא פשוט הופכת אותנו מודעים יותר, רגישים יותר.
"מלבד חופש, הליכה יחפה מייצגת גם אומץ. היא מצריכה נכונות לבוא במגע עם חוסר נוחות ועם סיכון לפציעות. היא מאלצת אותנו להתמודד עם פחדים וחששות, בעיקר בסביבות לא מוכרות. היא גורמת לנו להאט את הקצב ולהקדיש תשומת לב לסביבה שלנו ולפעולות שלנו".
בין אם מדובר בביקור בחוף הים ובין אם אנחנו נמנים עם המשוטטים ללא מעטפת לכף רגלם באופן יומיומי, כשאנחנו מסירים את נעלינו ונעמדים במגע ישיר עם הקרקע אנחנו כמו מצהירים כי אנחנו מוכנים למפגש מלא. עם מה? עם האדמה, עם הפחדים שלנו, עם מצוקתם של אחרים, כפי שנראה במחאות ברחבי העולם. ואולי גם עם טוב ליבם.
בשנת 1920 יצא היפוליט מרטינט למסע רגלי ברחבי העולם במטרה להביא לידי ביטוי את אדיבות המין האנושי. הוא צעד יחף וללא פרוטה ותיעד את העזרה והתמיכה שקיבל מזרים שנקרו בדרכו. לפי סרטון של ערוץ החדשות KING 5 Seattle הוא נהג לומר "אם רק תקרין רצון טוב ותחייך אל האנשים שאתה פוגש, הם יחייכו אליך בחזרה". מסלולו התחיל במערב ארצות הברית ומשם מזרחה. בניו יורק קיבל תפקיד על אונייה שמפליגה לאנגליה וכך חצה את האוקיינוס האטלנטי לאירופה. משם המשיך לצעוד יחף דרך צרפת אל מצרים ומשם להודו ולסין, שם הסתיימו חייו, כנראה ממלריה. כשמרטינט הסיר את נעליו וצעד יחף בין קצוות תבל, הוא ביקש לבוא במגע ישיר עם האנשים שסביבו. באופן סמלי, הוא בא "עירום" והראה שוב ושוב כיצד חיבור כן ואמיתי, ללא אמצעים, יכול להתקיים בכל מקום ועם כל אחד כשאנו בהלך הרוח המתאים. באופן אירוני, הרוח הזו, לפחות במקרה שלו, נוצרה ממגע עם האדמה.
תמונת כותרת: Alberto Bigoni / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
של נעליך מעל הרגליך – מדוע חליצת נעליים היא כה סמלית עבור תרבויות רבות?
יסודות יציבים מחזיקים מגדל יציב – עבודה עם כפות הרגליים כמשל לחיים
כיצד בונים רוטינה יומית מוצלחת? 8 מנהגים משלל תרבויות להשראה
עוד מרדיו מהות החיים:
מתי שווה להאט קצת בכוונה? אלון נוימן חוקר מדוע אנחנו כל כך ממהרים ומה יוצא לנו מזה
