עד כמה אתם סומכים על העיניים שלכם?
אם הייתם נוהגים לצפות בסיטקומים אמריקאים, סביר להניח שנתקלתם בסדרה אחת או יותר, בסצנה קומית בה אחת הדמויות אוכלת המבורגר/חטיף שוקולד/חביתה ופתאום מתגלה אליה פרצוף – בדרך כלל מריה או ישו. זוהי תבנית עלילתית קבועה, בהמשכה הדמות חווה הארה רוחנית, לפעמים אף צוברת קהל מעריצים והסיפור ממשיך…
למרות שהתגלות פרצופים במאכלים, תסרוקות ותמונות הן נושא לצחוק, יש אמת מאוד חשובה מאחורי התופעה המכונה פראידוליה. ד"ר קאנג לי מאוניברסיטת טורונטו חקר את הנושא מכמה זוויות והוא מעיד כי "אנו מועדים לראות פרצופים בכל פינה של העולם הויזואלי". ההתנסויות הללו מבטאות את ההשפעה העצומה שיש לדמיון על התפיסה שלנו.
זכורה בוודאי דמות פניו של השד העולה מהעשן של הריסות מגדלי התאומים, פניו של אלביס נמצאים תחת כל עץ רענן, ישו גם הוא מככב ואתרי אינטרנט רבים מעוטרים בתמונות סתמיות של פרצופים אנושיים בבתים, גדרות, עמודי חשמל, מדרכות, סדקים בקיר והרשימה נמשכת. מה יש בפנים אנושיים שהם צצים כך מול עינינו בכל הזדמנות? המחקרים בתחום מגלים תמונה מאוד מורכבת, בה הפסיכולוגיה, האבולוציה ואפילו ספיריטואליות, משחקות תפקיד מרכזי.
במקרים רבים הפרצופים שאנו רואים מורכבים מצורות גיאומטריות בסיסיות כמו צמד עיגולים וקו מעוקל, ממש כמו סמיילי. אך במחקריו, ד"ר לי גילה כי גם תמונות עמומות ביותר מעלות דמויות. כך למשל, באחד הניסויים שביצע הוא הציג לנבדקים תמונות של דפוסים אפורים אקראיים, בדומה לתמונה סטטית בטלוויזיה ('שלג'). קודם לכן הוא ביצע בהם הטרמה (מניפולציה פסיכולוגית), מה שהביא לדיווחים על פרצופים המסתתרים בין הדפוסים ב-34% מהמקרים. לא משנה כמה הדפוסים היו מעורפלים ואקראיים, איכשהו, המוח הצליח לייצר בתוכם קווי מתאר של פנים אנושיים.
חורבה משקיפה לאופק במבט המום.
אנו נוטים להאמין שעינינו מייצגות תמונה מהימנה של המציאות, אך בפועל העיניים הן בסך הכל אמצעי להעברת גלי אור. מי שמרכיב את התמונה הוא המוח – ולמוח יש אג'נדה משל עצמו. אחת הדרכים בהן המוח 'מסדר' את התמונות היא על ידי יצירת תחזית לגבי מה שנראה, בהתבסס על ניסיון העבר שלנו. הוא משליך את הציפיות הקיימות על כל דבר שאנו מביטים בו ושוזר אותן אל המשמעות שהוא מפיק מכך. באופן הזה המוח יכול ליצור משמעות ברורה גם מתמונה מטושטשת או בתנאי ראות לא טובים. מצד שני, המתודה הזו הופכת את הראייה שלנו לסובייקטיבית, עד כדי כך שבמובן מסוים, אנו רואים מה שאנו רוצים לראות.
כדי לבחון זאת, לי ביצע סריקות מוחיות לנבדקים להם הציג את הדפוסים האפורים וגילה תופעה מעניינית: כשהנבדקים זיהו פנים, מלבד החלק הויזואלי במוח, החלו לפעול גם חלקים נוספים הקשורים לזיכרון ותכנון. כתוצאה מכך, הופעל חלק נוסף במוח, זה שמגיב בעת גירוי של פרצופים אנושיים. ד"ר לי מסביר שזה נותן תחושה שאנו מביטים בעצמים חושבים ובעלי רגשות, שאנו רואים פרצופים 'אמיתיים'.
חוקרים יפנים מבהירים עד כמה עמוק הקשר שאנו יוצרים בין חפצים לבני אדם. הם גילו כי אנשים עוקבים אחרי 'מבטם' של חפצים בדיוק כשם שאנו רגילים לעקוב אחר מבטם של אנשים. כך למשל, אם תביטו בתמונה של הבניין המופתע הזה, אם תתפתו להסתכל ולבדוק מה גורם לו להגיב כך.
בעוד המחקרים הללו מסבירים כיצד עובד המנגנון, הם לא נוגעים בעומק השאלה – מדוע אנו רואים פרצופים? אחת התשובות האפשרויות היא שאנו רואים כל כך הרבה פנים אנושיים אמיתיים ביומיום, שאנו מצפים לראות אותם בכל מקום, "החל מילדות, זה הגירוי הנפוץ ביותר שאנו פוגשים", אומר לי. תשובה נוספת, עמוקה יותר נובעת מסיבות אבולוציוניות. ההישרדות האנושית תלויה באנשים אחרים – אם אנו זקוקים לעזרה מהם או שעלינו להיזהר מפניהם. האדם צריך להבין אנשים אחרים ולפענח את התנהגותם במהירות גבוהה ולכן ייתכן כי המוח מחווט לזהות אנשים אחרים בכל הזדמנות: הטעות המקרית של זיהוי פנים 'מזויפים' בגזע עץ, היא לא חמורה כמו להיכשל בזיהוי פרצוף אמיתי שמסתתר בין השיחים.
מי צופה במי?
מנגנון דומה עשוי לפעול גם ברוחניות. המוח מנסה להשליך את התכונות האנושיות שקיימות בו על דברים שאינם בהכרח אנושיים על פי ההגדרות המקובלות. למעשה, בניסיון להתמודד עם חוסר הודאות של העולם, האדם מאניש תופעות שונות ומחפש את השתקפותו בטבע.
אחת הדוגמאות הבולטות היא 'פרצופים' של מכוניות, עם קווי המתאר האנושיים שנובעים מהפנסים והגריל. אבל האם זה קשור רק לתרבות המערב? סוניה ווינדהאגר, חוקרת מאוניברסיטת וינה, יצאה לבדוק את תופעת הפראידוליה באתיופיה. בתחילה התייחסו אליה כאל משוגעת, אך מהר מאוד המקומיים קישרו למכוניות את אותן הבעות אנושיות שהאירופיים קישרו אליהן: מכונית עם פנסים עגולים וגריל קטן למשל, תוארה כנשית. לעומת זאת פנסים ישרים ומוטים עם גריל רחב נחשבו מסקולריים. המחקר הזה מדגיש את הצורך של המוח לאתר אינפורמציה ביולוגית בצורה של הבעות פנים, בכל מקום שהוא רק יכול. אם אכן יש מקור אבולוציוני לתופעה, זה מדהים לראות כיצד אנו תופסים את הסביבה המודרנית דרך מנגנונים כה עתיקים, אומרת ווינדהאגר.
במחקריה הנוספים היא מעלה את השאלה האם לפראידוליה יכולה להיות גם השפעה מעשית על חיינו. אם למכונית יש 'מבט מאיים', האם זה יכול לעורר אגרסיביות בקרב נהגים אחרים? או שילדים עשויים לא להיזהר ממכוניות, כיוון שיש להן פרצוף אנושי שלכאורה יכול לראות אותם? כבר קיימות ראיות לכך שזוג עיניים יכול להשפיע על התנהגות אנושית. באוניברסיטת ניוקסל גילו כי שלטים של "עיניים בוחנות" הורידו את מקרי גניבות האופניים ביותר מ-60%.
הסיבה בגינה אנו מאתרים פרצופים במקומות שונים ומשונים יכולה להיות קשורה לאופן בו המוח מפענח אינפורמציה על בסיס מידע קיים – והיא עשויה להיות טמונה בטבע אבולוציוני עמוק. תהא הסיבה אשר תהא, היא נובעת מבפנים ועלינו להכיר את עצמנו היטב כדי לרדת לשורש העניין. במילים אחרות, כדי לסמוך על מה שאנו רואים בחוץ, שווה קודם להציץ פנימה.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המוח יודע המון דברים לפני שאנו מבינים אותם – במקרה אחד קריטי הוא נכשל
מה אנחנו לא מצליחים לראות לגבי העולם – ואיך בכל זאת אפשר להבחין בזה
עוד מרדיו מהות החיים:
